נסיעה צפויה לוויאט־נאם הביאה אותי לקרוא את האוטוביוגרפיה שכתב גנרל ואסטמורלנד, מפקד הכוחות האמריקניים במלחמת ויאט־נאם. ספרו הוא מסמך חריף, מאיר עיניים ומלא תובנות, הגם שהוא אפולוגטי, ובעיקר מתחמק מהודאה בתבוסה. במילים אחרות, לדבריו הניתוח הצליח, זה רק החולה שמת.
"מפקד חייב לצפות מראש לא רק בעיות ומסעים אפשריים של האויב, אלא גם הזדמנויות. הוא חייב להיות מוכן לנצל תבוסת האויב, כדי להגביר את ההצלחה" (עמ׳ 318).
לספר "חייל מדווח" מאת גנרל ויליאם ואסטמורלנד (הוצאת מערכות, שנת 1979), האוטוביוגרפיה שכתב מי שהיה מפקד הכוחות האמריקניים בשנים החשובות ביותר במלחמת ויאט־נאם, הגעתי בעקבות נסיעה צפויה לוויאט־נאם.
ואסטמורלנד החל את שירותו כמפקד גדוד תותחנים במלחמת העולם השנייה, אך מאחר והשתוקק "להיות צנחן מאז שירותו בפורט בראג" (עמ׳ 21), התנדב לכוחות המוטסים לאחר המלחמה ופיקד "במשך קצת יותר משנה על רגימנט הצנחנים ה־504" (עמ׳ 23). במלחמת קוריאה שימש כ"מפקד צוות־הקרב המוטס ה־187" (עמ׳ 25).
במהלך מלחמת העולם השנייה פגש המחבר בסיציליה "קולונל דינאמי, צעיר, שפיקד על רגימנט צנחנים של הדיביזיה המוטסת ה־82; היה זה ג׳יימס מ. גאבין, שהיה לאחר־מכן מפקד הדיביזיה" (עמ׳ 21). השניים היו לידידים קרובים ולימים סיפר לו גנרל גאבין על מקרה משעשע שקרה לו כאשר הוזמן להרצות במכללת חיל האוויר. מפקד המכללה, קצין בדרגת גנרל, הציגו כאדם "שנכנס להיסטוריה כטקטיקן וכאסטרטג; אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים" (עמ׳ 21). אולם אז חזר הגנרל שוב ושוב על המשפט בדבר היות המרצה אחד מגדולי החיילים שבכל הזמנים ולבסוף אמר "לכל הרוחות, מה בעצם שמך?" (עמ׳ 21).
כשפיקד על האקדמיה הצבאית ואסט־פוינט, זכו החניכים למספר הרצאות אורח שנשאו אישים בולטים בממשל ובצבא. כך למשל, נאם בפני הצוערים הגנרל דאגלס מק־ארתור שהדגיש בפניהם ציווי שנכון למפקדים בכל הצבאות:
"משימתכם נשארת קבועה, מוחלטת וללא שינוי – לנצח במלחמותינו. כל דבר אחר בקריירות המקצועיות שלכם אינו אלא מתלווה ליעוד חיוני זה. אין פירושו של דבר שאתם מחרחרי מלחמה. אדרבה, החייל, יותר מכל אדם אחר, מתפלל לשלום, כי הוא נפגע בפגעי המלחמה הקשים ביותר ונושא את צלקותיה העמוקות ביותר" (עמ׳ 33).
מרצה בולט אחר היה הנשיא ג׳ון פ. קנדי, שבישר על סוג מלחמה "חדש באינטנסיביות שלו אולם ישן במקורו – מלחמה של אנשי גרילה, חתרנים, מתקוממים, רוצחים; מלחמה על ידי מארב במקום קרב פתוח, הסתננות במקום תקיפה, חתירה לניצחון באמצעות ערעור האויב והתשתו במקום כניסה לקרב עמו" (עמ׳ 36). קנדי ציין בפניהם כי כאשר האויב נראה לעין וניתן לאתרו וללחום בו בשדה הקרב הרי שזהו אתגר פשוט יחסית, גם אם לא קל. אך עימות "איטי, ממושך, עם אויב נסתר, לרוב תהייה זו בוודאי לחימה קשה…" (עמ׳ 36).
לקרוא ולחשוב על המלחמות שבהן לוחמת ישראל כבר כמה עשורים, משהיית צה"ל בלבנון ועד ל"חרבות ברזל". כך או כך, בשנת 1964 מונה ואסטמורלנד למפקד פיקוד הסיוע הצבאי בוויאט־נאם (MACV) ופגש בדיוק בסוג המלחמה שתיאר קנדי.
ואסטמורלנד נחשב לאביה של שיטת הלחימה "חפש והשמד" וגם למי שיישם את הגישה לפיה ההישג המדיד היחידי הוא ספירת הגופות של חיילי אויב, או במילים פשוטות, כמה הרגנו? גישה שהביאה לדיווחים מנופחים בדבר פגיעה בכוחות האויב ושבינה לבין ניצחון במלחמה אין ממש. הגם שפגיעה קשה באויב היא רכיב הכרחי באסטרטגיה יעילה, היא אינה יכולה להיות חזות הכל.
כדוגמה ללחימת הכוחות בפיקודו, ראוי להזכיר את קרב איא דראנג, שהתרחש בנובמבר 1965 והיה לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה (לקריאה נוספת מומלצים הספר והסרט "חיילים היינו"). עיקר הלחימה הוטלה על "הגדוד ה־1, מרגימנט הפרשים ה־7, בפיקודו של לויטננט־קולונל הרולד מור, הצעיר, ששירת אצלי בדיביזיה המוטסת ה־82 בפורט בראג כסגן־משנה" (עמ׳ 142).
"גדודו של מור הוטס במסוקים אל שטח־נחיתה מכוסה עשב־פיל בגובה קומת אדם, זרוע תלי נמלים, והונחת כמעט ישירות על שניים מהריגמנטים הצפון־ויאט־נאמיים. אלה נטשו מייד את התקפתם על פליימי ותקפו את גדודו של מור" (עמ׳ 142). ואסטמורלנד ציין כי "בלחימה מן העזות ביותר, שידעו גייסות אמריקניים אי־פעם, הדפו אנשיו של מור בעזרת יתר כוחות הבריגדה ה־3 התקפה צפון־ויאט־נאמית אחת – ובעקבותיה – שניה – במשך ששה ימים, מה־14 בנובמבר עד ל־19" (עמ׳ 142).
"תקיפות מטוסי בי־52, שנערכו מדי יום בסביבות הר צ׳ופונג, היו השימוש הראשון במפציצים הגדולים לצורך סיוע טקטי ישיר לגייסות היבשה. עם שוך הקרבות, כאשר נסוגו כל שלושת הרגימנטים לקמבודיה, השאירו מאחוריהם יותר מ־1,300 הרוגים" (עמ׳ 142). במודיעין שהושג מאוחר יותר ניכר כי צפון־ויאט־נאם "הודה באבידות הכבדות, אך הצדיק אותן בטענו כי הלקחים שנלמדו היו שקולים כנגד מותם של מאה אלף איש" (עמ׳ 142).
ואסטמורלנד, שנכח בתחקירי הרגימנט, ציין בספר כי לויטננט־קולונל מור קבע בסופם כי הניצחון הקרב באיא דראנג הושג תודות ל"חיילים אמיצים וה־מ־16" (עמ׳ 143). יש בכך מן הצדק. הקרב הוא אחד מאותם מקרים שבהם עם כל כח האש מי שמנצח בקרב הם "המגפיים שעל הקרקע".
מעניין לקרוא בספר שואסטמורלנד פיקד במלחמה גם על כוחות דרום ויאט־נאמיים, דרום קוריאנים, תאילנדים ניו־זילנדים ואוסטרלים. מאיכות הלחימה של האחרונים התרשם במיוחד. כך למשל, מלחימת גדוד חי"ר אוסטרלי בלונג טאן בסוף קיץ 1966 (שעליו מבוסס הסרט המצוין "סכנה קרובה").
"שעה שפלוגה סרקה מטע גומי ונתקלה חזיתית בכוח אויב שמנה 1,500 איש. בגשם מונסון מסנוור, שמנע סיוע אוויר טקטי, הדפה הפלוגה שמנתה מעט מעל למאה לוחמים גלי התקפה זה אחר זה, במשך שלוש שעות. משאזלה תחמושתם יצאו טייסי מסוקים אוסטרליים לתספק אותם למרות אש האויב העזה והגשם השוטף. מאחר והגשמים העזים השתיקו כל רעש, עלה בידי שתי פלוגות על גבי נגמ"שים להתקרב אל הפלוגה המותקפת בטרם גילו אותן ה־וי.סי. כשתקף כוח התיגבור, נסוג האויב והותיר אחריו 265 הרוגים. לאוסטרלים אבדו 17 הרוגים, מרביתם ברגעי ההיתקלות הראשונים" (עמ׳ 234).
למרות ניסיונות אפולוגטיים של המחבר לתאר את כוחותיו כמי שהיו ערוכים למתקפת הטאט, שהחלה ב-30 בינואר 1968 (יומה הראשון של תחילת השנה הירחית, חג הטאט אשר נקרא גם "חג האביב"), הרי שהוויאט־קונג (שכונו וי.סי או צ׳ארלי) וצבא צפון־ויאט־נאם השיגו הפתעה מלאה. באנדרלמוסיה שנוצרה באותו לילה ראשון של המתקפה, כל יחידה הייתה לעצמה כנגד האויב. לקרוא על כך כיום, נוכח מתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר 2023, מרגיש מוכר להטריד.
בתגובה הפעיל ואסטמורלנד עוצמת אש אדירה כדי להדוף את המתקפה. כך למשל, באופן שבו התמודד עם המצור שהטילו כוחות צבא צפון ויאט־נאם על בסיס הנחתים בקהא סאן וקבע כי היא לא תהיה עוד דיאן ביאן פו (בהתייחסו לתבוסת הצרפתים שכותרו באורח דומה 14 שנים קודם לכן). אמנם, כתב, הצפון־ויאט־נאמים "עשויים לנסות להפוך את קהא סאן לדיאן ביאן פו שנייה; אולם, היינו מודעים לשוני הבולט שבשני המצבים ומשוכנעים, שנוכל להחזיק בקהא סאן בכוח־יבשה קטן יחסית, אם הוא נתמך בעוצמת־אש כבירה" (עמ׳ 303).
ואסטמורלנד הקצה סיוע אווירי צמוד היקף חסר תקדים ויזם את מבצע "פגאסוס", נחיתת סער מפתיעה במסוקים שתבצע דיביזיית הפרשים המוטסת ה־1 בפיקוד גנרל ג׳ון (ג׳אק) טולסון, קצין צנחנים עתיר ניסיון קרבי, על הגבעות הסמוכות לקהא סאן.
לדבריו, "הלחימה העזה ביותר בקהא סאן התנהלה סביב המוצבים המרוחקים על ראשי הגבעות. ברור היה שהצפון ויאט־נאמים שאפו להשתלט על ראשי הגבעות, בטרם יתקפו את הבסיס עצמו, אך מול הנחתים שגילו כדרכם אומץ־לב רב, לא היה להם כל סיכוי להצליח. ב־1 באפריל פתחה דיביזיית הפרשים ה־1, בפיקודו של ג׳אק טולסון, במבצע "פאגסוס", כדי להקים מחדש מגע־יבשתי נתקלה בהתנגדות אויב מינימלית. בו־בזמן נעו נחתים אמריקנים לאורך דרך מס׳ 9 מערבה, מטהרים ומתקנים את הכביש" (עמ׳ 313).
ואסטמורלנד כתב כי "אנשי גדוד ההנדסה ה־11 של הנחתים עשו מלאכה ראויה לציון, ושיגרתי להם דברי הערכה אישיים. כשהם קרבו אל קהא סאן, יצאו מן הבסיס אנשים מרגימנט הנחתים ה־26, והקימו מגע עם גדוד ההנדסה ה־11 ב־6 באפריל" (עמ׳ 313). המצור הוסר.
לתפיסתו, "בפתחו במיתקפת הטאט שינה האויב באופן ברור את האסטרטגיה שלו – ממלחמה מתמשכת, ארוכה – אשר על פיה ערכתי עד אותה עת את תכניותי ואת מסעי – למלחמה קצרה, נועזת. במהלך זה החל כישלון חמור ואפילו טראומטי" (עמ׳ 318).
המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הויאט־קונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטאט המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב, אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד. ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטאט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים אולי ניצחו בוויאט־נאם בכל קרב, אבל הפסידו את המלחמה.
יש מי שתיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא טראמפ (וגורמים בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.
בעקבות מתקפת הטאט סיים ואסטמורלנד את תפקידו בוויאט־נאם, אולם האמריקנים אינם משליכים את אנשיהם כשאלו נכשלים כפי שנוטים לעשות במדינות אחרות (לא תמיד, את אדמירל האזבנד קימל, שפיקד על כוחות הצי בפרל הארבור שלחו הביתה, אבל מפקדים אחרים לאורך השנים שנכשלו אך לא התרשלו, נותרו בתפקידם ואף קודמו). את הניסיון היקר מפז שרכשו אותם מפקדים רותמים בצבא האמריקני לבניין כוח והכשרה. ואסטמורלנד, אם כן, קודם לראש מטה צבא היבשה.
בשנת 1970, כראש מטה הצבא, היה ואסטמורלנד מעורב בתכנון הפשיטה על מחנה השבויים בסון טאי, כ־37 ק"מ ממערב להאנוי. הכוח הפושט, בפיקוד קולונל ארתור ("הפר") סיימונס, כלל "מתנדבים מהכוחות המיוחדים ומחיל האוויר" (עמ׳ 278). ואכן, לאחר תקופת הכנות ממושכת, "הפשיטה נערכה ב־21 בנובמבר. היא בוצעה ללא פגם, איש לא אבד. הצרה היחידה הייתה: המחנה היה ריק" (עמ׳ 278). השבויים הוצאו ממנו זמן מה קודם לכן ועדיין הפשיטה היא דוגמה למחויבות אומה לאנשיה שבידי האויב, מחויבות מהסוג שהייתה אחת ממטרות המלחמה המרכזיות של ישראל במלחמת "חרבות ברזל".
בסיכום ספרו ציין המחבר כי "מחיר השגת החופש אינו זול לעולם, אך לא קיים מחיר קיומו של חופש. לעומת זאת אם אי־פעם עומד לקרות מעשה ויאט־נאם נוסף, חייבים להסביר לעם האמריקני בגילוי־לב מדוע הוא עומד להעשות, ומה טיב הקורבנות שיידרש לשאת בהם" (עמ׳ 382). זוהי הערה חשובה מאוד. כלומר, אומות מוכנות לשלם מחיר כבד להשגת אינטרסים כשברור להן מדוע נדרשת השגתם וכאשר הם מדידים וברי השגה. בוויאט־נאם לא יצאה ארצות הברית להשיג אינטרס שכזה והמלחמה התבררה כאיוולת. אבל אין זה אומר שתמיד זה יהיה כך.
ספרו של ואסטמורלנד מרתק וקולח, אך קשה להימלט מכך שמדובר בספר שבסיכומו של דבר מסתכם בציטוט של מאמן הפוטבול האמריקני וינס לומבארדי (שמשקף את עמדתם של שורה ארוכה של גנרלים מכל הזמנים): לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח.
