זוהי ביוגרפיה לא טובה. היא מעניינת, ולפרקים אף מרתקת – אבל היא לא טובה. המחברת, סילבי סימונס, מצטטת בשלב מסוים את דבריה של וירג'יניה וולף, לפיהם "ביוגרפיה נחשבת שלמה אם היא מסבירה שישה או שבעה עצמיים, כאשר לאדם עשויים להיות אלף מהם". אולי זו הסיבה לכך שמכל עמוד בספר ניבט אל הקורא לאונרד כהן אחר. לפעמים הוא זכר אלפא הסוגד לכלי נשק והרג ולפעמים הוא מאהב עדין ופגיע. לפעמים הוא אב מסור ודואג שיושב ליד מיטת בנו הפצוע ומקריא לו פרקי תנ"ך, ולפעמים הוא נווד חסר בית שמודה שנוכחתם של אישה וילד מפרה את שלוותו. הוא יהודי שאוהב את ישו ומנסה למצוא את נקודות הממשק בין סודות הקבלה לבין תורת הזן-בודהיזם. הוא נזיר שנוהג בג'יפ ומתפלח לאכול כריך דג במקדונלדס. הוא מאהבן של אלפי נשים: מריאן, סוזן, ג'וני מיטשל, ג'ניס ג'ופלין, ניקו, רבקה דה מורני, אנג'אני תומס ועוד רבות רבות. האם באמת אהב מישהי מהן? הוא שועט אל חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים - מדוע? האם זוהי מחויבותו כיהודי? האם זה הרצון הקמאי לאחוז בנשק ולהרוג שבוער בו? הוא מתבודד על אי קטן ביוון. הוא חוזר לבית אמו במונטריאול. הוא מנסה את מזלו כחוואי בדרום ארה"ב. הוא מבלה לילות כימים במלון צ'לסי המפורסם בניו יורק, וברחוב קלינטון בו מנגנים מוזיקה לאורך כל הערב. סימונס לא מתיימרת להכריע או לרדת לעומקם של הדברים. התוצאה היא בליל של דמויות, מהן אמיתיות ומהן בדיוניות, שכולן עונות לשם לאונרד כהן. כיצד נהפך המשורר הצעיר מקנדה לנזיר המזדקן מלוס אנג'לס? מה נתן לו השראה? מדוע אנחנו כל כך אוהבים לאהוב אותו? קשה להשיב על שאלות אלה כאשר מושאן לובש ופושט מאות צורות לאורך מאות עמודי הספר. תחת זאת בוחרת סימונס להתמקד בטפל שבטפל: כמה גירסאות הוקלטו לשיר סוזן? לאיזה מקום הגיע האלבום "עור חדש לטקס הישן" במצעד המכירות האמריקני, ולאיזה מקום הגיע במצעד הקנדי? כמה עותקים של "ספר הכמיהה" נמכרו בבריטניה? איזה נגן גיטרה בחר לאונרד לסיבוב ההופעות של "אני האיש שלך"? ועוד כהנה וכהנה פרטי טריוויה יבשים שאינם מוסיפים דבר. הספר עמוס עד להתפקע בפרטים כאלה המנפחים את אורכו ליותר מ-500 עמודים. בנוסף, נראה שהתרגום של אודי תגרי מסורבל ומקשה על רצף הקריאה. פה ושם נתקלתי בביטויים שהם ללא ספק פרי של תרגום כושל כגון "ספר השנה" של בית הספר התיכון (הכוונה היא ל-yearbook, ספר מחזור) או "יועץ" במחנה קיץ (counselor, מדריך). במקום מסוים (עמ' 142) אף מדובר על שיר של לאונרד בשם "השיר המוזר ביותר" – אני כמעט בטוח שמדובר בשיבוש של The Stranger Song, שהוא כמובן שיר הזר. כל אלה גרמו לי לחשוד שקיימים עוד פגמים נוספים בתרגום שבהם לא הבחנתי. לצערי נאלצתי להסתמך על תרגומו של תגרי גם לשירים המצוטטים בספר, במקום שהתרגום יוצג לצד המקור האנגלי (זאת ללא קשר לאיכותו של התרגום. כמעט כל תרגום של שירה, יהיה מוצלח ככל שיהיה, לא עולה על המקור). לסיכום, הספר אמנם מיטיב לגולל את קורותיו של לאונרד כהן - וזהו הישג עיתונאי בפני עצמו - אבל הוא לא מפזר כהוא זה את הערפל סביב חידת אישיותו ויצירתו של האיש. הישג עיתונאי הוא לא הישג ספרותי. ייתכן שהאזנה לשיריו של לאונרד כהן מלמדת עליו יותר מאשר קריאת הביוגרפיה הזו.

זוהי ביוגרפיה לא טובה. היא מעניינת, ולפרקים אף מרתקת – אבל היא לא טובה. המחברת, סילבי סימונס, מצטטת בשלב מסוים את דבריה של וירג'יניה וולף, לפיהם "ביוגרפיה נחשבת שלמה אם היא מסבירה שישה או שבעה עצמיים, כאשר לאדם עשויים להיות אלף מהם". אולי זו הסיבה לכך שמכל עמוד בספר ניבט אל הקורא לאונרד כהן אחר. לפעמים הוא זכר אלפא הסוגד לכלי נשק והרג ולפעמים הוא מאהב עדין ופגיע. לפעמים הוא אב מסור ודואג שיושב ליד מיטת בנו הפצוע ומקריא לו פרקי תנ"ך, ולפעמים הוא נווד חסר בית שמודה שנוכחתם של אישה וילד מפרה את שלוותו. הוא יהודי שאוהב את ישו ומנסה למצוא את נקודות הממשק בין סודות הקבלה לבין תורת הזן-בודהיזם. הוא נזיר שנוהג בג'יפ ומתפלח לאכול כריך דג במקדונלדס. הוא מאהבן של אלפי נשים: מריאן, סוזן, ג'וני מיטשל, ג'ניס ג'ופלין, ניקו, רבקה דה מורני, אנג'אני תומס ועוד רבות רבות. האם באמת אהב מישהי מהן? הוא שועט אל חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים - מדוע? האם זוהי מחויבותו כיהודי? האם זה הרצון הקמאי לאחוז בנשק ולהרוג שבוער בו? הוא מתבודד על אי קטן ביוון. הוא חוזר לבית אמו במונטריאול. הוא מנסה את מזלו כחוואי בדרום ארה"ב. הוא מבלה לילות כימים במלון צ'לסי המפורסם בניו יורק, וברחוב קלינטון בו מנגנים מוזיקה לאורך כל הערב. סימונס לא מתיימרת להכריע או לרדת לעומקם של הדברים. התוצאה היא בליל של דמויות, מהן אמיתיות ומהן בדיוניות, שכולן עונות לשם לאונרד כהן. כיצד נהפך המשורר הצעיר מקנדה לנזיר המזדקן מלוס אנג'לס? מה נתן לו השראה? מדוע אנחנו כל כך אוהבים לאהוב אותו? קשה להשיב על שאלות אלה כאשר מושאן לובש ופושט מאות צורות לאורך מאות עמודי הספר. תחת זאת בוחרת סימונס להתמקד בטפל שבטפל: כמה גירסאות הוקלטו לשיר סוזן? לאיזה מקום הגיע האלבום "עור חדש לטקס הישן" במצעד המכירות האמריקני, ולאיזה מקום הגיע במצעד הקנדי? כמה עותקים של "ספר הכמיהה" נמכרו בבריטניה? איזה נגן גיטרה בחר לאונרד לסיבוב ההופעות של "אני האיש שלך"? ועוד כהנה וכהנה פרטי טריוויה יבשים שאינם מוסיפים דבר. הספר עמוס עד להתפקע בפרטים כאלה המנפחים את אורכו ליותר מ-500 עמודים. בנוסף, נראה שהתרגום של אודי תגרי מסורבל ומקשה על רצף הקריאה. פה ושם נתקלתי בביטויים שהם ללא ספק פרי של תרגום כושל כגון "ספר השנה" של בית הספר התיכון (הכוונה היא ל-yearbook, ספר מחזור) או "יועץ" במחנה קיץ (counselor, מדריך). במקום מסוים (עמ' 142) אף מדובר על שיר של לאונרד בשם "השיר המוזר ביותר" – אני כמעט בטוח שמדובר בשיבוש של The Stranger Song, שהוא כמובן שיר הזר. כל אלה גרמו לי לחשוד שקיימים עוד פגמים נוספים בתרגום שבהם לא הבחנתי. לצערי נאלצתי להסתמך על תרגומו של תגרי גם לשירים המצוטטים בספר, במקום שהתרגום יוצג לצד המקור האנגלי (זאת ללא קשר לאיכותו של התרגום. כמעט כל תרגום של שירה, יהיה מוצלח ככל שיהיה, לא עולה על המקור). לסיכום, הספר אמנם מיטיב לגולל את קורותיו של לאונרד כהן - וזהו הישג עיתונאי בפני עצמו - אבל הוא לא מפזר כהוא זה את הערפל סביב חידת אישיותו ויצירתו של האיש. הישג עיתונאי הוא לא הישג ספרותי. ייתכן שהאזנה לשיריו של לאונרד כהן מלמדת עליו יותר מאשר קריאת הביוגרפיה הזו.

מתאמץ, יומרני, לא מעניין מאוד, אך קריא וזורם. קטעי החריזה המאולצת ששזורים לכל אורך הספר היו מרגיזים במיוחד.

מתאמץ, יומרני, לא מעניין מאוד, אך קריא וזורם. קטעי החריזה המאולצת ששזורים לכל אורך הספר היו מרגיזים במיוחד.

הדפים האחרונים המתארים את הימים טרם הגעת חיילי הצבא האדום הם מהמצמררים שקראתי בחיי. עולם אפוקליפטי של שלדים המהלכים לבדם בכפור, חסרי כל, מחפשים תפוח אדמה או עצים להסקה. החולים מרוקנים את מעיהם בכל פינה, על השלג או במיטה, ללא אבחנה. אדם ממתין למותו של שכנו כדי ליטול את מנת הלחם שלו. איש אינו קובר את המתים. הגופות מוטלות בכל מקום - במסדרונות, על האדמה, מתגוללות בתוך ערימות סמרטוטים מטונפים. גם בסיטואציות כאלה מגלה האדם תושיה בלתי נתפסת, מתעלה על עצמו, ובדרך לא דרך אחדים מצליחים לשרוד יום נוסף. אך אין די בכך. עליך לשמור על מנת המרק הדלוחה שהצלחת לבשל מפני השלדים האחרים המתדפקים על הדלת. הם קוראים לעזרה, אבל מעוררים רק שנאה ומיאוס. הגדרות של דעת טוב ורע מאבדות כל תוקף. במקומותינו שגורה האימרה המטומטמת "הכל לטובה". באושוויץ, מספר לוי, נהוג היה לומר ש"כל שינוי הוא שינוי לרעה". איש לא היה חסין. לוי אמנם מצהיר כי "הדמויות המתוארת בדפים אלה אינן בני אדם. אנושיותם נטמנה אי שם או שהם עצמם טמנוה במו ידיהם". אך למרבה הפלצות, זהו עולם שברא האדם. לא ניתן לפטור את המעשים המתוארים בתור "מפלצתיות" על-אנושית. ולכן, התשובה לשאלה "הזהו אדם" היא כן.

קוראיו של מאיר שלו התרגלו לאורך השנים לדמות מספר מסוג מסוים: נמוך קומה, מוצק בגופו, מכוער למדי על פי הנרמז (ומצד שני - מאהב מחונן), מתקשה להתמיד בחיי נישואין מאושרים, מתקשה להביא לעולם ילדים, פעמים רבות יתום מאביו או שקיימת אי בהירות סביב זהות אביו הביולוגי ומעל הכל - מסובך עד צוואר ביחסי אהבה-שנאה עם תולדות משפחתו הארוגות בתולדות ההתיישבות העובדת. והנה הפעם החליט שלו לזנוח את המספר הטיפוסי אליו הורגלנו לטובת מורה קשקשנית לתנ"ך, ששוטחת את כל קורותיה דווקא בפני אישה זרה לחלוטין, אף שהיא מצהירה חזור והצהר כי יש דברים שמוטב לא לספר (ברור ששלו מודע לפער הזה, ולכן מעניין מדוע בחר לפתח את הסיפור בצורה כזו דווקא). אך מלבד זהות המספרת, לא מדובר בסטייה מהדפוס המוכר: ההיסטוריה המשפחתית הרוויה בשנאה ובקנאה הפורחות בין הטרקטורים והחולבות עדיין שם. מלאך המוות ("מלכמוות"), הדייקן שבמלאכים, נוכח לכל אורך הסיפור. גם מקומם של הגברים חובבי ארגזי הכלים, הטנדרים והרובים לא נפקד הפעם. מי שמחכה לתיאורים של עבודות פרך סיזיפיות בסגנון סחיבת שקי הקמח ב"עשו" ימצא אותם גם כאן. מי שאהב במיוחד את התעלומה הנפתרת ב"כימים אחדים" רק כאשר התיבה המסתורית נשלפת מהאדמה, ישמח לגלות פתרון תעלומה דומה גם בספר זה. אם אתם אוהבים את יצירותיו של שלו בזכות מאפיינים אלה, בוודאי תאהבו גם את הספר הזה, ואולי אף תצליחו לאהוב - או לכל הפחות לסבול - את הדמות שמפיה הוא מסופר.