בדיונות הוא אחד הספרים שבלעדיהם – אי אפשר לחשוב על הספרות המודרנית. זאת לא אמירה מוגזמת. בעקבות צעדיהם של פראנץ קפקא ואדגר אלן פו, משנה חורחה לואיס בורחס את ההבנה של מהו בדיון ומה הם "נושאים ספרותיים" – אבל יותר מכל, הוא משנה את מקומו של הקורא ביחס לטקסט הכתוב ואת דרכינו להבין את מעשה הקריאה. נכון – קדמו לו סופרים אחרים שאתם הוא מנהל דיאלוג עשיר לאורך כתביו. דיאלוג המוטבע ברוח הרעיונות שהפיץ: כל סופר "ממציא" את קודמיו בדרך קריאתו. הופעת בדיונות בשנות ה-40, ובמיוחד התרגומים שלו לאנגלית ולצרפתית בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עוררו מבול התייחסויות לספר קטן זה, מתוך ניסיון להבין "מה העולם המתואר פה?", "מה כל כך מעניין בדיונים מלומדים על ספרים שלא נכתבו מעולם?", "איך אפשר להשוות תרגומים של ספרים דמיוניים?", "האם זוהי ספרות מנוכרת ויבשה?" בסגנון מוקפד וחד, לפעמים בהומור ולפעמים בדייקנות מתמטית או בחיקוי התפלספות מופשטת, מציג בורחס בספר זה, עולמות בדיוניים המשאירים את חותמם על העולם האחר, הספק מציאותי, ספק הזוי. חותם זה ניתן לזיהוי בעולמינו היום: דמויות ספרותיות בהשראתו, סרטים, שמות של אתרים ווירטואליים ושל תכנות מחשב. אך במיוחד בורחס נוכח בסוג המבט הרואה בעולם – ספר; במעשה הקריאה - מטפורה רבת עוצמה וגם חוויה אסתטית החורגת מהמילים; בחשיבה ההגיונית כביכול והסדירה – סוג של השלייה.

בדיונות הוא אחד הספרים שבלעדיהם – אי אפשר לחשוב על הספרות המודרנית. זאת לא אמירה מוגזמת. בעקבות צעדיהם של פראנץ קפקא ואדגר אלן פו, משנה חורחה לואיס בורחס את ההבנה של מהו בדיון ומה הם "נושאים ספרותיים" – אבל יותר מכל, הוא משנה את מקומו של הקורא ביחס לטקסט הכתוב ואת דרכינו להבין את מעשה הקריאה. נכון – קדמו לו סופרים אחרים שאתם הוא מנהל דיאלוג עשיר לאורך כתביו. דיאלוג המוטבע ברוח הרעיונות שהפיץ: כל סופר "ממציא" את קודמיו בדרך קריאתו. הופעת בדיונות בשנות ה-40, ובמיוחד התרגומים שלו לאנגלית ולצרפתית בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עוררו מבול התייחסויות לספר קטן זה, מתוך ניסיון להבין "מה העולם המתואר פה?", "מה כל כך מעניין בדיונים מלומדים על ספרים שלא נכתבו מעולם?", "איך אפשר להשוות תרגומים של ספרים דמיוניים?", "האם זוהי ספרות מנוכרת ויבשה?" בסגנון מוקפד וחד, לפעמים בהומור ולפעמים בדייקנות מתמטית או בחיקוי התפלספות מופשטת, מציג בורחס בספר זה, עולמות בדיוניים המשאירים את חותמם על העולם האחר, הספק מציאותי, ספק הזוי. חותם זה ניתן לזיהוי בעולמינו היום: דמויות ספרותיות בהשראתו, סרטים, שמות של אתרים ווירטואליים ושל תכנות מחשב. אך במיוחד בורחס נוכח בסוג המבט הרואה בעולם – ספר; במעשה הקריאה - מטפורה רבת עוצמה וגם חוויה אסתטית החורגת מהמילים; בחשיבה ההגיונית כביכול והסדירה – סוג של השלייה.

כוחו של חוליו קורטאזר ביכולתו לערער את הלך הרוח של קוראיו, את השקט ואת היציבות בהם הם שקועים. הוא מטיל ספק בחוקי העולם המוכר ומראה שחוקים אלה הם אבסורדיים ושהם הפן הסמוי של הפחד מהכאוס שבעולמנו. לעיתים בשפה פיוטית וצלולה ולעיתים בתחביר מהסס, שבור וילדי, מעורר קורטאזר רעש במוקד הסדר השגרתי והמרגיע. הוא נהנה להיות חתרני אך עם זאת מסיפוריו עולה געגוע לעולם נעלם מן העין. הוא מחייה את מושג "ההזרה" שדגלו בו אומנים בתחילת המאה ה-20, ומשלב אותו עם מבט המשתהה מול העולם בנוסח סיפורי זן. קורטאזר מנסה סגנונות, משחק ביצירות ספרות ובודק את גבולות המציאות והבדיון . סוף המשחק (1964) הוא פרי אחד הניסיונות האלו. ומדובר דווקא בניסיון מוצלח: האם אתם קוראים מילים אלו או שמא אתם חלק מן העלילה? הסיפורים בקובץ צנום זה מעלים פעם אחר פעם מצבים המאופיינים בחוסר היכולת להפריד בין עולמות שונים בזמן ובמקום, בין מציאות, חלום והזיה – מדובר בעלילות מקבילות או חופפות, לעיתים רק משוערות, מבלי שהקוראים ולפעמים מבלי שהדמויות עצמן, יוכלו לסמן קווי הפרדה ברורים לצורך שחזור הסיפור. רציפות זו בין עולם החלומות ועולם המציאות נבדקת פעמים רבות על ידי תיאור של תופעות ההופכות למוקד העלילה, והיא מקבלת את הנמקתה בקריאותיו המגוונות של קורטאזר: הסוריאליזם, הפסיכואנליזה, תורת הזן. רציפות זו היא אחד הצירים המרכזיים המקיימים את עולמו של קורטאזר ויוצרים קשרי זהות בין מצבים שונים: "המשכיותם של הפארקים", "אקסולוטל" ו"בלילה, עם הפנים כלפי מעלה" הם סיפורים קצרים המדגימים עיקרון זה. רק קריאה תוך שימת לב לסימנים שבדרך, תזהה את רגעי המעבר בין העולמות. חקירת המעברים בין העולמות נעשית הן ברמת התוכן העלילתי, והן ברמת האמצעים הספרותיים המאפשרים התהוותו של עולם אוורירי ופואטי, לא יציב ומפתיע שכזה: משחקיות לשונית, תודעה מספרת מתחלפת בתודעה אחרת במהלך המשפט, שפה שירית מבצבצת בשטחי הפרוזה הדיבורית והכול כך יומיומית של הדמויות, חוקי העולם המוכר מתפוררים, והדמויות פועלות לפי חוקים מאגיים ולא-רציונאליים. זהו עולם "נקבובי", בו שולט מבט ילדי המתענג על המשחק שלו עצמו ומצביע באופן משועשע על מוסכמות חברתיות. בעולם זה – "האבות" המייסדים הלכו לאיבוד או אינם אמינים יותר, והדמויות מנסות לבנות אי יציב כלשהו, לפי מודל שכבר נשכח. החיפוש המטאפיזי, התשוקה המהפכנית, החרדה מקבלת דברים כמובן מאליו – כול אלו באים לידי ביטוי בדפי סוף המשחק. הקוראים "נשארים חושבים" על שאלות כמו מה היה המשחק, לפי איזה חוקים הוא התנהל, מי היו השחקנים, והאם המשחק אכן נגמר? מה העמדה שלנו מולו?

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות. איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד? חקירת תוואי זה מתבטאת בסגנון כתיבה המערב בין ריחוק רגשי דיסוציאטיבי לבין תיאורים חושניים ודקדקניים, הן של הנאות הגוף והן של הסבל, ההשפלה והעינוי של הגוף המדבר. פרטי התיאור הופכים את הקוראים למעין "שותפים" לתמונה: מציצנים בעולם בזוי. תיאורי מקום ונוף, תיאורים של עונות השנה ומנהגי הכפריים – כל אלו מהדהדים גם במרחב הפנימי: אי אפשר לקרוא מבלי לתת לאסוציאציות להשתרג סביב הטקסט – מה נרמז? מה נאמר בכתוב? מהי תורת המידות שלפיה יש לפרש את האלגוריה הטמונה בטקסט? אפשר לומר שקוטזי מדבר על דרום-אפריקה ועל משטרים רודניים לפניו ואחריו. אפשר גם לומר שהוא מדבר על המפלצת הכוחנית השוכנת בלב כל אדם. יחד עם זאת, הטקסט מצליח לא להיצמד לפן הרפרנציאלי ולייצר כך מקום פתוח לקריאות חוזרות. הטקסט מצליח להפנות את מבט הקוראים לשאלות על מהות ההבנה והפרשנות אשר בעקבותיהן באים המעשים. מהי תורת המידות ההולמת את פרשנות הטקסט? אני לא רוצה לפרש את הרומן אלא להצביע על אפשרויות, על "גושי טקסט" המתלכדים כנושאי משמעות עודפת – אותה משמעות טורדנית המצטלצלת גם לאחר הקריאה ומבטיחה את המשכיותו של הכתוב. תשאלו את עצמכם: מה מאפשר יצירת מרחב פרשני זה? הטקסט מציג שתי וערב של התייחסויות מטפוריות למבט, למעשה הפענוח ולהבנת הנראה. התייחסויות אלו מהדהדות בספר כולו ותורמות לדחיסות הסמנטית שלו: רשתות של משמעות נטוות בו. בואו נתמקד בדוגמה: הרומן פותח בתיאור ארוך של משקפיו הכהים והמיוחדים של קולונל ג'ול, משקפיים המוזכרים תדיר והמהווים סינקדוכה למבט ולעיניים שמאחוריהם. שימו לב לשכבות המשמעות המרוכזות בתיאור תמציתי וריאליסטי כביכול: "מימי לא ראיתי דבר כזה: שתי דסקיות זכוכית קטנות היו תלויות לפני עיניו בלולאות של תיל. האם עיוור הוא? יכולתי להבין זאת אילו רצה להסתיר כך עיניים עיוורות. אך אין הוא עיוור. הדסקיות כהות, מבחוץ הן נראות כאטומות, אך הוא רואה בעדן. לדבריו, זו המצאה חדשה" קולונל ג'ול רואה, אך לא מאפשר שיראו את מבטו. כך הוא מייצר את סמכותו ואת הפחד כלפיו. (להמשך הקריאה של הניתוח - ראו באתר שלי: www.etnahta.co.il ). הספר בהחלט שווה קריאה!

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות. איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד? חקירת תוואי זה מתבטאת בסגנון כתיבה המערב בין ריחוק רגשי דיסוציאטיבי לבין תיאורים חושניים ודקדקניים, הן של הנאות הגוף והן של הסבל, ההשפלה והעינוי של הגוף המדבר. פרטי התיאור הופכים את הקוראים למעין "שותפים" לתמונה: מציצנים בעולם בזוי. תיאורי מקום ונוף, תיאורים של עונות השנה ומנהגי הכפריים – כל אלו מהדהדים גם במרחב הפנימי: אי אפשר לקרוא מבלי לתת לאסוציאציות להשתרג סביב הטקסט – מה נרמז? מה נאמר בכתוב? מהי תורת המידות שלפיה יש לפרש את האלגוריה הטמונה בטקסט? אפשר לומר שקוטזי מדבר על דרום-אפריקה ועל משטרים רודניים לפניו ואחריו. אפשר גם לומר שהוא מדבר על המפלצת הכוחנית השוכנת בלב כל אדם. יחד עם זאת, הטקסט מצליח לא להיצמד לפן הרפרנציאלי ולייצר כך מקום פתוח לקריאות חוזרות. הטקסט מצליח להפנות את מבט הקוראים לשאלות על מהות ההבנה והפרשנות אשר בעקבותיהן באים המעשים. מהי תורת המידות ההולמת את פרשנות הטקסט? אני לא רוצה לפרש את הרומן אלא להצביע על אפשרויות, על "גושי טקסט" המתלכדים כנושאי משמעות עודפת – אותה משמעות טורדנית המצטלצלת גם לאחר הקריאה ומבטיחה את המשכיותו של הכתוב. תשאלו את עצמכם: מה מאפשר יצירת מרחב פרשני זה? הטקסט מציג שתי וערב של התייחסויות מטפוריות למבט, למעשה הפענוח ולהבנת הנראה. התייחסויות אלו מהדהדות בספר כולו ותורמות לדחיסות הסמנטית שלו: רשתות של משמעות נטוות בו. בואו נתמקד בדוגמה: הרומן פותח בתיאור ארוך של משקפיו הכהים והמיוחדים של קולונל ג'ול, משקפיים המוזכרים תדיר והמהווים סינקדוכה למבט ולעיניים שמאחוריהם. שימו לב לשכבות המשמעות המרוכזות בתיאור תמציתי וריאליסטי כביכול: "מימי לא ראיתי דבר כזה: שתי דסקיות זכוכית קטנות היו תלויות לפני עיניו בלולאות של תיל. האם עיוור הוא? יכולתי להבין זאת אילו רצה להסתיר כך עיניים עיוורות. אך אין הוא עיוור. הדסקיות כהות, מבחוץ הן נראות כאטומות, אך הוא רואה בעדן. לדבריו, זו המצאה חדשה" קולונל ג'ול רואה, אך לא מאפשר שיראו את מבטו. כך הוא מייצר את סמכותו ואת הפחד כלפיו. (להמשך הקריאה של הניתוח - ראו באתר שלי: www.etnahta.co.il ). הספר בהחלט שווה קריאה!

מחכים לברברים, של ג'ון מקסוול קוטזי (1980), היה במשך זמן רב, ספר שרציתי לקרוא ומסיבה כלשהי לא הגעתי אליו. קראתי אותו בסוף חודש אוגוסט, בעותק ישן ומוכתם, מלאה בציפייה. כבר בתחילת הקריאה נזכרתי בקפקא ובכמה מסיפוריו: ממלכות חסרות-שם המתנהלות לפי חוקים אכזריים ונטולי הגיון או חמלה, ממלכות בסכנת תקיפה על ידי אויבים נוודים ומרוחקים. נזכרתי גם ב"מכונת העונשים" שלו. ונראה לי שלא במקרה: העלילה של מחכים לברברים מספרת על אזור ספר הנתון למרותו של צבא הממלכה, המתיישב בו כדי למנוע את פלישתם המשוערת של הברברים היושבים בהרים. אין זמן ואין מקום מוגדרים. החוקים השולטים בממלכה הם פרי סמכות רודנית, אטומה וחסרת פשר עבור אנשי היישוב. המספר הוא השופט המזדקן של הכפר, המתפקד בו-זמנית כעד וכקרבן לעוולות. איך לספר על הרוע, על הפחד, על תהליך התפוררותם של תנאי החיים? מהו המרחק המתאים כדי לספר את מה שאי אפשר לספר עליו? איך מענה וקרבן נקשרים? איך האנושיות הולכת ונמחקת אל מול הכאב? ומה עם התודעה והמודעות הנבלעות בעמקי הגוף המצטמצם לצרכיו בלבד? חקירת תוואי זה מתבטאת בסגנון כתיבה המערב בין ריחוק רגשי דיסוציאטיבי לבין תיאורים חושניים ודקדקניים, הן של הנאות הגוף והן של הסבל, ההשפלה והעינוי של הגוף המדבר. פרטי התיאור הופכים את הקוראים למעין "שותפים" לתמונה: מציצנים בעולם בזוי. תיאורי מקום ונוף, תיאורים של עונות השנה ומנהגי הכפריים – כל אלו מהדהדים גם במרחב הפנימי: אי אפשר לקרוא מבלי לתת לאסוציאציות להשתרג סביב הטקסט – מה נרמז? מה נאמר בכתוב? מהי תורת המידות שלפיה יש לפרש את האלגוריה הטמונה בטקסט? אפשר לומר שקוטזי מדבר על דרום-אפריקה ועל משטרים רודניים לפניו ואחריו. אפשר גם לומר שהוא מדבר על המפלצת הכוחנית השוכנת בלב כל אדם. יחד עם זאת, הטקסט מצליח לא להיצמד לפן הרפרנציאלי ולייצר כך מקום פתוח לקריאות חוזרות. הטקסט מצליח להפנות את מבט הקוראים לשאלות על מהות ההבנה והפרשנות אשר בעקבותיהן באים המעשים. מהי תורת המידות ההולמת את פרשנות הטקסט? אני לא רוצה לפרש את הרומן אלא להצביע על אפשרויות, על "גושי טקסט" המתלכדים כנושאי משמעות עודפת – אותה משמעות טורדנית המצטלצלת גם לאחר הקריאה ומבטיחה את המשכיותו של הכתוב. תשאלו את עצמכם: מה מאפשר יצירת מרחב פרשני זה? הטקסט מציג שתי וערב של התייחסויות מטפוריות למבט, למעשה הפענוח ולהבנת הנראה. התייחסויות אלו מהדהדות בספר כולו ותורמות לדחיסות הסמנטית שלו: רשתות של משמעות נטוות בו. בואו נתמקד בדוגמה: הרומן פותח בתיאור ארוך של משקפיו הכהים והמיוחדים של קולונל ג'ול, משקפיים המוזכרים תדיר והמהווים סינקדוכה למבט ולעיניים שמאחוריהם. שימו לב לשכבות המשמעות המרוכזות בתיאור תמציתי וריאליסטי כביכול: "מימי לא ראיתי דבר כזה: שתי דסקיות זכוכית קטנות היו תלויות לפני עיניו בלולאות של תיל. האם עיוור הוא? יכולתי להבין זאת אילו רצה להסתיר כך עיניים עיוורות. אך אין הוא עיוור. הדסקיות כהות, מבחוץ הן נראות כאטומות, אך הוא רואה בעדן. לדבריו, זו המצאה חדשה" קולונל ג'ול רואה, אך לא מאפשר שיראו את מבטו. כך הוא מייצר את סמכותו ואת הפחד כלפיו. (להמשך הקריאה של הניתוח - ראו באתר שלי: www.etnahta.co.il ). הספר בהחלט שווה קריאה!