1. צלקת

היא הלכה בשביל המרצפות האדומות, אף אחד לא ידע למה המרצפות האלה אדומות.
יש אומרים שזה מסמל את הרוע בעולם, רוע שאני ניזונה ממנו, רוע שצומח וגדל, רוע שהופך ל.. ל..
פתאום הבחנתי בזה, מולי היה הדבר שלו חיקיתי כל החיים.
מתוך הרצפה עלה ארון מאובק, עשוי עץ עתיק ושחור, היו אליו כתוביות בשפה העתיקה.
"מתוך האדמה הוא עולה
מתוך האור יגיעיך החושך
מהערפל יצא האור
וזה הוא תפקידי לעצור אותו
האור יהיה מעומעם
אבל הוא יתפשט בכל מקום
הוא יאיר פינות אפלות
ותפקידנו הוא להחשיך אותם שוב
הוא יאיר לבבות ויזרע שם תקווה
ותפקידנו הוא לכבות אותם ולאכול את התקווה בעודה גודלת
תפקידנו הוא לשים לעולם הזה סוף
הוא צריך להעלם אחרת ה-ו- ה-ח-ר יאכל אותו
ואז האור יאכל את העולם בעודו בחיים"
כשסיימתי להקריא פתחתי את הארון,בדיוק לפי ההוראות שנתנו לי, ויצא משם ,למרה תדהמתי, שלד שאט אט לבש את בשר הנקמה, שטעם לראשונה את טעם החיים,אחרי כחצי שעה הוא לבש צורה אנושית.
השפלתי את מבטי, הוא התקדם אלי בצעד מהיר והרים את ראשי.
הסתכלתי לו בעניים שהיו אפורות כערפל, בשער שהיה שחור יותר מהמוות, העור הלבן כמו השלג האחרון שירד.
הגשתי לו במבוכה את תיק העור השחור והשפלתי את ראשי בזמן שהוא התלבש.
הרמתי את ראשי, עניו נחו עלי.
"קדימה זהובת עניים"אמר "עלנו להגיע לשם במלוא הבהירות"
"כן אדוני" אמרתי
הלכנו שעה ארוכה ולבסוף עצרנו לקראת ערב.
הלכתי לאגם הערפל ששכן ליד מחננו, הבטתי בו.
ראיתי את שער הזהב שלי,את העניים הנוצצות בצבע זהב ואת העור, באותו הצבע.
הייתי יסודנית,יסוד של זהב וכך גם הוא.
הוא היה היסוד של הפחד הטהור,אפילו המנהיגים הכי גדולים משקשקים תחת בגדיהם, אני אישית לא מבינה למה צריך דרגות.
הרגתי אלפי בני מלוכה בחיי, בני האדם הם יצורים מוזרים.
הם עוררנו אצלם רגשות שכל שאר בגזעים קוברים עמוק, בגלל זה כל היסודנים נוצרים רק בעזרת כישוף שמגלה את הטבע האמתי של הלחש, כמדומה הלחש הזה רוצה לסיים את הסבל של העולם.
המוות זה לא עונש, זו דת,זה מעבר לעולם אחר.
המוות הוא הכל כשם שהוא כלום, הוא אינו רע כפי שאינו טוב וכפי שהוא אינו ניטרלי.
"הכל ולא כלום" אמר קול מאחורי "טוב ורוע אבל לא באמצע, שחור ולבן מכילים הכל אבל"
"אבל הכל הוא לא כלום והכל נגמר בהתחלה ומתחיל מהסוף" השלמתי אותו
"איך איך קוראים לך?" שאל היסודן החדש
"אנירוק" אמרתי
"כן זהב בשפת הכשפים"
"ולך כנראה יקראו שרפין"
השיחה גוועה, לא היה לנו נושאים לדבר עליהם ולא הקרנו את תחושת הזמן.
שבע יכול להפוך לשנייה כשם ששנייה יכולה להיות שנה, וכך אין טעם להעניש אותנו כי אנחנו לא מרגישים שום דבר.
אנחנו יצורים קרים, אהבתי את הביטוי הזה, קר כיסודן, זה היה אחד וביטוים האהובים עלי.
אבל למרות מה שבני האדם חושבים יש לנו רגשות אנחנו פשוט לא מראים את זה חגבי חוץ, יש דברים שאנחנו מחבבים יותר מאחרים ויש דברים שאנחנו שונאים.
נשכתי על הגב והרהרתי על כל מני דברים, למה דווקא רוע טהור? למה דווקא חיילת פשוטה כמוני? ואיך לעזאזל אני אמורה לצאת מכאן ב.....
שמעתי צווחה חדה, צווחה של הנשר המוזהב שלי,הזדקפתי וחייכתי לעצמי, הוא נחת ליד האגם וקראה עוד פעם.
זה לא הנשר של,הצווחה הקודמת לא של הנשר שלי, פתאום ראיתי נשר בצבע שחור,אפור וכחול זוהר שהתערבבו אחד בשני בלי הפסקה.
העניים שלו עשויות מאש שחורה, נעצו בי מבט מרושע, הנשר שלי פרש את כנפיו אבל הנשר שלו גם פרש את כנפיו והכנפיים שלו היו עצומות, ניצוצות של צבעים ניטזו ממנו.
הוא היה, בצורה מוזרה מאוד, יפה.
קמתי על רגליו ושרפין היה מולי 'כן, זה סביר להניח, הנשר של'
'כן,שרפין זה הוא ללא ספק'
'ואו הוא ענקי!'
'כן, יחסית לשלי'
'היי אל תראי עגמומית, שלך מאוד יפה.
הוא נוצץ כמו..'
חייכתי 'יהלום?'
'לא, משהו יותר יפה.
אולי תליון עתיק שמבצע את מטרתו אחרי אלפי שנים של חיפושים נואשים ותקוות שוו'
הסתכלתי על שרפין ובדחף רגעי חיבקתי אותו,הוא נרתע אבל אחי רגע עטף אותי בידיו החסונות.
בכיתי לתוך כתפו,הרגשתי לא בודדה כל כך עכשיו, הרגשתי שעכשיו יש מטרה לחיים שלי.
הוא ליטף את שערי החלק וסלסל אותו באצבעו הלבנה,ידעתי שהוא מחייך, הרגשתי את מבטו נח על שערי.
ניטקתי ממנו "אהה זה היה ... לא יאה" ניסיתי לומר "אחרי הכל אני רק חיילת פשוטה"
"אבל בנתיים אני לא." אמר
"אתה לא מבין" אמרתי בנימה מתגוננת
"מה אני לא מבין?"
"מאז שאתה נוצר אתה חייל,ארי שאמסור אותך למפקד שלי אז כנראה תהיה מפקד גם אתה"
"ואם אני לא רוצה להיות חייל?"
"אתה חייב!"
"ואם לא תמסרי אותי?"
חייכתי חיוך עגמומי "אני אהיה מנודה אבל אתה תוכל לחזור לשם"
"מעולם לא הייתי שם!"
"וזו בדיוק הסיבה שתוכל לחזור לשם" אמרתי "ובנוסף לכל אתה לא ממש התיפוס שלי" קולי בגד בי כזה בה זה בא בהפתעה ואי אפשר להתכונן לזה, אמרה לי אחת היסודניות שפרשה מהמוסד כדי להחיות חיים יותר שקטים ופחות ממושמעים.
דמעה זלגה מעני והוא ניגב אותה
"אני אוהב אותך ובבקשה אל תתקשחי לאהבה הזאת בבקשה"
"אני חייבת" אמרתי בקול שקט, הוא אסף אותי אליו וליטף את שערי ואמר שהכל יהיה בסדר ואני לא צריכה לדאוג.
הוא טועה חשבתי לעצמי אני צריכה לדאוג אבל הוא לא,בכיתי אל כתפו עד שנגמרו לי בדמעות וגם אז הייתי שם, באותו מקום.

נכתב לפני 11 שנים ו-11 חודשים