בספר הזה (במהדורה הישנה, הפחות... מכוננת שלו) נתקלתי עוד לפני 10 שנים, תקופה שבה רוב צריכת הספרים שלי כללה את שלמה אבס והספרייה הכיתתית. שמחתי לגלות ספר מבוגרים שבו יש את פו הדב. הנחתי שהייתה איזה פאשלה בהוצאה והשם האמיתי של הספר הוא "האטב של פו". התחלתי לקרוא. לרוב לקח לי להגיע לעמוד 10 כדי להרדם. ואז התבגרתי. וכשהתבגרתי, מעולם לא הרגשתי צורך לספר הזה כמו בבגרות. הפילוסופיה הדאואיסטית היא לא פילוסופיה. היא גם לא דת. היא גם לא פסיכולוגיה. היא גם לא תורה. היא לא סט עקרונות תעשה ככה ויהיה ככה. קשה מאוד למערבי כמוני לקלוט אותה, ועוד יותר קשה לקבל אותה. קשה לקבל את "ההטפשות" המכוונת שהטאואיזם מבקש כדי שהטאו יזרום כמו שהוא זורם בטבע. המחבר עושה עבודת קודש (במחשבה שנייה, גם אם הוא לא היה מחבר- הוא עדיין היה עושה עבודת קודש) על ידי ביאור הפילוסופיה הלא-פילוסופית הזו על ידי הדמויות של פו הדב, כאשר פו הוא האידיאל, ושאר הדמויות הן פחות או יותר ארכיטיפים שקיימים בכל אחד מאיתנו בכמות מסויימת (מישהו אמר "איה"?)... נראה לי שאפשר להאשים את הספר רק בדבר אחד: הוא נוטה מאוד לדבר בגנות תורות אחרות ודרכי חשיבה אחרים על ידי סוג מסויים של השפלה. זה סתם מיותר, וניתן להסתדר בלי זה ועדיין להעביר נקודה טובה רק עם פו, בלי לומר: "הנה תראו את פו, חי חיים פשוטים ושמחים לעומת ינשוף שרוחש ידע כדי להשוויץ בו" או משהו ברוח זו. סה"כ ספר מומלץ, אבל זה בהחלט לא האלפא-את-אומגה של הטאואיזם, ותמיד מומלץ להמשיך ולקרוא את ספרי המקור (הטאו-טה-צ'ינג).

קראתי גם אני את התרגום של חיילי צה"ל השבויים במצרים, זה אחרי שהתחלתי לקרוא באנגלית ועזבתי מחמת השעמום. מה אומר? אולי זה הגיל שבו התחלתי (16-17)... אין לי מושג. אבל זה גם לא משנה. כי גם בגיל 40 שום דבר לא היה יכול להכין אותי לסוף הגרנדיוזי של הספר הזה. הסוף... ה-סוף. זה הרגיש כאילו האלים נורדים עצמם התקבצו מאחורי טולקין בזמן הכתיבה וכל אחד צעק לו עצות לאיך ומה לכתוב בדיוק ומתי להכניס משפט כזה או אחר. סצינה כל כך אצילית ומלכותית. עובדה- עדיין לא שכחתי אותה, וקראתי ספרים הרבה יותר טובים שסופם דווקא כן פרח מזכרוני.

ספר האנטי-סמים האולטימטיבי לאלה מאיתנו שלא מיהרו לבלוע את הבולשיט של אל-סם. נחמד בתור קוריוז עיתונאי, אפשר רק להתפלל להרמס על טור חודשי דומה בעיתון ישראלי, בלי לזכות למענה- כמובן. מתחיל טוב, אבל נמאס בהדרגה- וזה למה אני מחשיב את הספר כאנטי-סמים. החיים של תומפסון, בדיוק כמו הספר, נמאסו עליו בהדרגה. מכתב ההתאבדות שלו, שנכתב רגע לפני שהוא פיצץ לעצמו את הראש בגיל 67 מראה את זה בצורה הכי פשוטה שיש: "לא עוד משחקים. לא עוד פצצות. לא עוד ללכת. לא עוד כיף. לא עוד לשחות. 67. זה 17 שנים מעבר ל-50. 17 יותר משהצטרכתי או רציתי. משעמם. אני כל הזמן מקטר. לא כיף - לאף אחד. 67. אתה נהיה חמדן. התנהג בגילך הזקן. תירגע - זה לא יכאב." כי בתכלס, מה כבר אפשר לחדש לבנאדם שחווה את המציאות באינספור דרכים שונות, ביקר באינספור יקומים מקבילים אם תרצו. מהספר הזה הבנתי שהחיים הם קסם והסמים הם הממזר ההוא בקהל שצועק לכולם באמצע ההופעה איך הקוסם חתך את האישה לשניים... לפעמים הכיף הוא דווקא באי הידיעה.

אני חובב הגזמות, אמרות פופוליסטיות ובומבסטיוּת באופן כללי. אבל אני חושב שלא אגזים ולא אעריך יתר על המידה את המצב כשאומר שניל גיימן עושה לספרות העולמית את מה שהסאגות הנורדיות והומרוס עשו לה לפני שנים רבות. Seriously. הספר מתחיל בכלא ומגולל את קורותיו של צל, דמות שלמרבה ההפתעה הצלחתי להתחבר אליה בנקל. צל חובר לוודנסדיי (יום רביעי באנגלית, משמעותה של המילה היא "יומו של אודין"- האל הראשי בפנתאון המיתולוגיה הנרודית, אחראי על התבונה, הלוחמה, הקסם ושאר ירקות ויקינגיים בטבעם). וכן, כבר התקציר בכריכה האחרוית מגלה לנו שזהו אודין בכבודו ובעצמו. הספר התגלגל אלי בתקופה שבה המיתולוגיה הנורדית ותרבות ארצות סקנדינביה היוו השראה גדולה בחיי, וגמעתי את הספר בשקיקה תוך חמישה ימים- אבל לא רק במיתולוגיה זו נוגע הספר. בין פרק עלילתי אחד למשנהו, משולבים פרקים שהם מעין "סרטים קצרים" של אלים ודמויות מיתולוגיות שונות ואיך הם הסתדרו עם המעבר מארצות מוצאן לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות... פרק שזכור לי במיוחד (קראתי את הספר לפני שנתיים) היה הפרק על הג'ין (שד מהמיתולוגיה המוסלמית) שעובד בתור נהג מונית. סצינה מאוד... גראפית. הטוויסט העלילתי, שנתקלתי בו, באופן אירוני, באמצע שיעור תנ"ך כמעט גרם ללסת שלי לחבוט בשולחן. פנטזיה אפילה, לא נורמלית, לא נוסחתית, בלתי רגילה, כתובה בצורה מופלאה ומומלצת לכל מי שחובב את אותה המצאה אנושית גאונית שנקראת שפה- בלי קשר להיכרות שיש לכם עם מיתולוגיה. בהחלט מסוג הספרים האלה שמשאירים חלל ריק בגלל הידיעה שפשוט לא יהיה משהו שיתעלה מעל זה. אף פעם. ...בדיוק כמו דעיכתם של האלים.

ואו. גמעתי את הספר ביומיים. אולי זה ההייפ שתמיד היה סביב הספר, אולי (וזו האפשרות שאני מעדיף) זה בגלל שהסופר הוא כל כך טוב, אבל התיאורים של הכוכב ו2 השמשות שלו, האדומה והכחולה, פשוט סינוורו אותי- תרתי משמע. כשהתרבות האנושית תתחיל את התהליך הדגנרטיבי שלה, כשסרטי צלולואיד ירקבו ודפים צהובים יתפוררו, אם יש ספר אחד שצריך לשמור זה הספר הזה. אז מה כל כך טוב, חוץ מהתיאורים היפהפיים, הדמויות המרתקות שגרמו לי להזדהות עם בדידותם בתחנת המחקר מעל האוקיאנוס? אולי המשחק שבין מציאות ואשלייה- שאלה שאותה העלה סטניסלב לם לא פחות טוב מהפילוסוף רנה דקארט (ביום שבו קראתי את הפרק הספציפי, אפילו חוויתי חלום מודע, מה שהוסיף להתלהבות שלי מהספר). אולי הסאטירה על היומרנות של המוח האנושי הנאור והמלומד, שלעיתים נראה כאילו הוא רודף אחרי זנבו, מנסה לנשוך את השיניים של עצמו. לא. זה המכלול של כ-ל הדברים האלה, שהופכים את הספר הזה ליצירת מופת. ותודה ענקית על התרגום המעולה.

סיפור של בורחס לדעתי, מזכיר יותר מכל עמידה בתוך משולש מראות, בנסיון לצפות אל האינסוף. בורחס הוא המ. ק. אשר (חפשו ציורים שלו בגוגל, אם אינכם מכירים- לא תצטערו) של הספרות. חלק מהסיפורים עמוסים עד לעייפה בהתייחסויות לספרים שכלל לא קיימים, וזה יכול להקשות על הקריאה, אם כי אני גיליתי בצורת כתיבה שכזו קסם... כמו לקרוא מכתב של איזה חבר עם 20 תארים בכל מדעי הרוח שכותב לך על יום ממוצע שהוא עובר בספרייה. אבל כשאני קורא סיפור ממוצע של בורחס, אני מרגיש כאילו המוח שלי, אחרי התנוונות של 20 שנה מול הטלוויזיה, החליט יום אחד לקום ולעשות 1000 שכיבות שמיכה במכה (מה שדי נכון, במובן מסויים). הפנטזיה שבורחס נותן לקורא לטעום ממנה היא ממש לא מה שנקרא פנטזיה בימינו (הכוונה לספרים על גבי ספרים של עלילת אופרת-סבון מתפתלת ומשעממת עם טרולים ואלפים) או לא. בורחס מציע רעיונות ש... טוב, נגמרו לי המשלים, למה שלא ניתן דגימה? 1. סיפור על ספרייה אינסופית, שמכילה ספר המכיל כל צירוף אותיות אפשרי. 2. סיפור על בחור בשם פונס, המכונה פונס הזכרן, שעקב תאונה שקרתה לו החל לזכור כל פרט שבו הוא נתקל- כמות העלים על הצמח שלידו, כמות השערות בשפמו של חברו ועוד ועוד- עד, ממש כך, אין סוף. 3. סיפור על כת מסתורית אשר עליה איש לא מעז לומר דבר- ואיש לא יכול לומר דבר, איש אינו יודע עליה דבר- ואם זאת- כלל בני האדם חברים בה? מהו סודה? מהו אותו ריטואל יחיד וסודי שעל פיה מזוהה כת זו? 4. סיפור מעניין נוסף המציע, טרם זמנו, אפשרות מעניינת בדבר היקום- למעשה את ההשערה בדבר יקומים מקבילים. ועוד ועוד... נכון, הקריאה קשה. מצד שני גם התנ"ך לא קל, ואני יכול פחות או יותר להבטיח שבורחס הוא הרבה יותר כיף בסופו של דבר. ואם כתבתי ביקורת כזו ארוכה, סימן שאני לפחות, באמת הושפעתי קשות.