פדרו חואן מאצ'ו בשנות הארבעים שלו ואינטלקטואל שסר חנו בעיני השלטון, מנסה לשרוד בהבאנה של שנות התשעים, מקום קשה שלא נותר בו דבר לשאוף אליו פרט לאוכל, אלכוהול ומין. בלשון בוטה, חסרת עכבות ואפילו גסה בלי שמץ תקינות פוליטית בכשרון תיאור דייקני ובחוכמת מספר טבעי הוא מוסר אפיזודה אחר אפיזודה. יחד הן מצטרפות לדיוקן מזעזע של העוני המחריד שאליו התדרדרה החברה הקובנית, ובעיקר של התפוררות הסולידריות החברתית ושפל המדיגה המוסרי הנובעים מן העוני הזה. וכל זה על רקע היצריות התוססת האפרו - קריבית שחיה תמיד מעכשיו לעכשיו וכמעט אינה יודעת לא את האשמה ולא את הבושה. במקום הריאליזם הסוציאליססי של הספרות מטעס המשטר, מציב גוטיירס את "הריאליזם המלוכלך" שלו, שמהדהדות בו מסורות היספניות ותיקות כמן אלה של הרומן הפיקרסקי והקפריציסי של גויא. מעבר לייאוש ולמסכת הציניות, הוא מתעד מאבק נואש על שפיות דעת וצלם אנוש ועולה ממנו קריאת תיגר חזקה ונוקבת נגד השעבוד, הדיכוי והשחיתות. ראו הוזהרתם: לא לאניני הטעם או לרכי הבטן.