האמת אני חושבת שלי ממש אסור לכתוב ביקורת על הסדרה הזו- כי אני משוחדת לגמרי...
שער המוות זה ה-סדרה בשבילי, ולא חשוב כמה פעמים קראתי את הספרים- אני תמיד אהיה מוכנה לקרוא אותם שוב...
הסדרה מספרת את סיפורם של קבוצת דמויות כששני העיקריים שבהם הם האפלו הפיטרין ואלפרד הסארטן. אה, ולא נשכח את כלבו של האפלו בעל השם המקורי להחריד: כלב. :)
בסדרה יש ממש כל מה שאני רק יכלה לבקש מספר טוב: קרבות, קוסמים, מתנקשים, דרקונים, אלפים, גמדים, מלכים, זומבים, שנאה, אהבה, כלא, חופש ורוע שלא ינוח עד שהגיברים יביאו עליו את סופו-- אלא אם כן, הוא יביא עליהם את סופם... ;)
סדרה מדהימה! אני ממליצה בחום! ^.^

נראה לי שדבר כזה קורה לפחות פעם בחיים לכל אחד - לקחת ספר, לפתוח אותו, ולמצוא בו את עצמו בדמות אחד מן הגיבורים. זה גם מה שקרה לתלי גיבורת הסיפור. אמנם יש כאן היפוך כלשהו, כי הספר מספר על בחור שהחברה שלו עברה דירה ונעלמה מחייו בלי שום הודעה, ואילו לתלי היה חבר שנעלם הוא בלי הודעה ובלי להשאיר סימן. אבל תלי משוכנעת שמדובר עליה, בגלל שיותר מדי פרטים בסיפור הם ספציפיים ומוכרים לה.

לכל אחת היה אדם כזה שהוא חבר ראשון. לפעמים שומרים איתו על קשר, לפעמים לא - אבל יודעים מה קורה איתו, או מה קרה לו. החבר הראשון שלי היה בגן חובה. וקראו לו נפתלי. הוריו עברו דירה, אני ביקרתי אצלו, הוא ביקר אצלי, והקשר התנתק. יום אחד "פגשתי" אותו בעמוד הראשון של ynet. הוא נהרג בתאונת דרכים מול סמי-טריילר. באותו שבוע, ואולי קצת יותר, הייתי מוטרדת ומטורללת מאותו חלק ילדותי שלי שהנוסטלגיה אליו כבר לעולם לא תהיה מתוקה לחלוטין, אלא תספוג טעם חמוץ-מריר, של אדם שלא הגיע ליום הולדתו השלושים ושלושה. אצל תלי המעגל הזה פתוח וכואב. כולם המשיכו הלאה בחייהם. לכאורה גם היא, אלא שהמחסור מפריע לה, ומטריד את זרימת החיים.

חוץ מזה יש לתלי את החיים הרגילים - האיש שהיא נשואה לו, הילד שהוא רוצה שיביאו כבר לעולם, החברות שלה, העבודה שלה, השכנה שמשוכנעת שרוצים לפרוץ לה לבית, מטרידן שמתקשר לטלפון שלה ומנתק. דברים כאלה. מסעירים כשהם קורים לך, לא מסעירים כשהם קורים למישהו אחר.

וזהו, ספר חביב, הקריאה זורמת, הדמויות לא מאוד עמוקות, הסיום לא ממש מפתיע. בעיקר ספר שמעורר בלוטות נוסטלגיה של חזרה לילדות, ושל רצון עמוק לסגור מעגלים.

מישהו לא שמע על ספר ההמשך לסדרת 'גיבורי האולימפוס', 'אות אתנה'? כי אם לא שמעת, צר לי לבשר, ידידי, אתה באיחור. אז כן, חברים, אות אתנה יצא, וכבר רכש לו מועדון מעריצים.

לפני שאתחיל לספר על הספר עצמו – אני חייבת לשתף, שלא ציפיתי ליותר מדי. אתם מוזמנים לחנוק אותי, אבל אולי מישהו(יים) יביע תמיכה.
כפי שאמרו לפניי, ריק ריירדן התעייף, וקשה לפספס את זה, גם בספריו הקודמים. העלילה הממוחזרת מדי, שנלעסה שוב ושוב עד שאפשר להקיא, התרחישים הצפויים, הדמויות השטוחות, הנבלית המעצבנת שהגיע הזמן כבר להחליף... ומנגד – הכתיבה המרתקת, ההומור המשעשע, הדמויות המקסימות, המיתולוגיה המחרידה שהופכת כמו בקסם לנפלאה, כשהיא בידי השרביט של ריירדן.
מי שקרא את הביקורות שלי יודע שאני באופן כללי נגד סדרת ההמשך הסחטנית הזו, 'גיבורי האולימפוס', אבל אם הוא כבר כותב... זה לא שאסור ליהנות, נכון?

כשאח שלי סיים לקרוא את הספר (לפניי, כמובן, אחרת הייתם מוזמנים להניח פרחים – רצוי סגולים – על הקבר שלי), הוא ציין בחצי-חיוך שהספר הפך לספר מתח ואימה.
אולי הוא קצת הגזים, אבל אם הקונן הקשיח של הזכרון בראשי הקט לא נשחק, יש בספר הזה משהו קצת שונה. הייתכן שריק מתבגר סוף סוף?

בספר הנ"ל, אנבת' ופרסי סוף-סוף נפגשים (לרשימת 'הסיבות להכות את ריק ע"פ ליילק' צריך להוסיף את העניין הזה, שהיה עליו להפגיש אותם בספר הקודם למען שפיות קוראיו, אבל זה כבר סיפור אחר), וברקע גם המחנות של הרומאים והיוונים נפגשים, וזה לא פשוט כפי שזה נשמע – כי סכסוך עתיק חוצץ ביניהם. ועוד כשנראה שהכל בסדר, ושלום-שלום הולך כמו שצריך, העניינים מדרדרים במהירות: כי גאיה מתערבת בתוכנית, והיא זקוקה לדמם של שני חצויים כדי להתעורר.