ביקורת ספרותית על כוחה של נחישות מאת קרול ס' דווק
ספר טוב

---

לפני הכל, צריך לדבר רגע על השם.
איזו אסוציאציה מעלה בכם השם "כוחה של נחישות"?
סרט הוליוודי, אולי.
מורה שברירית ועדינה נכנסת לכיתה הכי בעייתית בשכונת המצוקה הכי בעייתית, התלמידים - בריונים ענקי קומה, חמושים בסכינים, כמעט מבריחים אותה משם, אבל בכוח האמונה שלה בהם היא תהפוך אותם, עד סוף השנה, לזמרים-רקדנים-מתמטיקאים-סופרים מחוננים.
או ספורטאי מצטיין, נפגע בתאונה בנסיעה לתחרות הגורלית, לוקח את גורלו בידו וזוכה באולימפיאדת הנכים בענף דילוגים על רגל אחת.
משהו כזה, לא?
בקיצור, אם לשפוט על פי שמו (העברי) של הספר - רוב הסיכויים שלא הייתי מתקרבת אליו לו הייתי נתקלת בו במקרה.
לא שאני לא מבינה את ההוצאה. לכו תתרגמו את mindset האלגנטי לעברית. דפוסי חשיבה? ואת *זה* כן יקראו?
אבל בכל זאת.
כוחה של נחישות? חברים, קצת נחישות והייתם מוצאים משהו יותר מוצלח. אני בטוחה.
אז תתעלמו מהשם, מחקו אותו בטיפקס, קראו את הגירסה האנגלית, לא משנה.
רק אל תשפטו אותו לפי השם שלו בבקשה.
ועכשיו - לספר עצמו.

***

בסמסטר השני שלי באוניברסיטה, כמו בסמסטר שלפניו ובזה שאחריו, היו כמה קורסים לא קלים וקורס אחד מרכזי.
הקורס המרכזי היה זה עם התרגילים הכי זוללי זמן, זה שדרש השקעה של שעות על גבי שעות.
וכשאני אומרת "שעות על גבי שעות" אני מדברת על מעבדת המחשבים ששעת הסגירה שלה היתה 2 בלילה.
היו בסה"כ שלושה תרגילים גדולים שליוו אותנו לאורך הסמסטר ונבנו זה על גבי זה.
השקעתי בתרגיל הראשון כמו... כמו שמשקיעים בקורס כזה, נו.
הרצתי טסטים כדי לבדוק את עצמי, והיה נראה לי שאני לגמרי בכיוון.
ואז בדרך הביתה חברה סימסה לי שיש ציונים, וכמובן שאיך שהגעתי הביתה טסתי למחשב...
וגיליתי את הציון המפואר 40.
בכי היסטרי לאורך הלילה, תחושת כשלון מוחלטת וגורפת.
לא מעניינים הציונים הטובים מהסמסטר הקודם, לא מעניין כלום.
אמרתי להורים שלי שאני צריכה לפרוש מהלימודים. הציון הזה הוא ההוכחה שאני לא במקצוע הנכון, לא במקום הנכון. אין טעם להמשיך.
ההורים שלי ניסו לעודד, אמרו שכדאי לבדוק על מה ירדו הנקודות, לנסות להבין איפה טעיתי, לחכות להמשך הקורס - במקרה הכי גרוע אפשר לחזור על הקורס שנה הבאה...
אבל מבחינתי לא היה על מה לדבר. ההוכחה הניצחת לכך שאני לא צריכה ללמוד מדעי המחשב ניצבה לפני על ארבעים נקודותיה.
מתישהו, לאורך הלילה המתיש הזה, כן נכנסתי שוב לבדוק את הציון ולראות על מה ירדו הנקודות.
בשלב הזה, כשבדקתי מה בדיוק כתוב שם, התברר שהוספתי איזה רווח מיותר באחת ההדפסות שהפיל את כל הטסטים האוטומטיים.
למחרת, אחרי פניה למתרגל הציון תוקן ל-96 וליהודים היה אורה ושמחה וששון ותואר במדעי המחשב.
*
זו לא היתה הפעם היחידה בחיי שבה כשלון כזה או אחר הפיל אותי לקרשים, גרם לי לצבוע את עצמי ואת העולם בצבעים הכי שחורים שיש, להתייאש, להרים ידיים להגיע למסקנה שלא נועדתי לזה.
לרוב הצלחתי לקום משם, אבל המחיר, אוי, המחיר.
*
לפני כמה שבועות הייתי בהרצאה שנערכה בבית הספר בו לומד הבן שלי יום בשבוע.
ההרצאה התבססה על הספר "כוחה של נחישות" ומבחינתי - היתה פוקחת עיניים.
*
בניסוי שנערך על שתי קבוצות ילדים, ניתנו להם עשר בעיות תואמות-גיל.
הילדים הצליחו באופן סביר.
בקבוצה אחת - החוקרים שיבחו כל ילד על הצלחתו תוך שימת דגש על חוכמתו וכשרונו שעזרו לו לפתור נכון.
בקבוצה השניה - שובח כל ילד וילד על התמדתו ומאמציו בפתרון הבעיות.

נחשו באיזו מן הקבוצות יותר ילדים היו מעוניינים לפתור בעיות נוספות?
באיזו מן הקבוצות הם היו מעוניינים לפתור בעיות קשות יותר, ובאיזו רק קלות יתר?
באיזו מן הקבוצות התמודדו הילדים טוב יותר עם כשלון - לאחר שניתנו להם בעיות קשות יותר?
באיזו מן הקבוצות נטו הילדים יותר לשקר לגבי ציוניהם בשאלון שמילאו אחר כך, ולספר שזכו בציון גבוה יותר?

נכון.
הילדים ששובחו על חכמתם, היו להוטים יותר לשמור על ה"תואר" שזה עתה זכו בו, ולכן פחות מעוניינים בפתרון בעיות נוספות, ודאי בעיות קשות יותר, שעלולות לשלול מהם את התואר "חכם" או "מוכשר". הם התמודדו פחות טוב עם כשלון ש"הוכיח" שהם, בעצם, לא כל כך חכמים, ונטו יותר לשקר בקשר לציוניהם מתוך רצון להמשיך ולהיראות כחכמים.
*
על פי קרול דווק, ישנן שתי תבניות חשיבה, ורוב בני האדם מאופיינים על ידי אחת מהן. רק מיעוט בני האדם נמצא באמצע.
תבנית חשיבה מקובעת - אמונה שהיכולות שלנו הן נתון מולד. כמעט ולא נתון לשינוי
תבנית חשיבה מתפתחת - אמונה שהיכולות שלנו ניתנות לשינוי ולהתפתחות כל הזמן.
לאותו אדם יכולות להיות תבניות חשיבה שונות לגבי יכולות שונות: יתכן שהוא מקובע ביחס ליכולתו להתפתח מבחינה ספורטיבית, אך מאמין ביכולת ההתפתחות האינטלקטואלית, למשל.
אך לרוב - ישנה נטיה ברורה לכיוון אחד.
תבנית החשיבה משפיעות על היחס שלנו לדברים שונים:
האם מטרות הלמידה שלנו הן לשמור על תדמיתנו, להסתיר את חוסר היכולת שלנו, לקבל ציון טוב? או שמא לרכוש ידע חדש ולהתפתח?
האם אתגרים מעוררים אצלנו בעיקר חשש או מהווים עבורנו דרך ללמוד ולהתקדם?
האם כשלון מעיד בעינינו על חוסר יכולת וגורם לנו לוותר או שמא מאותת לנו כי עלינו להתאמץ יותר או למצוא אסטרטגיות חדשות?
האם ביקורת מכניסה אותנו למגננה ולהכחשה או שיש בנו פתיחות לשמוע ולהשתפר?
והיחס למאמץ...
אצל בעלי תבנית החשיבה המתפתחת - הוא נתפס כהכרחי לשם התקדמות.
אצל בעלי תבנית החשיבה המקובעת - תיבת פנדורה של ממש:
המאמץ נתפס אצלם כדבר שלילי. הרי "גאון אמיתי" כלל אינו צריך להתאמץ, הכל בא לו בקלות...
ומצד שני - חוסר המאמץ מהווה תירוץ מצויין: "הייתי יכול לקבל 100 אם רק הייתי לומד למבחן הזה"...
כלומר, השקעת מאמץ היא lose-lose situation:
או שהצלחת (אבל אחרי מאמץ... פחות שווה) או שנכשלת למרות המאמץ ושוב אין לך איך להסתתר מהאמת המרה... שאתה כשלון.
ואילו אי-השקעת מאמץ היא ממש win-win situation!
או שהצלחת - כשרון אמיתי! או שנכשלת, אבל עדיין תוכל להתנחם ב"ידיעה" שברור שהיית מצליח לו רק היית מתאמץ...
וכך נוצרות התנהגויות של הכשלה עצמית.

ההרצאה, כאמור, פקחה את עיני. כשהמרצה ביקשה שננסה לחשוב בכנות ולנסות לזהות את תבנית החשיבה שלנו, לא הייתי צריכה לחפור לעומק... הרי זיהיתי את עצמי מהרגע הראשון.
*
קריאת הספר היתה חוויה קצת פחות מלהיבה.
הספר מרבה בדוגמאות, חלקן נראות דמיוניות ממש. האמנם אין גבול למקומות אליהם תבנית החשיבה המתפתחת יכולה לקחת אותנו?
ההסתייגות היחידה שמציעה המחברת היא:
"האם כל אחד יכול לעשות כל דבר? אין לי מושג. עם זאת, אני סבורה שכעת נוכל כבר להסכים שאנשים מסוגלים לעשות הרבה יותר ממה שנדמה לנו במבט ראשון".
אבל, בעיקר, הספר גרם לי לתהות, איפה, בעצם נמצא החידוש המרעיש:
את הרעיון שלשבח ילדים על יכולותיהם וכשרונם עלול לפתח אצלם חשש מאבדן התווית ולהימנעות אני מכירה מהספר (המומלץ מאוד) "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו".
למסקנה ששיטת הציונים בבתי הספר גורמת לפעמים לילדים לאבד את חדוות הלמידה לשם למידה והופכת את הלמידה למשהו שנדרש עבורו "פרס" בדמות ציון גם הגעתי לפני שנים.
את הסרט "לסניור באהבה" הממחיש את אפקט פיגמליון ע"י סיפורו המדהים של חיימה אסקלנטה, המוזכר בספר, מורה אגדי שהוביל תלמידי שכונת מצוקה להצלחות מסחררות במתמטיקה בזכות אמונתו המוחלטת בהם ראיתי ודיסקסתי לעייפה בשירות הלאומי שלי.
משפטים כמו "ההצלחה היא 99% מאמץ ואחוז אחד כשרון" או "אין דבר העומד בפני הרצון" מלווים את כולנו מילדות...
אבל אני חושבת שהספר הזה היה עבורי כמו החוברות האלו של הילדים, בהן בכל עמוד יש 200-300 מספרים ונדרשת עבודה של חיבור המספרים זה לזה לפי סדר כדי לראות את התמונה שיוצרים המספרים על הדף.
הספר הזה היה עבורי העפרון שחיבר את כל המספרים ויצר מול עיני תמונה אחת, שבה כל כך הרבה פרטים מתאימים זה לזה.

ואולי גם הפסקאות האלה, שמכילות מידע שכבר הכרתי, על הטיפול הקוגניטיבי, בשילוב עם התאוריה של תבניות החשיבה:

"במודע או שלא במודע, כל אדם רושם לעצמו מה עובר עליו במשך היום, מה משמעות הדברים שמתרחשים בחייו ומה עליו לעשות בקשר לזה. במילים אחרות, התודעה שלנו רושמת אירועים אלו ללא הרף ומפרשת אותם. כך אנו מצליחים להבין מה קורה. אולם לעתים עולה תהליך הפרשנות על שרטון. יש המעניקים פרשנות קיצונית מדי למתרחש בחייהם ובתגובה לכך הם נתקפים רגשות מופרזים של חרדה, דיכאון או כעס - או עליונות.

תבניות החשיבה מציבות את המסגרת לאותו רישום המתבצע בתודעתם של בני האדם. הן מנחות את כל תהליך הפרשנות. תבנית החשיבה המקובעת יוצרת ומונולוג פנימי הממוקד בביקורת ושיפוט: "זה אומר שאני אפס". "פירוש הדבר שאני שווה יותר ממך".
...
תרפיה קוגניטיבית מלמדת אנשים לרסן את האמירות השיפוטיות הקיצוניות שלנם ולהפוך אותן להגיוניות יותר...
באופן זה מסייע הטיפול הקוגניטיבי לאנשים להתבונן בחייהם באור הרבה יותר מציאותי ואופטימי. אולם הוא אינו מוציאם מתוך תבנית החשיבה המקובעת ומתוך העולם השיפוטי הנגזר ממנה. הוא אינו תוקף את ההנחה הבסיסית, הגורסת כי תכונות אינן ניתנות לשינוי וגורמת להם למדוד את עצמם ללא הרף."

*
הפרק החשוב ביותר בעיני הוא הפרק הפונה למורים והורים, ומציע דרכים בונות לשבח ילדים.
לא, להגיד לילד שהוא חכם וגאון, או לשבח אותו על המהירות שבה פתר את החידה אינן דרכים בונות.
שבחים כאלה אולי יבנו אצלו את הבטחון בחכמתו... אבל בסך הכולל - יערערו את בטחונו העצמי.
"למה שלא תנסי, מה יקרה אם תנסי?" היו ההורים שלי מנסים לשכנע אותי לפתור חידות כשהייתי ילדה.
אבל אני התעקשתי להימנע.
ובכן, זה מה שיקרה (אולי): אני אכשל ואז שוב לא אוכר כחכמה, ואם לא אהיה חכמה... מה כן אהיה?

העניין הוא, שאת תווית ה"גאון" קל כל כך לאבד, ואילו את תווית ה"מסוגל להתאמץ" קשה הרבה יותר לאבד, וקל יותר לאמץ מחדש, במקרה הצורך.
*
בבוקר שאחרי ההרצאה, נשארתי בבית עם ילד חולה.
אחת הפריווילגיות השמורות אצלנו לילדים חולים, לאחר שהתאוששו וקמו מהמיטה, היא משחקי מחשב, הנדירים אצלנו מאוד בשגרה.
ומאחר והם נדירים - הרי שגם המיומנות לא מרשימה במיוחד...
מהר מאוד נשמעו קריאות התסכול מכיוון המחשב.
"כל הכבוד" עודדתי את הילד "אתה ממש מתאמץ, מוכן לנסות שוב ושוב!"
"כל הכבוד על ההשקעה" אמרתי אחרי שהצליח.
ובמפתיע, או שלא כל כך, הילד שבשגרה נוטש אתגרים במהירות ישב מול אותו המשחק לא מעט זמן...
אני כמובן לא מנסה לטעון שתבנית החשיבה שלו השתנתה בין-שני משפטים... לשם כך דרושה השפעה מצטברת, כוללת, ארוכת טווח.
אבל ההשפעה על המוטיבציה לטווח קצר, ואת זה מראים גם המחקרים של דווק - בהחלט יכולה להיות מיידית.
מדהים, לא?

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על כוחה של נחישות