לא להאמין כמה זמן חכיתי לקרוא את הספר הזה שהתחלתי לקרוא אותו בפעם הראשונה אחרי ששאלתי אותו מהספריה העירונית, נאלצתי להחזיר אותו לפני שסיימתי אותו וקיוותי להמשיך לקרוא בו אחרי שארכוש עותק משלי רק שלא ידעתי שהעותקים שלו ככל הנראה אזלו כבר מהחנויות וזאת למרות כשמדברים על אריך סגל מזכירים את היצירה האחרת שלו והיא "סיפור אהבה". בסוף באחד הפעמים שביקרתי בחנות ספרים יד שניה הזדמן לי למצוא אותו אבל אני מוכרח להודות שגם כספר בעותק משלי לקח לי לא מעט זמן לקחת אותו שוב לידיים, כיום יש לי העדפה ברורה יותר לקרוא ספרים קצרים יותר. מוזר שיוצא לי לקרוא אותו מיד אחרי "סיפורי רופא" (של ויליאם קרלוס ויליאמס) לא זכרתי שאחת הציטטות שמובאות בתחילת הספר היא שלו.

"רופאים" נכתב כעשרים שנה אחרי "צוללת צהובה" של הביטלס, הסיבה שאני מציין את העובדה הזאת היא לא רק בגלל שמשהו מרוח שנות הששים נושבת בעלילת הספר, להבדיל כמו "מחאה משלי" (של אלינור ליפמן) אלא שאריך סגל היה לא אחר מאשר מי שכתב לרביעיה הנפלאה מליברפול את היצירה הזאת שהיא כידוע אחת מהיצירות הכי מזוהות איתן.

בכדי לא לקלקל לכם את הקריאה של הספר בעצמכם, אני כהרגלי לא אגלה לכם הרבה מהעלילה שלו רק אומר שהעלילה מלווה את גיבוריה מילדות משותפת כשכנים עד שהם בוחרים בדרך זהה ללמוד רפואה, ולדעתי סגל הגדיל לעשות כשהוא לא רק מצליח להעביר את המתח שקיים בין המינים, להבדיל כמו במציאות אחרי תקופת הילדות, בשלב שבו אנחנו מתגייסים לצבא ולובשים מדים אלא גם מראה את התחרות הסמויה שיש בין המינים שגובלת לפעמים בהפליה שנעשת מצד המערכת.

הספר נכתב הרבה לפני עידן של כל סדרות הדראמה על בתי-חולים והוא נותן את ההרגשה הכי קרובה לזה. בעניין זה אני חייב לומר שלדעתי כשקוראים ספר כזה, ואומר של כשש מאות עמודים צריך להיארך נכון בקריאה שלו, כי אני יכול להעיד בעצמי שלפני שהוא מסתיים יכולים לשכוח מה היה בהתחלה שלו.

כישרון הכתיבה של סגל הוא מדהים, כשקוראים את הספר אי-אפשר לדעתי שלא לראות את העיבוד המצולם שלו מנגד לעינינו. אני האמת לא יודע מה איתכם אבל אני יכול להעיד רק על עצמי שמרוב כמויות של ספרים שקראתי עד היום פיתחתי לעצמי יכולת להבחין איזה ספר יהיה קל לעבד ואיזה לא, עוד לפני שאני מאמת אם אכן היה ניסיון כזה ולא אין לי כל רקע בלימודי קולנוע, למרות שצפיה בסרטים הוא תחביב אחר שלי. בכל אופן רוב ספריו של אריך סגל עובדו כבר ואחרי שאני אסיים לקרוא את הספר הזה אני מקווה לנסות ולהשיג את הסרט הזה שלו ולצפות בו.

העלילה של הספר מביאה איתה הרבה תחושות שאנחנו כקוראים מרגישים הזדהות איתן, כך שקשה לי להאמין שתוותרו עליו, כי אחרי הכל זה בדיוק מה שמצפים מספר טוב והספר הזה למרות אורכו נכתב בקצב הנכון ואומר לא נמתח יותר מדי.

נדמה כי בימינו לביוגרפיות יש לפחות קו מנחה אחד והוא להושיב את המושא שלהן כמו לפני פסיכולוג, זה הרושם שקיבלתי מקריאת הספר הזה שמביא את סיפור חייו של "הנווד", דמות שצ'פלין המציא ונקרא כך לאורך כל הספר. אולי לא פלא שסידרה כמו "טיפול" בכיכובו של אסי דיין (שאחזור אליו בהמשך) הצליחה בארץ וגם זכתה להצלחה אחרי שהיא נקנתה בחו"ל.

זה הזכיר לי את אותה הרגשה קשה שהיתה לי כשקראתי ביוגרפיה אחרת, "נמר בוער" (על חייו של המחזאי והבמאי ניסים אלוני) רק שלהבדיל בספר על צ'פלין מבוא מאת בתו, ג'רלדין צ'פלין כאילו נותנת לזה משנה תוקף, אחרי שהיא מספרת בעצמה איך קראה יום אחד בעיתון את מה שסטיבן וייסמן כתב בעקבות מחקר שלו, על סבתה ולמרות שהיתה לה צורך ראשוני להגן היא התוודעה דרכו על עוד דברים שזזו על-ידו מהאפלה לאור.

דמותו של צ'רלי צ'פלין ליוותה את חיי אני מניח כמו שליוותה את חייהם של רבים מכם, עוד מילדות אבל כמה שנים לפני שהסרטים שלו יצאו מחדש במארז DVD גיליתי אותו מחדש ולהפתעתי הוא נחשב לאחד מגיבורי תקופה בהיסטוריה שאני מאוד סקרן לגביה, תקופת המשבר הכלכלי הגדול. מעבר לעובדה שהיא מקבילה לתקופה שלנו, איך מכלום הצליחו להוציא משהו. לא היה בזה די בכדי להזהיר אותי במה שאמצא ביום מן הימים בביוגרפיה הזו.

למרות שאני קורא ספרים גם באנגלית עד היום לא יצא לי לקרוא כל ביוגרפיה שלו, וכשראיתי את הספר הזה חשבתי שהגיע הזמן במיוחד בהתחשב לעובדה ש"הנווד" החל את דרכו לפני כמאה שנה. אני לא רוצה לקלקל לאלו מכם שעוד מתכננים לשבת ולקרוא אותו יש סיבות לאהוב אותו, ויאמר לזכותו שהוא מביא ציטוטים נבחרים מכל מיני מקורות כמו כן מהאוטוביוגרפיה שצ'פלין כתב בעצמו ויש סיבות לשנוא אותו, למרות שאני מוכרח לומר ששנאה במקרה זה היא מילה קצת קשה, כי אזכיר את ג'רלדין צ'פלין שאם היא נתנה את הסכמתה לפירסום ספר כזה מי אני שאשלול את זכות הביוגרף לכך, רק שכמובן הייתי מעדיף לקרוא ספר שיספר על חייו כשם שהיו עושים זאת בביוגרפיות של פעם.

קיבלתי את הספר הזה ליום הולדת בגיל העשרה. זה כנראה היה הזמן הנכון והמדויק לקרוא על חיים של אחרים. מדובר בעידן שקדם לגוגל ולאינטרנט, ואת אירופה הכרתי מן האטלס ומן האנציקלופדיות וכמובן מסרטי הקולנוע. אבל הדרך שעשיתי עם הספר משוודיה לפריז, עד קאפרי דרך נאפולי,היתה עבורי מסע חיים. כך למדתי מהו קוליטיס, אותה מחלה מסתורית שפקדה תכופות את הגבירות בסלונים המהודרים בפריז, ולעומת זאת מהי מגיפה במובן הכי עמוק של המלה. כיצד נראה מוות שאין דרך למנוע אותו. ובעיקר מהי חמלה. ואחר כך תיאור בניית הבית באי - עליתי וירדתי עם הקורות והדלתות ... לימים הגעתי לאי קאפרי ושמתי פעמי לסן מיקלה, וכמובן להצטלם ליד הספינקס שבור האף. כשראיתי באולם התצוגה שבו מונחים כל הספרים בשלל השפות שאליהן תורגם הרומן מגילת סן מיקלה - אחזתי לרגע את הספר בעברית, והרגשתי שהנה ברגע זה ממש מסתיים המסע שלי, שהתחלתי בימים רחוקים. שווה. אפילו חשוב.