מדף הספרים של Ron1999 - הספרים שדירג

בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה. ידיגיי ז`אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוק

הספר מספר לכאורה את מסעם גדוש המעללים הארוטיים והאלימים של צמד מתבגרים. מסע שנפתח בעיירת - חוף צרפתית, ממשיך במדריד ובסביליה ומסתיים בגיברלטר, הוא גם מסע בעקבותיה של העין על כל גילגוליה ועל כל דימוייה. 'סיפור העין' הוא ספרו הראשון של בטאיי. גירסה ראשונה של הספר ראתה אור ב - 1928 וגירסה שניה ב - 1944 שתיהן תחת שם עט. רק ב - 1967 חמש שנים לאחר

שנות השבעים והשמונים ברומניה הטוטליטרית. לולה, סטודנטית שמגיעה לעיר הגדולה מן הכפר, חולקת את חדרה במעונות עם חמש נערות נוספות, אחת מהן היא המספרת. כמפלט מחיי הדיכוי, לולה יוצאת למסעות ליליים חסרי מטרה באוטובוסים ומקיימת מגעים מיניים מזדמנים עם גברים זרים, עליהם היא כותבת ביומנה. לאחר שהיא מתגלה ללא רוח חיים, תלויה בארון הבגדים של

כשדוקטור דוב בהרות קיבל לידו את כתב היד של הספר הזה קרא מה שקרא ואמר, עצתי לו למחבר שישלח את חיבורו אל לייב גוטהרץ מחברו של הספר הידוע "תעצומות אופל" ואם חיבורו ייראה לידידי לייב (שבנתיים שינה שמו ללביא לב - טוב), יצרף אותו לארגון הסופרים ויראה שחיבורו יראה אור. ולייב גוטהרץ קרא גם הוא מה שקרא וחמתו בערה בו וחשב לעצמו "ליקוי המאורות"

בחיר ההומוריסטנים של ישראל מגיש סטירה פוליטית נוקבת על משחק הדמוקרטיה בהווי הציבורי המיוחד של חיינו. בחריפות האופיינית לו מצייר אפרים קישון דמות מגוחכת ופנטסטית של עסקן מזדקן ומתאר את הרפתקאותיו על רקע כפר דמיוני ומשונה הרוחש פרצופים ישראלים באוירה שהיא ספק מציאות וספק חלום, מבעד למצבים המבדחים מכוון הסטיריקן את חציו כלפי החו

פדרו חואן מאצ'ו בשנות הארבעים שלו ואינטלקטואל שסר חנו בעיני השלטון, מנסה לשרוד בהבאנה של שנות התשעים, מקום קשה שלא נותר בו דבר לשאוף אליו פרט לאוכל, אלכוהול ומין. בלשון בוטה, חסרת עכבות ואפילו גסה בלי שמץ תקינות פוליטית בכשרון תיאור דייקני ובחוכמת מספר טבעי הוא מוסר אפיזודה אחר אפיזודה. יחד הן מצטרפות לדיוקן מזעזע של העוני המחריד

בשנת 1866 היה פיודור דוסטויבסקי בן 45. לאחר 10 שנות מאסר וגלות "בעקבות פעילות חתרנית", חזר לעיר פטרבורג, אלמן, עמוס חובות, מהמר כפייתי, לא בריא, ובקיצור - גאון. הוא מבטיח לעצמו, לנושיו, ולמוציא-לאור הכול, להשלים תוך כמה חודשים שני ספרים. "את יודעת", הוא כותב לידידתו אנה, "שאפילו היום דברים משונים ומיוחדים כאלה מענגים אותו לחלוטין". רומן אחד

פרשת אהבתם של נער כפרי מחבל נורמנדי שבצרפת ונערה בת - אצילים פולניה, אהבה רצופה תהפוכות ופרידות על רקע מאורעות מלחמת - העולם השניה בצרפת הכבושה. סיפור מרתק ומרגש ממיטב יצירתו של הסופר המהולל. כאחרית - דבר - החוברת "חייו ומותו של אמיל אז'אר", שחשפה את זהותו המסתורית של מחבר "כל החיים לפניו" ו"חרדתו של המלך סלומון".

"השטן במוסקבה" הינו השם שניתן לתרגום בעיברית של הגרסא המצונזרת של הספר "האמן ומרגריטה" "השטן במוסקבה", יצירתו המושלמת ביותר של אחד מגדולי אמני הפרוזה הרוסית בזמננו, שנתגלה מחדש בשלהי ה"הפשרה" לאחר שנים רבות של חרם, הוא ספר מופלא, רב ממדים, ובו יצק המחבר את חוכמת חייו בנפתוליו עם הטוב והרע. מתוך הרובד הראשון, פנטומימה משונה ומצחיקה

אזהרה: לא למי שטרם מלאו לו/לה שמונה-עשר. לא לרכי-לב. לא למי שמאמין שעל כל פשעים תכסה אהבה. לא למי שנרתע מהמזיגה הנוראית של חמלה וזוועה. מיהי בעצם האישה המסתורית והקשוחה שכתבה רומן זה? האם אשה מסוגלת בכלל לכתוב ספר מצין זה, שבו נטורליזם טבטוני מצמרר חובר בצורה כה משכנעת לדראמה פיוטית התובעת מאתנו להבין הכל ולמחול כל הכל. על פניו: ספר ע

סיפורו הקסום של נער תמים המטייל בין הכוכבים השונים ונישא על כנפי הדמיון שבה את לב העולם כולו וזכה לאין ספור תרגומים. האיורים הנפלאים, הפשטות שמאחוריה מסתתרות תובנות עמוקות, גורמים לקוראים בני כל הגילים למצא את עצמם בסיפור - כאילו - ילדים זה.

ספרו זה של גרסיה מארקס נכתב בז'אנר שונה מכל ספריו האחרים. לכאורה, ספר מתח מובהק, שבמרכז עלילתו פרשת רצח. ואולם פרט חשוב אחד בו אינו אופייני כלל לספרי מתח: סופו ידוע למן המשפט הראשון. האחים ויקאריו מספרים על כוונתם לרצוח את סנטיאגו עד שלבסו נודעת השמועה בעיירה כולה. ואף על פי כן עם שחר האיש נרצח למוות בפתח ביתו. הרצח היה איפוא כה צפוי

"עד היום מעולם לא סיפרתי על שני הבנים שלי. מדוע? האם התביישתי? האם פחדתי שירחמו עלי? קצת מהכול. אני חושב שזה היה בעיקר כדי להימנע מהשאלה האיומה: 'מה הם עושים?' היום, כשהזמן דוחק, כשסוף העולם מתקרב ומיום ליום אני מתכלה עוד ועוד, החלטתי לכתוב להם ספר. כדי שלא ישכחו אותם, כדי שלא יישאר מהם רק תצלום על תעודת נכה. אולי כדי להביע את התנצלויותי.

ספר מרגש ומכמיר לב על חרדת הקיום האנושי ועל מאמצינו להילחם בה, פרי עטו של אחד הסופרים האהובים ביותר במאה העשרים.   למונית של ז'אן עולה איש קשיש והדור: סלומון רובינשטיין, לשעבר מלך הקונפקציה. בין הנהג הפריזאי הצעיר לבין היהודי בן ה-84 נרקמת ידידות מופלאה; המלך סלומון שולח את ז'אן להביא מתנות, ממתקים ואפילו מכשירי טלוויזיה לזקנים בו

ארבעה טקסטים אוטוביוגרפיים שחיבר רולאן בארת (1980-1915), אחד מגדולי הפילוסופים,מבקרי התרבות והסופרים במאה העשרים,שהתפרסמו לאחר מותו ב-1980: מסה קצרה על "מקום"; מסה מרגשת, שהיא גם מסע זיכרון אישי, אל ארץ ילדותו; יומן-מסע איטי, אירוטי ותמיד גם פוליטי מאוד למרוקו; ויומן אינטימי שכתב בארת במשך שלושה שבועות, בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו של 1979, חודשי

אנחנו רואים יונה וחושבים על המלים צלם אנוש. הרוח היא חידה וגם הרוח שנושבת בין הבתים בסוף דצמבר. עוד מעט אנחנו מתים ובכל זאת אנחנו ממלאים את חלונות הראוה (מאחורי זכוכיות גדולות) באינספור חפצים. מה שקוראים מכונית עומד וזז עומד וזז ואסור לצעוק. כבר אין לנו אמהות או שהן שקנו מאוד והן יוצאות כמו דחלילים מן הפתחים האחוריים של מוניות. בבת

תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כיסא והכיסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו.

אני יודעת איך אפשר לעבור את המרחק הזה. בקידוש הלבנה. אתה ואני נביט אל הגוף הלבן העגול וקוי העיניים שלנו יפגשו בקודקוד הירחי, על המראה הזאת שמשקפת את השמש.