במסגרת המחווה לג'ון לה קארה במלאת כחודש למותו - חזרתי לטרילוגית סמיילי - גיבורו הספרותי של לה קארה. קראתי את הספר הזה לפני שנים ובקריאה שניה בו לא פחות נהניתי. ג'ורג סמיילי נקרא לראשות "הכיכר" (המוסד הבריטי) לאחר חשיפת הבוגד/החפרפרת ביל היידון. הוא נקרא לשקם, "לנקות את האורוות" ולנסות להחזיר לכיכר את המעמד שהיה לה טרום הנפילה. תוך כדי מהלך השיקום נקרית בדרכו הזדמנות למבצע שיחזיר את הצבע ללחיים ואת המעמד של הארגון. כאן מופיע הגיבור האמיתי של הסיפור - ג'רי וסטרבי הוא "התלמיד המכובד". עיתונאי בריטי, אישיות צבעונית, חובבת שתייה, נשים וסוסים. ג'רי משמש כסוכן מזדמן של הכיכר ונקרא הפעם להיות הסוכן הראשי במבצע שמתנהל במזרח - הונג קונג, ויטנאם, קמבודיה בניסיון לתפוס עריק סיני בכיר. מה קורה לסוכן שלאחר הצלחה בתפקיד העיקרי שלו במבצע - כאשר הוא מתאהב, מחליט החלטה משוגעת לסכן את כל המבצע ואת ההצלחה המסתמנת. תיאור יוצא מן הכלל של המאבקים במסדרונות השלטון הבריטי - משרד המושבות, משרד החוץ, הכיכר וכמובן מול "הדודנים" (הסי.אי.אי). היה שוב תענוג להיפגש עם ג'ורג' סמיילי ומנהיגותו המקצועית והשקטה, קור הרוח והיכולת הפנומנלית שלו כחוקר ומפעיל. כך גם מול "תמימותו" לכאורה המאפשרת בסופו של הסיפור לירידתו (הזמנית) מהבמה. תענוג אמיתי של קריאה.

המסקנה שלי לגבי ארבעת הספרים של פראנזן שקראתי היא שככל שיש בהם יותר עלילה כך הספר פחות טוב.
גדולתו של פראנזן היא היכולת להכניס משפחה לתוך מכונת שיקוף - לבנות דמויות אמינות ולתאר את היחסים ביניהם. יש לו כישרון לכתוב על פרטים קטנים ולא חשובים מבלי להעיק. כל זה כשהעלילה היא כרצועה דקה המשמשת לצורכי כרונולוגיה.
גם בספר הזה פראנזן מצליח להכניס את הקורא לתוך בית משפחה פרובסט. אך זהו ספרו הראשון והוא לא מלוטש מספיק, לא חד הבחנה מספיק, בוסרי מאוד. זה עדיין לא פראנזן של "התיקונים" ו"חרות" למרות שניתן לראות את הניצנים.
הכישלון הגדול של פראנזן בספר הזה הוא שהכתיבה היפה שלו נבלעת בתוך עלילה מוגזמת מדי, על הגבול של מדע בדיוני ומזכירה סרט פעולה אמריקאי דל תקציב. לעתים נראה כאילו זאת פארודיה על ספרי מתח.
ג'אמו, אמריקאית ממוצא הודי, מתמנה למפקדת משטרת סנט לואיס, עיר הנמצאת בשקיעה של עשרות שנים ומנסה להשיב לה את ימיה הגדולים. ג'אמו היא דמות אהובה אבל כשבעיר מתרחשים פיצוצים, יריות, חטיפות ומה לא, צצה לה תיאורית קונספירציה ונראה שידה בכל. במרכז העלילה עומד מרטין פרובסט ומשפחתו. פרובסט הוא איש עסקים מצליח ומוכר בסנט לואיס, כשהוא ומשפחתו נכנסים למערבולת של אירועים המאיימים על שלמותה.
למרות הכתיבה הקולחת יש בספר תיאורים בלתי קריאים של מיני עסקאות נדל"ן, של הפוליטיקה העירונית של סנט לואיס והיתרונות\חסרונות שבאיחוד העיר עם מחוז בלה בלה בלה. על אף מספר דמויות טובות שפראנזן בונה, יש הרבה דמויות משנה וקשה לעקוב אחריהן והקשרים שלהן אחת עם השניה.
ברור שפראנזן מנסה להכניס לספר ביקורת חברתית על ארה"ב: יחסי לבנים-שחורים, עשירים-עניים, הפשע המשתולל, השחיטות וכו' - גם זה לא ממש הולך לו. נראה שבתור ספר ביכורים הוא לקח על עצמו משימה יומרנית מדי.

היססתי לגבי כתיבת חוות דעת, כי במהלך הקריאה חוויתי תחושות חיוביות ושליליות מתחלפות. זהו ספר ארוך מידי, מפורט מידי, טרחני מידי בפרטים שהוא מספק. למרבה הפלא, מרוב עצים קשה לראות בבהירות את היער - ייתכן שבסופו של דבר הספר קצר מידי: אין בו סיכום מסודר של האירועים, אין בו שיפוט היסטורי. לכן יש כאן החמצה למי שמתעניין בשאלה החשובה: מה עשה צה"ל (ולא מאות החיילים הספציפיים שנסקרים בספר) במלחמה על ירושלים. היסטוריה צבאית - זה לא.

אני מתאר לעצמי שהצורה אותה קיבל הספר נגזרת ממטרתו המקורית: לתעד את סיפוריהם האישיים של הצנחנים (חטיבה 55) בירושלים במלאת 50 שנה לקרב על ירושלים. ואני מנחש שהיריעה הורחבה בשלב מאוחר יותר: מצד אחד נוספו סיפוריהם של לוחמי חטיבת ירושלים (חטיבה 16) וחטיבת השיריון 'הראל' (חטיבה 10) כדי לעשות צדק עם יחידות אחרות שלא זכו בעבר בתהילה, ומצד שני ההיסטוריון שבמחבר הספר חש צורך למשוך את השמיכה לכל עבר. התוצאה היא ספר ארוך מידי, לא ממוקד, שלקורא בו יש תחושה של אובדן כיוון.

מה יש בספר, ובשפע? סיפורים אישיים. אנו פוגשים תיעוד של שמות הלוחמים, היסטוריה של הנופלים, ופירוט מעיק עד לרמה של מי זרק רימון על איזו עמדה. יש גם סיפורי רקע מעניינים, ויש כמה תובנות (לפחות לי) לגבי איכות ניהול המלחמה בירושלים ואופן קבלת ההחלטות הצבאיות בדרג שר-ביטחון-רמטכ"ל-מפקדת החזית-מפקדות החטיבות. אנו פוגשים את שר הביטחון דיין מעורב בהחלטות צבאיות ברמת חטיבה, את חולשתו של דרג מטכ"לי, את היעדרותו של מפקד על-חטיבתי בקרב שבו פועלות שלוש חטיבות במקביל וללא תיאום מתבקש ביניהן, ואת האיכות הירודה של ניהול המערכה. 50 שנה אחרי וגם לאחר שנכתבו לכאורה כל הספרים והניתוחים של אותו קרב, המחבר מנסה עדיין לפענח את השתלשלות הקרב, ובהצלחה חלקית. הוא משאיר לנו מה שהוא קורא ראשומון: גירסאות מנוגדות לגבי פקודות, לוחות זמנים וכו'. הוא לא קובע מה באמת קרה.