על הקשר המפתיע בין לוליטה למדוזה.
לפני כשנה קבלתי שיחת טלפון מפתיעה, כאן מפלג הנוער, מבקשים שתגיע דחוף עוד היום לחקירה. באיזה נושא שאלתי? בעברות מין בילדים להן אתה קשור. הלם ושיתוק היו התגובות שנחתו עלי. לאחר מספר רגעים התעשתי ואמרתי, לא מכיר מצב כזה, אין סיכוי שאגיע לחקירה אם לא תפרט יותר. מעבר לקו היה חוקר מפלג הנוער, יש לנו עצור בעברת פדופיליה, ידוע לנו שאתה הגשת תלונה למשטרה לפני כעשר שנים, על אותו חשוד, לצערנו המשטרה המליצה אז לסגור את התיק, ויתרה מזאת היא איבדה אותו, כעת פונים אלינו צעירים הטוענים שנפלו קורבן לאותו פדופיל.
עם חשיפת הפרשה באקראי על ידי, עברו עלי לילות ללא שינה בחרדה ובמחשבות טורדניות, איך קרה שנתתי אמון במאמן כדמות חינוכית לעבודה עם בני נוער, ולבסוף כשלתי, בעובדה שהוא נחשף כמפלצת הפוגעת בהם? איך קרה שהוא נעצר שנית רק אחרי כעשר שנים, והמשיך לפגוע באחרים?
כעת נחשפה פרשה חדשה חמורה, מאמן כדור יד שאימן קבוצות בנות, חשוד כפדופיל שפעל ברשתות חברתיות, אימן בעיר בה יש לי שני ידידים. לבטח גם עליהם עוברים לילות ללא שינה המלווים בתחושות אשמה וחרדה.
לעתים מחשבות עצובות וטורדניות, גורמות לי להתכנס לתוך ספר המתמודד עם הנושא. הספר האולטימטיבי המקושר לפדופיליה, הוא לוליטה של ולדימיר נבוקוב, כעת באוגוסט השנה, מלאו שישים שנים ליציאתו לאור לראשונה, יצירה שעד היום מעוררת מחלוקת.
הספר הזה מצליח לבלבל אותי בצורה משמעותית, בין מושגים של אהבה ותשוקה, לעומת סטייה מתועבת, עידון וטעם טוב, לעומת דחפים מיניים נטולי שליטה, ההופכים ליצריות והתבהמות. חיזור עדין, או מניפולציות לשליטה על הצד האחר, המובילים לאונס ומה שביניהם. לוליטה של נבוקוב מצליחה לטלטל ולבלבל אותנו לא רק במצבים הגבוליים, אלא בעיקר באמצעות האסתטיקה האפלה והמהפנטת של סגנון כתיבת הספר. מה שגרם לי לחשוב על קאראווג'ו הצייר מתקופת הרנסנס, שהיה בעל נפש אפלה וצייר את מדוזה כמפצלת מבעיתה, עם שיער נחשים, שמבטה גרם למתבונן בה להפוך לאבן. הוא צייר את ראשה בשעה שנערף על ידי פרסאוס הגיבור המיתולוגי, ובכך הושג צדק פואטי, האומנם?
