מודה, היה לי קשה בהתחלה לא ממש הבנתי מה הולך, החלטתי לזנוח באכזבת מה את הספר. כבר התחלתי לעיין באפשרויות אחרות לקריאה אך החלטתי לנסות שוב. בחרתי ספר אחר של פוקנר וקראתי סיפור אחד, התרשמותי לא הייתה הרבה יותר טובה אבל בכל זאת עודדה אותי לחזור לספר הנטוש ומשהתחלתי שוב, כבר לא יכלתי להניח מידי. אני כבר משוכנעת פוקנר הוא אחד הסופרים המונומנטליים, שספריהם משאירים בי חווית טלטלה של משהו שהוא החיים אך בעצמה גדולה עשרת מונים. הספר מספר על מסע שעורכים גבר וילדיו לעיר מרוחקת,לקבור את האם. במזג אויר רע, כשהגשר לעיר מתמוטט לתוך נחל/נהר שוצף. תוך כדי מסע, ואף בטרם החל כשהאם עוד שכבה גוססת במיטתה, מצביע פוקנר על צעיפי הסודות שילכו ויפרמו ע"י גילוי הרהוריו, מחשבותיו, דבריו ומעשיו של אחד מבני המשפחה וגם של אחרים הנוגעים בסיפור.התמונה שנחשפת אינה קלה לצפיה. פוקנר מגלה הבנה ורגישות לנפשם של גיבוריו וגם אומר אגב דברים שסודות אינם כל כך סודיים אנשים קרובים רואים ומבינים יותר ממה שחושבים. כך שגם על הקורא מוטלת האחריות ץלהיות מעורב ולא לחכות שהכל יוגש לו מוכן לבליעה. מי שרוצה ספר חזק ולא מפנק המשאיר עם תום הקריאה ערך מוסף גדול, כדי לו לקפוץ לנהר.

#
זו היתה הביקורת של סוריקטה שהכניסה את הספר לרשימה שלי (תודה מקרב לב) והוא שהה בה מ-2016 בלי להתלונן. לא מזמן היתה פה ביקורת עליו, שהריצה כמה אנשים – ואני בתוכם – להשיג סוף סוף את הספר הזה. קניתי, קידמתי אותו בתור וקראתי בהנאה.

איבן צ'ונקין, שנולד לאמו האלמנה ונקרא "איבן" על שם בעלה המנוח, וסילי, הוא האדם הכי פחות סמלי שיש. הוא לא מבין פוליטיקה, חיילוּת זרה לו, הוא כותב בקושי וקורא בעוד יותר קושי. הוא רגיל שיעבירו אותו ממקום למקום, שיפקדו עליו ושימנעו ממנו את החיים להם נועד – להיות עובד אדמה, עם אשה, סוס ופרה. איבן צ'ונקין הוא בשר התותחים האולטימטיבי. כשאין מלחמה הוא בונה את האגו של כל מי שהוא קצת מעליו בסולם הדרגות. הוא לא מתלונן ולא מתמרד. עושה מה שאומרים לו כמו שהוא רגיל.

ווינוביץ' המציא את איבן צ'ונקין כדי להגיד דברים על הקומוניזם, על "אמא רוסיה" ועל "חברים", על הדרך בה הצליחו כמה פוליטרוקים בריונים להשתלט על מיליוני – מה מליוני, מיליארדי - רוסים פשוטים שרק רצו ביקתה וקצת אדמה לגדל בה דברים, לשתות קצת וודקה ולחיות קצת. במקום אלה הם קיבלו נאומים ואספות, פאתוס ועידוד להלשנות (על מכרים ושכנים) ולחנופה לאלה שמעליהם. יש בספר הזה כמה פנינים המתארות את התהליך הזה. ביניהם תיאור של אספת-עם בקולחוז, כשהממונה נואם בה נאום ארוך (שרק הוא לא התעייף ממנו) על השתמטות אסורה מעבודה ומביא להם כדוגמה חבר מהקהילה, ז'יקין שמו. נכון, הוא אומר, ז'יקין זה קיטע שתי רגליו כתוצאה מהמלחמה (כנראה מלחמת האזרחים) אם אין לו רגלים איש לא יאלץ אותו לקצור שחת ("אנחנו הרי הומניים!") אבל לעָשֵב שדה אפשר גם בלי רגלים, "שב לך בתלם וזחל לאט משיח אל שיח... אין טעם לתחוב בפנינו את הרגלים שאינן..." וזו דוגמה נהדרת איך מגייסים את השכנים והחברים לפקח ולהלשין על אחרים. קל מאד למשול על אותם מיליארדים ולהשתמש בפחד ובציות כאמצעים כאשר כוח הפיקוח לזה הוא בלתי מוגבל, והתמריץ הוא "עדיף הוא מאשר אני".

הימים הם סוף מאי תחילת יוני 1941, ערב מלחמת העולם השניה. איבן צ'ונקין "...גוץ, עקום רגלים, חולצתו מקומטת מתחת לחגורה, כומתת הסירה שלו משוכה על אזניו האדומות הגדולות..." הוא הגיבור בעל כורחו של הסיפור. הוא נשלח אל פאתי הכפר קרסנויה כדי לשמור במשך שבוע על מטוס שטייסו נאלץ לבצע נחיתת אונס, בשל בעיות במנוע. הכשל במנוע המטוס הוא רק הקדמה, או שמא אלגוריה, לשלל הכשלים המרובים המצוים במערכת הבירוקרטית הסובייטית האימתנית. בעוד שאיוון מגלה תושיה רבה מאד יחסית להתייחסות אליו כאידיוט ע''י חבריו ומפקדיו, כשלי המערכות הבירוקטיות האזרחית והצבאית כאחת נחשפות לעיני כל ואין מי שיצעק "המלך הוא עירום" - הרי בתקופת שלטון האימים של "שמש העמים" סטאלין מדובר. באווירת הפחד מילת המפתח היא השרדות. הואיל והמערכת הצבאית אינה טובה יותר, החייל איוון צ'ונקין נשכח במהרה עד שהדברים מקבלים תפנית מעניינת לקראת סוף הספר.

ההשוואה לחיל האמיץ שוויק היא בלתי נמנעת. שניהם גוצים ואידיוטים, לפחות למחצה, אך בהתנהלותם הם חושפים את כל הקלקולים, הסיאוב והטיפשות במערכות הסובבות אותם. שוויק את הקיסרות האוסטרו-הונגרית בימיו של הקיסר פרנץ יוזף ואילו צ'ונקין את המדינה הסובייטית, שתוך פחות משני עשורים הקימה מנגנוני דיכוי לתפארת. הואיל ושני הגיבורים הם החיילים, חיצים לא מעטים מופנים כלפי הצבא - כושרו והבטלנות המאפיינת את מפקדיו.

מדובר בספר משעשע ומבריק אילולא היה מדובר בחיי אדם. דוגמא לכך היא סיפורו של הסרן מיליאגה מפקד יחידת השירות החשאי במחוז בו נמצא הכפר קרסנויה. מעלליו והקורות אותו הם אולי פסגת ההומור בספר הזה.

הספר מהווה את הספר הראשון בטרילוגיה העוסקת בעלילות איבן צ'ונקין. שני החלקים האחרים הם "הטוען לכס המלכות" ו"המגורש". למקרא הספר לא יכולתי שלא להתרשם ממידת האומץ שהיתה לסופר. אמנם הספר פורסם שנים לאחר מותו של סטאלין, אך עדיין יש גבול למה שהמערכת הסובייטית הסכימה לקבל ולכן נאלץ בשל כתביו לגלות מארצו, עד שחזר אליה רק בשנות ה-90'.