ביקורת ספרותית על 67' ירושלים, מלחמה מאת גדעון אביטל אפשטיין

---

היססתי לגבי כתיבת חוות דעת, כי במהלך הקריאה חוויתי תחושות חיוביות ושליליות מתחלפות. זהו ספר ארוך מידי, מפורט מידי, טרחני מידי בפרטים שהוא מספק. למרבה הפלא, מרוב עצים קשה לראות בבהירות את היער - ייתכן שבסופו של דבר הספר קצר מידי: אין בו סיכום מסודר של האירועים, אין בו שיפוט היסטורי. לכן יש כאן החמצה למי שמתעניין בשאלה החשובה: מה עשה צה"ל (ולא מאות החיילים הספציפיים שנסקרים בספר) במלחמה על ירושלים. היסטוריה צבאית - זה לא.

אני מתאר לעצמי שהצורה אותה קיבל הספר נגזרת ממטרתו המקורית: לתעד את סיפוריהם האישיים של הצנחנים (חטיבה 55) בירושלים במלאת 50 שנה לקרב על ירושלים. ואני מנחש שהיריעה הורחבה בשלב מאוחר יותר: מצד אחד נוספו סיפוריהם של לוחמי חטיבת ירושלים (חטיבה 16) וחטיבת השיריון 'הראל' (חטיבה 10) כדי לעשות צדק עם יחידות אחרות שלא זכו בעבר בתהילה, ומצד שני ההיסטוריון שבמחבר הספר חש צורך למשוך את השמיכה לכל עבר. התוצאה היא ספר ארוך מידי, לא ממוקד, שלקורא בו יש תחושה של אובדן כיוון.

מה יש בספר, ובשפע? סיפורים אישיים. אנו פוגשים תיעוד של שמות הלוחמים, היסטוריה של הנופלים, ופירוט מעיק עד לרמה של מי זרק רימון על איזו עמדה. יש גם סיפורי רקע מעניינים, ויש כמה תובנות (לפחות לי) לגבי איכות ניהול המלחמה בירושלים ואופן קבלת ההחלטות הצבאיות בדרג שר-ביטחון-רמטכ"ל-מפקדת החזית-מפקדות החטיבות. אנו פוגשים את שר הביטחון דיין מעורב בהחלטות צבאיות ברמת חטיבה, את חולשתו של דרג מטכ"לי, את היעדרותו של מפקד על-חטיבתי בקרב שבו פועלות שלוש חטיבות במקביל וללא תיאום מתבקש ביניהן, ואת האיכות הירודה של ניהול המערכה. 50 שנה אחרי וגם לאחר שנכתבו לכאורה כל הספרים והניתוחים של אותו קרב, המחבר מנסה עדיין לפענח את השתלשלות הקרב, ובהצלחה חלקית. הוא משאיר לנו מה שהוא קורא ראשומון: גירסאות מנוגדות לגבי פקודות, לוחות זמנים וכו'. הוא לא קובע מה באמת קרה.

הספר כתוב בסגנון נוח לקריאה, בעיקר למי שמתעניין בסיפור הקרב, במה שהתחולל סביבו, או בסיפורים האישיים של הלוחמים (ובעיקר הנופלים). אני מצאתי בו שתי תובנות: האחת - שנים רבות עלתה תהייה כיצד 'הצבא הטוב בעולם' (צה"ל המנצח של 67') הפך שש שנים מאוחר יותר לצבא שניצל בעור שיניו מהתקפת פתע משולבת של הצבאות המצרי והסורי. ספר זה מזכיר לנו שהניצחון של 67' לא היה תוצאה של איכות הפעלת הצבא הקרקעי, שהיה מבורדק גם אחרי תקופה ארוכה יחסית של 'המתנה' והתארגנות. סיפורי נוהל הקרב של החטיבות המעורבות במלחמה על ירושלים, התכניות המבצעיות המשתנות ללא הרף בכאילו-תזזית, היציאה לקרב ללא הציוד המתאים, בלגן המודיעין, ניהול הקרב עצמו והדיווח השקרי בתחקירים שאחריו - כל אלו מזכירים לנו שלא היה צריך להיות מופתעים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים מהתקלות שהתגלו בצבא הקבע. וזה מוביל אותי לתובנה השנייה - הפער הבלתי נסלח בין הרמה הירודה של איכות הניהול והפיקוד הבכיר בצבא הקבע (שאח"כ זכו ליוקרה לאומית) לבין המסירות והאומץ וההקרבה של צבא המילואים, ששילם את המחיר ואיבד את מיטב הנוער בניסיון להתמודד את השלכות הפיקוד הגרוע. וממש כואב הלב לקרוא את שמות הנופלים, מעשי גבורתם וסיפוריהם האישיים. זו לא נקודה לגאווה - זו נקודה לכעס.

אם היה חסר לי משהו בספר (עודפים היו, ובשפע) זה ניסיון לתת ניתוח צבאי ביקורתי של המלחמה על ירושלים. התוכניות, אופן ניהול הקרב, מידת ההצלחה. המחבר נמנע מחלוקת ציונים או מניתוח אוביקטיבי, ובשלבים מסויימים בקריאה הרגשתי כאילו שהמשימה שלו היא רק לתת קרדיט מתאים לכולם. כי כולם חיים ודורשים לקבל קרדיט שמתיישב עם הרגשת החשיבות האישית שלהם. חבל - זו החמצה כשמדובר בעבודת מחקר ותיעוד כ"כ יסודית

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על 67' ירושלים, מלחמה