מדף הספרים של ערה - הספרים שדירגה

"עין החתול" הוא סיפורה של איליין ריזלי, ציירת שנויה במחלוקת השבה לטורונטו, עיר ילדותה, לרגל רטרוספקטיבה של יצירותיה. היא מתעמתת בזיכרונה עם חבורת הבנות שהכניסו אותה בסוד יחסי הכוחות רבי-העוצמה של הילדוּת ולעולם החשאי של חברוּת, של הזדקקות ושל בגידה. עין החתול הוא אלומת אור הנשלחת אל לב המאפליה של הילדוּת. זהו רומן עוצר נשימה, טורד

בטירתו המבודדת שלמרגלות הרי הקרפטים ממתין גנרל בדימוס לפגישה גורלית עם ידיד נפש שהסתלק במפתיע מחייו לפני ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים בדיוק. מאז מנסה הגנרל לפענח את טיבו של האירוע הדרמטי שפער פצע כה עמוק בנפשו, הביא להסתגרותו מן העולם ולהתנתקותו מאשתו וגרם לחברו להרחיק עד האזורים הטרופיים ולא לשוב עוד למולדתו. מאחורי

"האופרה הצפה", הרומאן הראשון של בארת', נכתב בתחילת 1955, בידי מחבר בן 24. בסוף אותה שנה כנתב בן - הזוג המשלים, הרומאן המהולל "סוף הדרך". בארת', שבמשאל שנערך בין 200 סופרים, מבקרים ועורכים בארה"ב (ב - 1965) מוקם בפיסגה, בין כותבי הרומאנים היותר טובים, נכנס שתי כניסות מרשימות אל פנתיאון הרומאן האמריקני. אלה שני רומאנים מלאים דמיון וברק, שנונים ומצ

סטונר, ספרו המופתי של הסופר האמריקאי ג’ון ויליאמס (1994-1922), הוא סיפורו של נער חווה שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית. זהו סיפורו של גבר שעד סוף ימיו נותר נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחותו, חרף כישלונו בעיני העולם וחרף תסכוליו האישיים. אפשר להרבות מילים על מסלול חייו של גיבור הספר, ויליאם סטונר, אולם סוד קסמו של הרומן היפהפ

המלחמה הסתיימה וברודק, שנחשב למת, חוזר לחיק אהובתו ואל כפרו הקטן והנידח המתכרבל בנוף רוגע. שמו שנחקק על מצבת אבן לציון הנופלים במלחמה נמחק, והוא שב לחבר דוחות על מצב הצמחייה וחיות הבר באזור עבור ההנהלה שלו, שספק אם בכלל מייחסת חשיבות כלשהי לעבודתו. לאותו הכפר מגיע אדם זר בעל גינונים, מלווה בסוסה אדמדמה המכונה 'העלמה יוליה' וחמור הע

אם ספרות המאה העשרים תשאיר אחריה עשרה רומאנים גדולים-'לוליטה' הוא אחד מהם.הספר,שנדפס לראשונה בשקט בפאריס ב-1955 (המו"לים האמריקנים חששו להוציאו לאור), חילחל לאט ונעשה כעבור שלוש שנים רב - מכר שערורייתי, שעד מהרה תפס את מקומו הראוי כמושלם ברומאנים של נאבוקוב. האפקט של צבע מופלא שיש לקשקשת של חרקים מסויימים אינו נובע מן הפיגמנט, אלא מ

לראשונה מוגשת בעברית לקורא הצעיר סדרת ספרי דוקטור סוס, שכבשה בסערה את לבותיהם של עשרות מיליוני ילדים ברחבי תבל. רודולף פלש, מגדולי מבקרי ספרות הילדים בארצות הברית, כתב: ``דוקטור סוס מתגלה כאחד הסופרים הקלאסיים של ימינו. מה עושה את ספריו לבני אלמות? יש בהם שטף לשוני והבנה מעמיקה כלפי דמיונו היוצר של הילד, יש בהם משהו בלתי נתן להגדרה,

סיפור קורותיה המרתקות והמזעזעות כאחת של קבוצת נערים בריטיים, ניצולי תאונת מטוס בימי מלחמה. מתוך נפתולי הסתגלות ומאבקי השתלטות מקימים הניצולים, באי השומם שאליו נקלעו, חברה הלוקה בכל מומיה של החברה האנושית. יצירה שהיא גם משל אכזרי על תולדות האנושות וגם חזות קשה לעולם התרבות בתקופה של ערעור יסודות וסכנת שואה פרי - עטו של אחד מסופרי -

קלאסיקה לגן ולבית הספר. סיפור משל עם מסר של קבלת הזולת וחיי שלום. אי אפשר לגדל ילדים בלי הספר הזה. סיפורה הקלאסי והמשעשע של לאה גולדברג על יחסי שכנות טובים ועל אהבת הבריות ממשיך לשמח דורות של ילדים. בְּעֵמֶק יָפֶה בֵּין כרמים וּשְׂדוֹת. עוֹמֵד מִגְדָּל בֵּן חֲמֵשׁ קוֹמוֹת . וּמִי גָּר בַּמִּגְדָּל? בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹ

תרגום חדש - עם אחרית - דבר מקיפה - של כל הסיפורים וקטעי הפרוזה שפירסם קפקא בימי חייו. בכרך מכונסים בין השאר סיפורי - המופת "הגלגול", "במושבת העונשין", "אמן צום", ו"יוזפינה או עם העכברים", וכן קובצי הסיפורים והפרוזה הקצרה "התבוננות" ו"רופא כפרי". מיטב יצירתו של אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים, אשר ביטא את אי - הוודאות הקיומית של האדם בע

סיפורו הקסום של נער תמים המטייל בין הכוכבים השונים ונישא על כנפי הדמיון שבה את לב העולם כולו וזכה לאין ספור תרגומים. האיורים הנפלאים, הפשטות שמאחוריה מסתתרות תובנות עמוקות, גורמים לקוראים בני כל הגילים למצא את עצמם בסיפור - כאילו - ילדים זה.

ההולנדי קייס פופינחה ("האיש שצפה ברכבות"), בורח ממשפחתו ומארצו כדי ליהפך לאדם אחר, להפר אל כל הכללים ולנקום על עלבון חייו המשעממים, חסרי המשמעות; והיהודי, מוכר הספרים המשומשים, ז'ונאס מילק, ("האיש הקטן מארחנגלסק"), החי בשלום עם סביבתו עד שאשתו נעלמת והוא מפטיר, בלי לדעת למה, שקר סתמי ומיותר ומחשיד את עצמו בנורא מכל. שני אנשים שונים בתכל

אהבה וחושך הם שניים מן הכוחות הפועלים בספרו זה של עמוס עוז, אוטוביוגרפיה הכתובה כרומן משוכלל, מעשה ספרותי צרוף ומזוקק שנפרשים בו שורשי משפחתו של עוז, קורות ילדותו ונעוריו בירושלים ובקיבוץ חולדה, חייהם הטרגיים של הוריו, וכן תיאורים אפיים נרחבים של ירושלים, תל אביב וחיי הקיבוץ בשנות השלושים, הארבעים והחמישים. העולם הספרותי והעולם

יום אחד, בהיותו ילד, כשאימו בכתה בעת התפילה בכנסייה שאל אותה למה היא בוכה: "...חשבתי שדמעותיה של אמי הגיעו ממקום אחר, מקום רחוק, מקום הנמצא בתוכה, שאליו לא נתנה לאף אחד מאיתנו, ילדיה, להגיע, ואפילו כילד הרגשתי שהיה מאחוריהם כאב". באותה שיחה שאל אותה אודות מהותו של האלוהים-האם הוא שחור או לבן? האם הוא אוהב יותר אנשים שחורים או לבנים? וה

מצחיק, טראגי, מריר, לעגני, מקאברי, פנטסטי, גס, מבריק - אלה כמה מן הכינויים והתארים שקשרה הביקורת העולמית ל"תוף הפח" של גינטר גראס עם הופעתו בסוף שנות החמישים, "יצירת מופת הרסנית" קרא לו מבקר אחד , עמיתו כתב : "הדבר הקרוב ביותר ליצירת - מופת ספרותית שהדור הזה מסוגל ליצור" ואילו מבקר אחר הגדיר אותו כך : "אם העולם שמצייר גראס הוא סיוט אחד

גבעת ווטרשיפ מספר את סיפורם של לוז וחמישון, שני ארנבונים אחים, החיים יחד בארנבייה שלווה על צלע גבעה. יום אחד חש חמישון, הניחן בחוש נבואי, שמשהו רע עומד להתרחש. הוא מזהיר את מנהיג הארנבייה אך נתקל באדישות ולגלוג. לוז מחליט לאסוף קבוצת ארנבונים, ותחת הנהגתו הם יוצאים לחפש מקום מגורים חדש ובטוח יותר. בין הארנבונים בחבורה האמיצה נמצאים

"יש ילדים בני ארבע וילדים בני חמש וילדים בני שש וילדים בני שבע. אני מכיר כמה ילדים שהם כבר בני שלושים. אני ילד בן שלושים ואני מקווה שתאהבו לקרוא (או לשמוע) את הספר שכתבתי רק לכם. אם יש לכם חברים, אתם יכולים לקרוא בספר הזה יחד איתם. ואם אין לכם חברים, הלוואי שהספר הזה יהיה חבר שלכם." יהונתן גפן, 1978

טורו ווטנבה, סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה בטוקיו בשלהי שנות השישים, חי בתחושה של ניכור וניתוק מאז התאבדותו של חברו הטוב קיזוקי בתיכון. הוא נקשר אל שתי נשים: נאוקו היפה והדיכאונית, שהייתה חברתו של קיזוקי, ומידורי תאבת החיים. ווטנבה מיטלטל בין שתי הנשים ובה בעת מנסה למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם, בכנות ובישירות שבזכותן הוא מתחבב גם ע

אט - אט, בנשימה ארוכה, במונולוג אחד ושלושה ספורים, נפרשות תולדותיה של משפחת אופים. יחסים מורכבים של אבות ובנים, אהבת - אם ואהבת אשה. סיפור של שכול ומסירות, כאב וזיכרון, מירושלים והגליל של ראשית המאה עד לכפר בשפלה של שנות השבעים. כל זה בכתיבתו הכנה, רבת ההמצאה והדמיון, של מאיר שלו, שכבשה את לב הקוראים ב"רומן רוסי".

“מאיר נסה לטפס עליה ודודה חוה נתנה בו מבט כועס, ומאיר הבין מהר מאוד שאין פה על מי לטפס. . דודה חוה יושבת מול מאיר וכועסת, ומאיר עושה לה “מיאו” נורא. ואנשים שלא אוהבים חתולים, החתולים לא אוהבים אותם בחזרה.”