אלה הספרים שהוא לוקח? הספרנית עיקמה את האף מולי ומול הבן שלי, כשהגענו עם ערימת ספרי פנטזיה לדלפק.
היא דעתנית, הספרנית אצלנו, ורואה את תפקידה בספריה גם כתפקיד חינוכי, בין היתר.
תראי, השבתי לה, מניחה שהיא חושבת שהספרים אינם לגילו, הוא התחיל לקרוא מוקדם, בגיל ארבע וחצי, אז הספיק כבר הרבה...
זה לא קשור, היא מחתה, אני בטוחה שיש הרבה ספרים במדפים שם - הצביעה על מדפי הילדים - שהוא טרם קרא, אבל ככה זה, אני יודעת, היא נאנחה. הארי פוטר הורס את הקריאה לילדים.
פה כבר לא יכולתי להתאפק. הוא דווקא קורא ספרות די מגוונת, אמרתי. רק לאחרונה קרא את קיצור תולדות ישראל של מיכאל בר זוהר, את אלנקם של עזרא יכין ואת "קרב מוחות - ההיסטוריה הזדונית של וירוסי המחשב"...
הספרנית הפשירה קצת.
אני משתדלת לקרוא כל מה שהילדים שלי קוראים כדי להיות עם יד על הדופק ולבקש מהם לא לקרוא אם הספר לא נראה לי מתאים לגילם - המשכתי.
כאן כבר אורו עיניה.
טוב, היא אמרה, אז אם את מוצאת משהו שנראה לך בעייתי בספרי הפנטזיה אשמח אם תעדכני אותי כי אני - לא קוראת פנטזיה בכלל.

***

זה לא שאני לא מבינה אותה.
אני מבינה למה הספרנית חושבת ש"הארי פוטר", כשם קוד, הורס את הקריאה.
הרבה ילדים מתחילים ממנו וממשיכים אל מדפי הפנטזיה ונתקעים שם. וכבר קשה לעניין אותם בכל דבר שאיננו פנטזיה.
ואם במקרה אינך חובב פנטזיה, אינך מבדיל בין פנטזיה למד"ב, ודאי שלא בין כל ספרי הפנטזיה לדורותיהם ולסוגיהם, ובספריה שלך - אתה שם במדף אחד את אסימוב עם סטפאני מאייר, את אדמס עם פרסי ג'קסון, הארי פוטר וסנדרסון וזילאזני -
אז אולי מתסכל אותך לראות את הילדים נעצרים במדף ההוא, שבו אתה מזלזל, ומתעלמים מכל העושר שיש לספריה להציע.

אני מבינה, אבל גם כועסת.
כי זו צרות אופקים בעיני, להתאבל על קריאה של ילדים שכן קוראים. שנשאבים לעולמות קסומים ויש להם סיבות טובות לכך.
כי במקום התסכול אפשר לנסות להבין מה יש שם. מה מושך אותם. אפשר ללמד אותם להפריד בין ספר איכותי לספר גרוע, גם אם שניהם במקרה משתייכים לאותו ז'אנר כללי מאוד "פנטזיה".
אפשר לגלות את קיומה של פנטזיה איכותית. לפעמים היא אפילו, בטעות, מתחבאת במדפי ספרי הילדים "הרגילים", כמו במקרה של הספר הזה.

***

ולא שחסרה פנטזיה גרועה.
יש ספרים שמתחנפים לילדים. שמנסים לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, לרדת ולרדד מתוך הנחה שזה מה שילדים אוהבים.
סדרת "קפטן תחתונים", מכירים?
אני לא.
לא קראתי אף פעם וגם לא מעוניינת, ובטח יהיה מי שיכעס על שהבאתי אותה כדוגמה בלי לטרוח אפילו לקרוא ויסביר לי שהיא מייצגת ז'אנר חתרני ופרוע.
או משהו.
ובכלל, העיקר שהילדים קוראים, לא?
(לא).
אז בעיני, לכתוב סדרה שמתבססת על זה שילדים אוהבים:
א. קומיקס
ב. גיבורי על
ג. לצחוק על המורים שלהם
ד. "הומור" נמוך שמבוסס על הפרשות ועל המילה ההו, כה קורעת מצחוק, "תחתונים"
- זה זלזול באינטילגנציה וביכולות של הילדים.

***

"פלורה ויוליסס" הוא ספר שמשלב פה ושם קטעי קומיקס. הוא מספר על פלורה, ציניקנית מושבעת ע"פ הגדרתה, וחובבת קומיקס גיבורי על מושבעת לא פחות, ועל סנאי שבעקבות תאונה מצערת הכוללת שואב אבק ושכנה חובבת ניקיון - מפתח כוחות על.
לולא היה מדובר בקייט דה קמילו המופלאה, הייתי עלולה לחשוד בו שהוא ספר מהז'אנר הזה - שמנסה לרדת נמוך, לגובה המשוער של הילדים.
אבל זו כן קייט דה קמילו ולכן המצב הוא כמובן בדיוק הפוך:
דה קמילו, כמו יוליסס - הסנאי גיבור העל המסוגל להתרומם מעל הקרקע ולעופף באוויר - מתרוממת עם הז'אנר גבוה מעל הקרקע ולוקחת אותנו איתה.
ואת זה היא עושה לא בחתירה מתחת לז'אנר או בלגלוג עליו אלא מתוך הבנה מעמיקה מה יש בו שמושך כל כך את הילדים.
מתוך הבנה למה ילדה בודדה שהעולם שלה קצת מתפרק, חשה הזדהות עם גיבור על, תפקיד בודד במהותו, שיכול לסדר את כל בעיות העולם בקלילות, ועם ז'אנר שלא דורש ממנה שום עיסוק ברגשות מורכבים אלא רק בפעולות פרקטיות.

פלורה, כאמור, היא ילדה חובבת קומיקסים וגיבורי על.
אמא שלה מנסה להפוך אותה לילדה "נורמלית" ולשכנע אותה לשדרג את חומר הקריאה שלה (שדרוג המוטל בספק לאור העובדה שהאם היא סופרת של רומנים רומנטיים).
פלורה מגדירה את עצמה כציניקנית כדי לברוח מהרגשות שמעוררים בה הגירושים של הוריה ותחושת הדחיה שהיא חשה בה מצד אמה.
כשהיא נתקלת ביוליסס, הסנאי גיבור העל, נראה כאילו הפנטזיות שלה מתגשמות לפתע.
ומה עושה סנאי שקיבל לפתע כוחות על?
האם הוא יציל את האנושות?
לאו דווקא.
נכון, הוא נלחם בהצלחה עם חתול מרושע ויכול גם לעוף.
אבל פעולתו העיקרית איננה הצלת האנושות אלא הצלת האנושיות של פלורה ושל אמה:
את שתיהן, את פלורה המנותקת מרגשותיה, ואת אמה המתבוססת ברגשות דרמטיים ורומנטיים ובעיקר בדיוניים עד שקצת שכחה מאלו המציאותיים, הוא יצליח לחבר בחזרה לרגשותיהן וזו לזו.

עיקר הכוח של יוליסס בא לידי ביטוי באופן בו הוא מסוגל, לפתע, לגלות את יופיו של היקום הסובב אותו. ולכתוב שירה.
רוצים חתרנות?
קחו שיר של רילקה באמצע ספר ילדים. ככה, בלי להתבלבל ובלי לחשוש שהילדים יברחו.
תסלחו לי אם זה חתרני בעיני יותר מאשר בדיחות שירותים.
רוצים יותר חתרני מזה?
הצגת דמותו של הסנאי המשורר לא כדמות מיוסרת ומדוכאת שכותבת את כאבו האינסופי של היקום חסר הפשר, אלא דווקא דמות של משורר שכותב מתוך עיניים שנפקחו לפתע ליופיו של העולם.
<b>זה</b> כבר חתרני באמת, ולא רק ברמה של ספר ילדים.

***

אם אין לכם ילד כתירוץ לשאול את הספר המקסים, הרגיש והמשעשע הזה בספריה, תאלצו לבלוע את גאוותכם ולשאול אותו עבור עצמכם.
אולי תקבלו פרצוף חמוץ מהספרנית, בפרט אם היא מז'אנר הספרניות הדעתניות, אבל זה לגמרי שווה את זה.

לפני הכל, צריך לדבר רגע על השם.
איזו אסוציאציה מעלה בכם השם "כוחה של נחישות"?
סרט הוליוודי, אולי.
מורה שברירית ועדינה נכנסת לכיתה הכי בעייתית בשכונת המצוקה הכי בעייתית, התלמידים - בריונים ענקי קומה, חמושים בסכינים, כמעט מבריחים אותה משם, אבל בכוח האמונה שלה בהם היא תהפוך אותם, עד סוף השנה, לזמרים-רקדנים-מתמטיקאים-סופרים מחוננים.
או ספורטאי מצטיין, נפגע בתאונה בנסיעה לתחרות הגורלית, לוקח את גורלו בידו וזוכה באולימפיאדת הנכים בענף דילוגים על רגל אחת.
משהו כזה, לא?
בקיצור, אם לשפוט על פי שמו (העברי) של הספר - רוב הסיכויים שלא הייתי מתקרבת אליו לו הייתי נתקלת בו במקרה.
לא שאני לא מבינה את ההוצאה. לכו תתרגמו את mindset האלגנטי לעברית. דפוסי חשיבה? ואת זה כן יקראו?
אבל בכל זאת.
כוחה של נחישות? חברים, קצת נחישות והייתם מוצאים משהו יותר מוצלח. אני בטוחה.
אז תתעלמו מהשם, מחקו אותו בטיפקס, קראו את הגירסה האנגלית, לא משנה.
רק אל תשפטו אותו לפי השם שלו בבקשה.
ועכשיו - לספר עצמו.

***

בסמסטר השני שלי באוניברסיטה, כמו בסמסטר שלפניו ובזה שאחריו, היו כמה קורסים לא קלים וקורס אחד מרכזי.
הקורס המרכזי היה זה עם התרגילים הכי זוללי זמן, זה שדרש השקעה של שעות על גבי שעות.
וכשאני אומרת "שעות על גבי שעות" אני מדברת על מעבדת המחשבים ששעת הסגירה שלה היתה 2 בלילה.

יום אחד החליט אמן אחד שהוא רוצה ליצור את הפנים היפות בעולם, אז הוא לקח את העיניים הכי יפות, את האף הכי יפה, את השפתיים הכי יפות, וכו, וחיבר את הכל לכדי פרצוף אחד. מה שיצא לו היה פנים מבעיתות שהבהילו כל אדם. כך גם הספר הזה: הוא בנוי מפרקים מעניינים ורעיונות יפים אבל הסך הכל די בעייתי, אפילו עלוב. פעמיים חשבתי להפסיק לקרוא אותו, אבל לבסוף החלטתי להמשיך, כמו נסיעה באוטובוס מאסף. בכל תחנה להתעניין קצת במי שעלה ומי שירד, ולקוות שהנסיעה תסתיים בשלום. והנה, הנסיעה בספר הסתיימה ואני יכולה להגיד שהיא היתה רגילה מאוד, ואפילו די משעממת.
מה שמרגיז אותי בעיקר היא העובדה שרבים דרגו את הספר הזה ב- 5 כוכבים, דירוג שעל פניו יצר הרגשה שהספר מצויין, אלא שאם מתעמקים בביקורות מבינים שאנשים לא ממש אהבו את הספר והתירוצים רבים (מוזמנים לקרוא ולהבין טוב יותר למה אני מתכוונת) ופה נשאלת השאלה אם כותבי הביקורות חשבו שהם לא מבינים את הספר ולא רצו להיחשב בורים או שהמניע הוא אחר ולא ברור לי.
אני, בכל אופן, אוהבת ביקורות שכתובות מהלב, כי כשמתחילים להשתמש בהיגיון בזמן כתיבת ביקורת מקבלים את מה שחושבים שאחרים ירצו לשמוע ולא את הדעה האישית החשובה.