אלוהים- כל כך רציתי להרוג אותה. או יותר טוב- לגרום לכולם לחשוב שהיא בוגדת כדי שלא יחבבו אותה יותר ואז להרוג אותה.
כן. זה היה פותר את זה.
אף דמות לא הייתה כל כך עמוקה גם ככה- אבל טופז הזאת הייתה פשוט מושלמת ונדושה ופשוט משעממת לגמרי. לפחות לדמויות האחרות היו היבטים מעניינים. אפילו אם הצמידו עליהם תווית כלשהי והתמקדו בה ורק בה כאילו אין להם אופי חוץ מזה. (טופז היפייפיה. נייתן החתיך- שהיה די מגניב למען האמת- שאובססיבי לאופנה ואקססוריז. צ'רלי החכם.)
כלומר- לצ'רלי היה תוכי והוא היה סוג של חנון מגניב או שהוא סתם היה גאה בהיותו חנון וזה גרם לי להעריך אותו. הוא גם צמחוני אחרי מסע בהיסטוריה שעירב בשר נא.
ונייתן- טוב, עד כמה שהוא חתיך צוחקים עליו על האהבה שלו לדברים נשיים (לבחור יש מסכת לילה וחלוק משי) וזה הרס את התיאוריה של המושלמות והוסיף מוזרות ועשה אותו דמות לגמרי מגניבה. במיוחד אהבתי כשהזכירו אותו בפעם הראשונה כשהוא בדיוק הציל איזה אצילה או משהו מהעבר בדרך מאוד אבירית ואז עזב כאילו היא בכלל לא חשובה והיא שם רק כדי לאהוב אותו. אולי זה נשמע קצת שטחי אבל זה היה אחד הקטעים האהובים עליי.
הם כולם מבוגרים מג'ייק- אני כבר לא זוכרת בכמה (אולי חוץ מצ'ארלי אבל בהיותו חנון וויקיפדיה מהלכת אפשר להחשיב אותו כבערך פי שניים מגילו של כל אחד אחר שם) אז הסופר נתן לעצמו להפוך את ג'ייק שהוא... בערך בן ארבע-עשרה? אני לא זוכרת בדיוק- לילד בן תשע.
כל תמים, נאיבי, פזיז בצורה לא הגיונית ואידיוט גמור.
אוקיי, אדון סופר- אולי אתה אדם מבוגר, אבל זה לא אומר שכל מי שמתחת לגיל שש-עשרה הוא בן חמש. ברור? (תמיד רציתי להגיד את זה ^^)
אבל הוא בכל זאת הדמות הכי עמוקה שם. אפילו אם היא רק מתיימרת להיות עמוקה ומצליחה ממש בקושי.
כלומר- כל הקטע עם האח האבוד המשולם שלו שאבד בזמן שהוא כל כך מתגעגע אליו וחושב עליו כל זמן (אולי עשירית מהספר כולו) היה כל כך פתטי, קיטשי ונדוש. ובאמת- אני רוצה לסטור לו על כל הקטע עם טופז. (אחי, תתגבר עליה! היא רואה אותך בתור אח קטן והיא כל כך לא בליגה שלך [-מבחינת הסופר. כל אחד אחר יגיד שג'ייק הוא משהו כמו עשר רמות מעליה.] פשוט תמצא מישהי אחרת ש
יש
לה אופי ותתאהב בה במקום.)
טוב, מספיק עם הדמויות- מה שכן, העלילה לא הייתה כזאת גרועה. אולי עם דמויות
טובות
הספר הזה היה הרבה יותר מצליח. (וכמובן, עם כריכה שאין עליה נער-ג'סטין-ביברי לא קשור.) אני אוהבת היסטוריה. אני אוהבת ללמוד דברים על היסטוירה- זה כל כך מעניין! אפילו הסופר הזה לא יכול להפוך את זה למשעמם
לחלוטין
. צריך להיות מקצוען בשביל זה.
וכן- היה הרבה אקשן שזה היה די בסדר. אבל ברצינות- הדמויות כמעט ולא תקשרו זה עם זה. אולי אמרו הערה אחת עוקצנית או הסבירו לג'ייק דברים שלא הבין כדי שנצליח לעקוב אחרי העלילה. אבל לא. הם
ממש
לא יכולים לעבור מסע מדהים שכזה בלי לעשות לפחות שיחת נפש אחת. ובבקשה שזה לא יהיה עם טופז- בסדר, היא מאומצת והמשפחה שלה מרושעת או משהו כזה. זה לא הופך אותה לעמוקה וזה
ממש
לא הופך אותה לדמות היחידה עם העבר הקשה והמתיש. (תמותי, טופז! תמותי!)
מה עם צ'ארלי? בחייך, אדון סופר! לא יכול להיות שהוא סתם חנון שאוהב ספרים שיש לו תוכי. ברצינות.
אף אחד
הוא לא סתם מישהו בלי עבר קשה או כאב נפשי
כלשהו
. אפילו לא
נייתן
.
אבל הסוף!
אלוהים, הסוף... הוא היה מדהים.
כאילו, טופז נחטפת.
בראבו. באמת, מגיע לקטע הספר מחיאות כפיים. (תמותי, טופז! בייסורים! אחרי שתיחשבי לבוגדת!)
וג'ייק עושה משהו אמיץ והרואי. והנחש ההוא מת. איזה סוף!
זה היה שווה את זה רק בשביל הסוף הזה.
טוב, בכל מקרה- הספר היה יכול להיות בסדר. אבל הדמויות מטומטמות ושטחיות. אני עדיין מקווה שיהיה קטע שבו טופז תעשה או תגיד משהו לא בסדר וישנאו אותה כמו ששונאים לפעמים את ג'ייק שאיכשהו הוא היחיד שלא יודע מה הוא עושה ועושה טעויות.
לא הגיוני.
אבל קראתי גם את הספר השני- ושווה לעבור את הזוועה הזאת בשביל השיפור המשמעותי שחל בו. (ולא, טופז לא מתה או נחשבת לבוגדת או משהו כזה. וממש חבל, אתם יודעים?) אז בסופו של דבר זה ההחלטה שלכם אם לקרוא או לא לקרוא.
אבל לפחות תקראו את השני- אפילו בלי הראשון. למרות השינוי המזעזע שעשו לנייתן. (הפכו אותו לפחות חתיך ומגניב. האכזריות. עכשיו הוא רק בחור מוזר שאובססיבי לבגדים. באמת אדון סופר?)
אגב, גיליתי שיום האהבה בגלל שמישהו כתב את זה בסקייפ. מעודכנת להחריד, אה?
(אלוהים אדירים, בנות הן עם חופר. פסקה ענקית כדי להגיע לעיקר@.@ טוב, לא ענקית. אבל יכולתי להגיע לעיקר קודם, באמת:O)
בכל מקרה, קצת רצינות לא הזיקה לאף אחד.
הספר הזה, רעיון הבסיס מקסים. להפוך תמונות חסרות רקע לחלק מפאזל שלם. אני עצמי מצאתי את רעיון התמונות מסקרן ומעניין.
למרות שהתמונות מאחורי הכריכה... במילים עדינות... scared the hell out of me.
אני לא רואה צורך בתקציר, רק תמצות קטן, כי התקציר ייקח הרבה, באמת.
הספר עוסק בתמונות ישנות שסבו של ג'ייקוב הרבה להראות לו לפני שנרצח באכזריות, לפי קביעת המשטרה בידי חיות פרא, לפי קביעתו של ג'ייקוב, שראה את סבו עד אז כתמהוני ולא אמין, בידי מפלצות. בעקבות מילותיו האחרונות של סבו, אייב (אייברהם – מן הסתם הגרסה האמריקאית לאברהם). הנער חטף טראומה קשה בעקבות מות סבו, ונשאר כך למשך מספר חודשים, ולבסוף החל למצוא תשובות.
קודם כל, התרשמתי בעיקר מהעניין שבו הסופר לקח את מלחמת העולם השנייה כבסיס עיקרי בספר, והפך את הדמות הראשית ל-לפחות רבע יהודי. אני אישית לא פגשתי בזה הרבה (-:
לאחר מכן, אני יותר מחייבת לשבח את ריגם על כתיבה שובה, קלילה, וזורמת. היא לא כתיבה מהסוג שגורם לך לומר "וואו, זאת כתיבה אדירה", זאת כתיבה חמודה ונעימה שגורמת לך לחייך אל הספר ולדעת שגם אם הספר הזה גרוע, יהיה קל לסיים אותו כי הכתיבה תעזור לך.
עוד משהו, הספר הזה הזכיר לי מאפיין שלא נתקלתי בו לאחרונה.
הדמויות הן <B>א-מ-י-נ-ו-ת!</B>, לפחות הרבה יותר מכל הספרים שקראתי לאחרונה. כל כך הרבה זמן לא נתקלתי בזה. כל הדמויות הראשיות הבנות שהחליטו על דעת עצמן דברים מפגרים. אוף, קצת נמאס.
האמינות נמצאת פה בשפע – אין התאהבות מהירה מידי, אין השתלבות מהירה מידי, יש היסוסים, יש טעויות, יש הכל מהכל D: יש גם הפתעות שמפתיעות גם את הדמויות וגם אותנו. לעזאזל, ריגם, אני אוהבת אותך. אני כל כך הייתי צריכה ספר כזה. קצת היגיון, זה כל מה שאני מבקשת@.@
אגב דמויות ראשיות בנות – הדמות ראשית היא בן! בן! כמה זמן לא נתקלתי בדבר מדהים שכזה. כנראה כי לרוב כל הסופרים שיצא להיתקל בהם אלה בעצם סופרות!
כל הפמיניזם הזה קצת מוגזם, הספרי פנטזיה בכמויות שמסופרים מנקודות מבט של בחורות. יש גבול, אנשים. באמת.
ולמה כל הספרי פנטזיה שבחור הוא הדמות הראשית מצחיקים, וכשבחורה היא הדמות הראשית אז הספרים נטולי חוש הומור? לעזאזל, אנחנו עושות רושם רע לבנים! סופרות-פנטזיה-של-הזמן-האחרון, תפתחו חוש הומור!
כנראה לסופרים בנים יש דמויות ראשיות בנים, ולסופרות ההפך? -_- אנשים, תתחילו לחקור על המין השני, הגיע הזמן להתפתח, להבין שגם לבנות יש חוש הומור (אהמ), ושבנים הם לא קופים (לא לגמרי קופים. לא ולא, אם כי מעט P:), סופרות, אתן יכולות לכתוב עליהם, הם גם יותר מעניינים, והם לא יזרקו עליכן צואה וקליפות בננה.
אז הספר הזה מקורי יותר, הרעיון שלו מרענן לחלוטין. זה לא פוגע בילד בבית הספר, וזה לא הבחור/ה-הביישן/ית-שמגלה-שהיא/הוא-בעל-כוח-על-מדהים-והופך-מקובל.
ואגב, הגיבור לא מושלם, הוא כנראה רק עשיר. הוא לא גם עשיר, גם חתיך, גם בעלי כישרונות חברה מדהימים. יש לו רק חבר אחד (פה חשדתי – יש קטע לסופרים בזמן האחרון עם חבר טוב אחד) שגם הוא שם רק בגלל שהוא משוחד. היחסים בין ההורים שלו לא משהו (מזדהה), והוא צריך לעבוד בחברה, אבל בגלל שאי אפשר לפטר אותו הוא עושה שם מגדלים מחיתולים. (לעזאזל, חנונים הם אדירים!!)
אגב, בואו נבקר את סיפור האהבה -
1. זה לא סיפור אהבה, אלא יותר "סיפור הידלקות”. לא שמעתי את המילה "אהבה" פעם אחת בספר, ולא נראה כאילו היה משהו עמוק בין הדמויות. רק משהו חיצוני עם מעט זיק פנימי, בלי משיכה מטורפת, אלא רדודה, שטוחה, ומציאותית – תודה לאל.
2. הוא פגש אותה רק יום אחד, לא מרגיש אליה כלום. שני, גם כלום, הוא נדלק איפשהו בין המפגש השני-לשלישי. אבל לא בצורה מטורפת ובוטה שפתאום פוגעת בקורא ומעיקה על הקריאה באי-אמינות.
3. לאחר מכן, אבוא ואומר שהיא <B>לא אוהבת אותו בחזרה</B> כן כן. זו היא האמת. היא מאוהבת במישהו אחר שמזכיר לה אותו, ואני לא אגיד מי זה מחמת ספויילרים, ומחמת העובדה שאני נוהגת לכנות "זה-מטריד-אותי”. בכל מקרה, כמה פעמים נתקלנו בזוג שרק אחד אוהב או מחבב, או דלוק על השני? פשוט טוב :O
הספר הזה שופע בהומור, הוא מתחיל במגדלים מחיתולים (לא משומשים, כמובן), וכלה בציטוט (המעט-גס-אך-מצחיק-מעט) הבא:
"נו, באמת, אולי אתה ואמא תקנו לי איזה צמיד קטן שכתוב עליו <B>מה היה ד"ר גולן עושה עכשיו?</B> ככה אני אשאל את עצמי את השאלה הזאת לפני כל פעולה. לפני שאני מחרבן: אז איך ד"ר גולן היה רוצה שאני אחרבן הפעם? שאני אנסה לכוון הצידה, או בקליעה חלקה לאמצע? מהו החרבון הכי יעיל מבחינה פסיכולוגית?"
הציטוט הזה גרם לי לחשוב - “אני אוהבת את הסופר הזה".
הנה עוד כמה ציטוטים נבחרים מהספר שגרמו לי לחייך:
1. “הם לא הרשו לי גם לשמור את אוסף חולצות הבאולינג של סבא (“הן מגוחכות", טען אבא שלי) את תקליטי הביג-בנד והסווינג הישנים שלו (“אפשר למכור אותם במחיר טוב"), ואת תכולת ארון הנשק הגדול שלו, שעדיין נותר נעול (“אתה צוחק, נכון? אני מקווה מאוד שאתה צוחק").
2. "הדוד בובי הוא גבר גדול בעל מכונית גדולה שגר בבית גדול, ויום אחד הוא ימות מהתקף לב גדול מכל הפואה-גרה וההמבורגרים המפלצתיים שהוא תקע במרוצת השנים.”
3. "<B>אני הנכד של אייברהם פורטמן,</B> אגיד לה. <B>צר לי שאני נאלץ להודיע לך את זה, אבל הוא הלך לעולמו.</B> ואחרי שהיא תמחה בעדינות את דמעותיה, אני אפציץ אותה בשאלות.”
4. "-"מי ראש הממשלה?”
“וינסטון צ'רצ'יל,” הוא אמר. “נדפק לך השכל?”
“מה עיר הבירה של בורמה?”
“אלוהים, אין לי מושג. ראנגון.”
“יופי! מתי היום הולדת שלך?”
“אולי תפסיקי לצרוח ותתני לי לדמם בשקט!”-”
אני אוהבת את הסופר הזה^_^
הספר הזה הוא בהחלט לא יצירת מופת. יש בו אי-אלו בעיות, כגון ילדותיות מוגזמת מפעם לפעם, ומעט זירוז של הדברים (כי הזמן קצוב), אבל הוא באמת ממש טוב, ומקבל בכיף אצלי ארבעה כוכבים; הכתיבה מקסימה, הדמויות אמינות וטובות, והבדיחות הצליחו במטרתן (לפחות איתי וחוש ההומור הרדוד שלי).
הוא ממש הציל אותי אחרי תקופה ארוכה של ספרים לא טובים@.@ חנות ספרים, I need you!!!
אז אני ממליצה עליו בחום, באמת. ספר מקסים מאוד. כיף להעביר איתו את הזמן. אגב, אני לא מבינה איך חברה שלי אומרת שהיא נתקעה עם סיוטים בגללו, שתהיה בריאה זאת, עוד תמות מהתקף לב כמו דוד בובי :-)
