טוב. התחלנו.
ביקורת ראשונה אחרי כמעט 8 שנים.
כשהייתי בת 12, הייתי תולעת ספרים. הייתי קוראת ספרים ללא הפסקה. אפילו היה לי חשבון פה בסימניה. הייתי מציקה לאמא כל שבוע שתקח אותי לצומת ספרים. מתחבאת בשירותים כדי להספיק לבלוע עוד עמוד אחד, עוד פרק אחרון, לפני שמכריחים אותי לחזור לסדר היום שלי. יושבת שעות מול אתר שחשף אותי לנוער שהוא בדיוק כמוני- קורא, סקרן ודעתני בטירוף. אז הייתי קוראת, מתרגשת, וכותבת בחזרה את המחשבות שלי על מרבית הספרים שקראתי. ואז משהו השתנה. אולי זה היה גיל ההתבגרות שמשך אותי לדברים אחרים. אולי זה היה מרוץ החיים וים של אתגרים אישיים שהתקילו אותי. יכול להיות שזה היה פשוט רצף של ספרים בינוניים-עד-גרועים שגרמו לי לאבד עניין. תהא הסיבה אשר תהא, באיזשהו שלב, הפסקתי לקרוא.
ושנים שלא קראתי.

והזמן חולף מהר, ופתאום אני כבר לא כזאת צוציקית, והנה אני כבר עולה על מדים. והנה הגיע גם זמני לצאת לשבוע שמירות, בבסיס שלא יכל להיות רחוק יותר מהבית, בשעות הכי לא סימפטיות שיש (2-6). "יהיה לך מלא זמן", אחותי אמרה לי, ושמה לי את שאנטראם בשקית- ספר מפלצתי, כבד.
והיו לי ספקות. אחותי מאוד נהנתה מהספר וכבר חודשים שניסתה לשכנע אותי לקרוא אותו. כבר נגמרו לי התירוצים, והחלטתי לתת לו הזדמנות.
וככה שברתי שמירות. כל יום מחדש. קוראת בש"ג בחושך הקר עד לזריחה המדהימה, מהסוג שיש רק בערבה.

כשקוראים את שאנטראם, נכנסים לעולם אחר. ורוברטס לא מחסיר דבר- הוא נותן לנו את הרע, ואת הטוב, את היפה והמכוער. הודו, לרובנו, שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. העוני והמצוקה שקיימים בה קיצוניים ברמה שקשה לי לדמיין, והתרבות שלהם מרתקת ומעניקה לספר אווירה יוצאת דופן שמבדילה אותו מעלילות אחרות שמתקיימות בעולמות מערביים שמוכרים לכולנו. היכולת של הסופר לשחזר את הזיכרונות שלו ולשזור את החוויה האישית שלו מהודו בתוך סיפורו של לין, הגיבור הראשי- מופלאה.

עוד דבר שמייחד את הספר הזה לעומת ספרים אחרים זה שאין לו עלילה של ממש, מה שמעניק לו תחושה אותנטית מאוד. אין כאן נקודות שיא ומתח. פה ושם יש קטעים ברוטלים שמשאירים אותך עם פה פעור. רצף אירועים שמתרחשים כי ככה זה בחיים, לפעמים דברים קורים ללא הכנה מוקדמת, ויש להם השלכות.

בסופו של דבר, שאנטראם מעניק לנו מבט על גיבור לא קונבנציונלי שלוקח אותנו במסע שלו בגלות, בארץ שעם השנים נהפכת לבית. עיקר הספר באמת עוסק באהבה. אהבה לארץ, אהבה כלפי אישה, אהבה כלפי אח, אהבה כלפי אב. וכל האהבות הללו תורמות לתהליך האישי שלין עובר בהודו כפליט. כי יחד איתו, אנחנו לומדים להתאהב בהודו ובדמויות שמלוות אותו שם. ויחד איתו, אנחנו לוקחים חלק בניסיון שלו להבין לאן הוא שייך ומה צופן עתידו.

אז נכון, כן, הספר ענק. אבל אל תפחדו מהגודל. יש כמה עמודים שלמים שמתארים את ההיסטוריה של מקלעי הקלצ'ניקוב שלדעתי הם מיותרים לחלוטין, אבל סך הכל- האורך של הספר מוצדק. ובסופו של דבר, כשמבקרים ספר, למה מתייחסים? הכתיבה מצויינת והתרגום לעברית מרשים ביותר. העלילה? לא בדיוק קיימת, ובכל זאת, יש אנסמבל של דמויות שסיפורם האישי סוחף. סוחף. וזו תכונה שאי אפשר להדביק לכל ספר. וזו אולי התכונה החשובה ביותר. הספר הזכיר לי איך זה מרגיש להקשר לדמויות, איך זה מרגיש להיות שבויה בתוך עמודי נייר. הרגשה שאבדה לי לפני שנים.

כל מה שנדרש זה ספר טוב,
שבוע שמירות,
והנה,
גם אני חזרתי לקרוא.

מלא הומור לא מפסיקים לצחוק עד שמסיימים

אי אפשר להניח את הספר עד שמסיימים

מבריק

לקרוא ולהנות

לפני כמה חודשים עמדתי באחת מחנויות הספרים, היה לי זמן פנוי לפני שהאוטובוס שלי מגיע והעברתי אותו במקום האהוב עלי כשאני מוקפת בספרים, מנסה להחליט את מי אני אקח הביתה, בשעה שכולם קורצים ומחייכים אלי, אני רוצה להעניק בית חם לכולם, אבל אני חייבת לבחור.
אני עומדת לי, מנסה לקרוא פרקים ראשונים מאלו שקורצים לי ביותר, כשניגש אלי בחור ומגיש לי את "שאנטראם" הוא מתעקש שאני "חייבת" לקנות את הספר, בתור ישראלית שרגילה שאנשים דוחקים בה לקנות דבר מה פיתחתי שיטה מעניינת: אני מחייכת ומהנהנת בראשי, אומרת תודה רבה, וממשיכה הלאה,
אבל הבחור מולי היה עקשן, ואני הייתי מנומסת מדי, לקחתי את הספר מידיו וניגשתי לקופה.

אם מאיזה סיבה שבעולם, הבחור הנ"ל קורא את שורות אלו, אני מרגישה חובה לומר לו תודה ולהעניק לו חיבוק וירטואלי.

לאלו מכם שהמשיכו לקרוא אחרי הפתיחה המייגעת הזו אני חייבת לספר למה אני מרגישה חובה לומר תודה:

יש בספר הזה משהו מטלטל, לאחר כמאתיים עמודים הרגשתי צורך לקרוא את הכריכה האחורית, משהו שאני לא עושה כמעט אף פעם, פתאום התחוור לי, שבעצם זה סוג של אוטוביוגרפיה, וחלקיק קטן של פאזל התחבר לי בראש.
יש בספר זה משהו יוצא דופן, סוג של כנות שקיים רק בסיפור אמיתי, בתהליך שמישהו עבר והעלה על הכתב.

גיבורנו בורח ומוצא מחסה בהודו הצבעונית, שם הוא פוגש בשלל דמויות מרהיבות, הוא מגלה על עצמו דברים שלא ידע, ובונה את עצמו, אדם בן שלושים נולד מחדש.

אני מודה שספרי גאולה הם משהו שאני נורא אוהבת, בתור אחת שמאמינה בליבם הטוב של בני האדם הספר הזה גרם לי להרגשה נהדרת, הוכיח לי שוב ושוב שאהבה אפשר למצוא גם במקומות שפלים, ובלבם של אלו שהקשו עצמם כאבן.