#
זו היתה הביקורת של סוריקטה שהכניסה את הספר לרשימה שלי (תודה מקרב לב) והוא שהה בה מ-2016 בלי להתלונן. לא מזמן היתה פה ביקורת עליו, שהריצה כמה אנשים – ואני בתוכם – להשיג סוף סוף את הספר הזה. קניתי, קידמתי אותו בתור וקראתי בהנאה.
איבן צ'ונקין, שנולד לאמו האלמנה ונקרא "איבן" על שם בעלה המנוח, וסילי, הוא האדם הכי פחות סמלי שיש. הוא לא מבין פוליטיקה, חיילוּת זרה לו, הוא כותב בקושי וקורא בעוד יותר קושי. הוא רגיל שיעבירו אותו ממקום למקום, שיפקדו עליו ושימנעו ממנו את החיים להם נועד – להיות עובד אדמה, עם אשה, סוס ופרה. איבן צ'ונקין הוא בשר התותחים האולטימטיבי. כשאין מלחמה הוא בונה את האגו של כל מי שהוא קצת מעליו בסולם הדרגות. הוא לא מתלונן ולא מתמרד. עושה מה שאומרים לו כמו שהוא רגיל.
ווינוביץ' המציא את איבן צ'ונקין כדי להגיד דברים על הקומוניזם, על "אמא רוסיה" ועל "חברים", על הדרך בה הצליחו כמה פוליטרוקים בריונים להשתלט על מיליוני – מה מליוני, מיליארדי - רוסים פשוטים שרק רצו ביקתה וקצת אדמה לגדל בה דברים, לשתות קצת וודקה ולחיות קצת. במקום אלה הם קיבלו נאומים ואספות, פאתוס ועידוד להלשנות (על מכרים ושכנים) ולחנופה לאלה שמעליהם. יש בספר הזה כמה פנינים המתארות את התהליך הזה. ביניהם תיאור של אספת-עם בקולחוז, כשהממונה נואם בה נאום ארוך (שרק הוא לא התעייף ממנו) על השתמטות אסורה מעבודה ומביא להם כדוגמה חבר מהקהילה, ז'יקין שמו. נכון, הוא אומר, ז'יקין זה קיטע שתי רגליו כתוצאה מהמלחמה (כנראה מלחמת האזרחים) אם אין לו רגלים איש לא יאלץ אותו לקצור שחת ("אנחנו הרי הומניים!") אבל לעָשֵב שדה אפשר גם בלי רגלים, "שב לך בתלם וזחל לאט משיח אל שיח... אין טעם לתחוב בפנינו את הרגלים שאינן..." וזו דוגמה נהדרת איך מגייסים את השכנים והחברים לפקח ולהלשין על אחרים. קל מאד למשול על אותם מיליארדים ולהשתמש בפחד ובציות כאמצעים כאשר כוח הפיקוח לזה הוא בלתי מוגבל, והתמריץ הוא "עדיף הוא מאשר אני".
הספר הוא קומדיה של מצבים, כשצ'ונקין נקלע למצבים פרדוקסליים אותם הוא פותר באופן פשטני ומוכיח כמה האידיוט הזה הוא בעל השכל הישר ביותר. וונוביץ' לועג פה לכולם – הצבא שמטרותיו ושיטותיו מטומטמות, האזרחים שמקבלים את השטויות שמלעיטים אותם כפשוטן, המטפסים בסולם המוכנים לעשות כל מיני גועל נפש להשיג עוד מעמד, הערצת האלילים של סטאלין שהשליט קיבל כמובנת מאליה (פה אולי הבדיחה היא גם על חשבוננו...)
וונוביץ' עצמו יליד 1932 שירת כחמש שנים בצבא האדום, פירסם את הרומן הזה שהסאטירה שבו גלוייה לעין כל, שזכה להכרה בחו"ל (בושה! כיבס את הכבסים המלוכלכים בחוץ!) וסולק מאיגוד הסופרים הסובייטים. התענגתי על הספר הזה, למרות הפונט הקטנטן, עמודיו המצהיבים והתרגום (המוצלח של צבי ארד) המדמה את הקצב והנגינה של השפה הרוסית.
אהבתי אותו מאד ואם תטענו נגדי שתמיד קל יותר להרחיק ביקורת למחוזות זרים – אסכים איתכם, בהחלט.
*
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
