ספר האנטי-סמים האולטימטיבי לאלה מאיתנו שלא מיהרו לבלוע את הבולשיט של אל-סם.
נחמד בתור קוריוז עיתונאי, אפשר רק להתפלל להרמס על טור חודשי דומה בעיתון ישראלי, בלי לזכות למענה- כמובן.
מתחיל טוב, אבל נמאס בהדרגה- וזה למה אני מחשיב את הספר כאנטי-סמים. החיים של תומפסון, בדיוק כמו הספר, נמאסו עליו בהדרגה. מכתב ההתאבדות שלו, שנכתב רגע לפני שהוא פיצץ לעצמו את הראש בגיל 67 מראה את זה בצורה הכי פשוטה שיש:
"לא עוד משחקים. לא עוד פצצות. לא עוד ללכת. לא עוד כיף. לא עוד לשחות. 67. זה 17 שנים מעבר ל-50. 17 יותר משהצטרכתי או רציתי. משעמם. אני כל הזמן מקטר. לא כיף - לאף אחד. 67. אתה נהיה חמדן. התנהג בגילך הזקן. תירגע - זה לא יכאב."
כי בתכלס, מה כבר אפשר לחדש לבנאדם שחווה את המציאות באינספור דרכים שונות, ביקר באינספור יקומים מקבילים אם תרצו.
מהספר הזה הבנתי שהחיים הם קסם והסמים הם הממזר ההוא בקהל שצועק לכולם באמצע ההופעה איך הקוסם חתך את האישה לשניים...
לפעמים הכיף הוא דווקא באי הידיעה.











