ביקורת ספרותית על חייל מדווח מאת גנרל ויליאם ואסטמורלנד
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 17 במאי, 2020
ע"י פרל


הספר "חייל מדווח" מאת הגנרל ויליאם וסטמורלנד (הוצאת מערכות, שנת 1979), הוא האוטוביוגרפיה שכתב מי שהיה מפקד הכוחות האמריקניים בשנים החשובות ביותר במלחמת ויאט-נאם. וסטמורלנד החל את שירותו כמפקד גדוד תותחנים במלחמת העולם השנייה, אך מאחר והשתוקק "להיות צנחן מאז שירותו בפורט בראג" (עמוד 21). התנדב לכוחות המוטסים לאחר המלחמה ופיקד "במשך קצת יותר משנה על רגימנט הצנחנים ה-504" (עמוד 23).

במלחמת קוריאה שימש כ"מפקד צוות-הקרב המוטס ה-187" (עמוד 25). כשפיקד על האקדמיה הצבאית וסט פוינט ביקר בה הנשיא ג'ון קנדי, ובשיחתו עם הצוערים בישר על סוג מלחמה "חדש באינטנסיביות שלו אולם ישן במקורו – מלחמה של אנשי גרילה, חתרנים, מתקוממים, רוצחים; מלחמה על ידי מארב במקום קרב פתוח, הסתננות במקום תקיפה, חתירה לניצחון באמצעות ערעור האויב והתשתו במקום כניסה לקרב עמו" (עמוד 36).

בשנת 1964 מונה למפקד הצבא האמריקני בויאט-נאם (כונה "פיקוד הסיוע הצבאי בויאט-נאם" – MACV). כדוגמה ללחימת הכוחות בפיקודו ראוי להזכיר את קרב איא דראנג, בשנת 1965, אחד הקרבות הקשים ביותר אשר "נפל בגורלו של הגדוד ה-1, מרגימנט הפרשים ה-7, בפיקודו של לויטננט-קולונל הרולד מור, הצעיר, ששירת אצלי בדיביזיה המוטסת ה-82 בפורט בראג כסגן-משנה. גדודו של מור הוטס במסוקים אל שטח-נחיתה מכוסה עשב-פיל בגובה קומת אדם, זרוע תלי נמלים, והונחת כמעט ישירות על שניים מהריגמנטים הצפון-ויאט-נאמיים. אלה נטשו מייד את התקפתם על פליי מי ותקפו את גדודו של מור.
בלחימה מן העזות ביותר, שידעו גייסות אמריקניים אי-פעם, הדפו אנשיו של מור בעזרת יתר כוחות הבריגדה ה-3 התקפה צפון-ויאט-נאמית אחת – ובעקבותיה – שניה – במשך ששה ימים, מה-14 בנובמבר עד ל-19. תקיפות מטוסי בי-52, שנערכו מדי יום בסביבות הר צ'ו פונג, היו השימוש הראשון במפציצים הגדולים לצורך סיוע טקטי ישיר לגייסות היבשה. עם שוך הקרבות, כאשר נסוגו כל שלושת הרגימנטים לקמבודיה, השאירו מאחוריהם יותר מ-1,300 הרוגים. מסמך אויב, שנפל מאוחר יותר לידינו, הודה באבידות הכבדות, אך הצדיק אותן בטענו כי הלקחים שנלמדו היו שקולים כנגד מותם של מאה אלף איש" (עמוד 142). וסמורלנד, שנכח בתחקירי הרגימנט מציין בספר כי לויטננט-קולונל מור קבע בסופם כי הניצחון הקרב באיא דראנג הושג תודות ל"חיילים אמיצים וה-מ-16" (עמוד 143).

לקראת סיום הספר תהה המחבר התפנה המחבר לבחון את המדיניות האמריקנית ואת עצם ההחלטה ללחום בויאט-נאם. "אפילו התקיימה דרום-ויאט-נאם כמדינה עצמאית, האם היתה פינה-קטנה של דרום-מזרח-אסיה שווה את הקורבן האמריקני הגדול? לפחות ארבעה נשיאים, פקידים וחברי בית-המחוקקים וכן אמריקנים רבים אחרים, ראו בויאט-נאם מפתח לדרום-מזרח-אסיה ושטח חיוני להבטחת ענייניה של ארה"ב באותו איזור. אולם, יתכן שההיסטוריה תפסוק כי כניסתנו לויאט-נאם היתה אחת השגיאות הגדולות ביותר של ארצנו. לעומת זאת, יתכן שההיסטוריה תפסוק כי הסיוע האמריקני לדרום-ויאט-נאם היה אחר ממסעי-העזרה האצילים ביותר של האנושות, מסע שהיה קשור פחות ב"תיאוריית הדומינו" ובאינטרס האסטרטגי של ארצות-הברית, ויותר במשוואה הפשוטה של מדינה חזקה העוזרת למדינה שואפת דרור להגיע לנקודה, בה יש לה סיכוי סביר להשיג מידה של חופש וכבוד-האדם, ולשמור עליהם. אף אם בסופו של דבר הרצון האמריקני לא התממש, עובדה היא שמעט ארצות גילו אי-פעם, רוחב לב אידיאליסטי כזה; ושום הישג של חופש אנושי – או נסיון להשיגו – לא ניתן לביטול" (עמוד 381).

ואסטמורלנד העיר כי "יתכן מאוד, שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו להיות שוטרי העולם, אך גם לא נוכל להרשות לעצמנו שלא למלא את ההתחייבויות, שיד המקרה הטילה עלינו, באשר זכינו לחיות בארץ של שפע ושהגורל היטיב עימנו. בתקופתנו המצטיינת בניתוץ אמונות נוטים אנו לזלזל באידיאליזם, פטריוטיזם ובמסירות למימוש רעיון; אך אם הסיסמה היא שלא יהיו עוד מעשי ויאט-נאם – האם הכוונה שלא תהיה עוד עזרה לשואפי דרור, הגנה על החלש מפני החזק? מה בדבר הבטחתו המרגשת של ג'ון קנדי "להבטיח את קיומו ושגשוגו של החופש?" כפי שנוכחו רבים, מחיר השגת החופש אינו זול לעולם, אך לא קיים מחיר קיומו של חופש. לעומת זאת אם אי-פעם עומד לקרות מעשה ויאט-נאם נוסף, חייבים להסביר לעם האמריקני בגילוי-לב מדוע הוא עומד להעשות, ומה טיב הקורבנות שיידרש לשאת בהם" (עמוד 382).

זוהי הערה חשובה מאוד שכן כמאמר הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך". כלומר, אומות מוכנות לשלם מחיר כבד להשגת אינטרסים שברור להן מדוע נדרשת השגתם ושהם מדידים ובני השגה. בויאט-נאם לא יצאה ארצות הברית להשיג אינטרס שכזה, והמלחמה התבררה כאיוולת. אבל אין זה אומר שתמיד זה יהיה כך.

9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עמיחי (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
תודה, סטרנברג. הערה איכותית.
strnbrg59 (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
ווסטמורלנד כתב את הספר הזה ב-1976 היינו שלוש שנים אחרי נסיגת הכוחות האמריקאים ושנה בלבד אחרי תבוסת וייטנאם הדרומית (והפינוי המבוהל, המחפיר, של שגרירות ארה"ב). התוצאות המיידיות האלה אימתו את "תורת הדומינו" ואת התסריטים הקודרים: הוצאות המוניות להורג, רצח עם בקמבודיה השכנה, והתבססותו של משטר סטליניסטי. אבל בערוב הזמן (וכשווסטמורלנד עצמו עוד היה בחיים) וייטנאם התמתנה במידת מה (בערך, במידה שסין התמתנה) והיום נוסעים לשם תיירים אמריקאים, ומתנהל הרבה מסחר בין וייטנאם לארה"ב.

אבל כל אלה, חכמה לאחר מעשה. ב-1963 וב-1968 לא היה איך לדעת מה יהיה.

המודל, באופן כללי, נראה נכון. פשעיהם של סטלין ומאוֹ — עשרות מליוני קרבנות בשירות אידאולוגיה פסיכופטית — היו ידועים היטב. והנה פולשים לבעלת ברית שלך חסידים של סטלין ומאוֹ. מה אתה עושה?

ומרכיב שני של המודל: תורת לחימה שדי הוכיחה את עצמה במלחמות הקודמות: עימות חזיתי, הפצצה של תשתיות, כיבוש שטח, שחיקת כוח האדם של האויב. לצערינו זה לא הלך הפעם.

מודל שכן הצליח היה דווקא מודל של האויב, שלא הצליח אצל האויב הקודם: גרמניה קוותה שמתקפה אחת רצינית תגרום לאמריקאים להתייאש מהמלחמה. לא הלך לו להיטלר, אבל ב-1968 עם מתקפת טֶט הצליחו הקומוניסטים לשבור את האמריקאים.

בסך הכל, הלב נשבר מהקרבנות, שמספרם משוער בשבע ספרות.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ