מאוזן הים ועד תרנגולת הבית / ג'פרי מוסאייף מאסון ביבר של מאה בעלי חיים אהובים הוצאת כנרת זמורה ביתן 479 עמודים אני מאוד אוהבת בעלי חיים. יש ימים שלמים שאני מבלה מול ערוץ הנשיונל ג'אוגרפיק וכל פעם מתפעלת מחדש מנפלאות עולם החי ועל כמות החיות שאנחנו בכלל לא מכירים עדיין. כל הזמן מגלים מינים וזנים חדשים ולכל אחד מהם יש התנהגויות שונות, בתי מחייה שונים ולפעמים סודות שבני האדם לא מצליחים לפענח (ואולי טוב שכך). הספר הוא בעצם ספר מדעי (אולי עיוני?) ברובו שנשען על עובדות וסיפורים מכל מיני מקורות וגם הרבה מאוד מהצד האישי של ג'פרי עצמו. זאת בעצם הבעיה היחידה עם הספר – ג'פרי נכנס לזה קצת יותר מידי... הוא כל כך נגד גני חיות וניסויים בבעלי חיים וכל דבר אחר שפוגע בחיות וגורם להכחדתן (ואני מודה שאני שותפה לחלק גדול מהאג'נדה שלו) אבל לפעמים זה פשוט מאפיל על העובדות המדעיות שלשמן התכנסנו. לפעמים הוא מפליג בתיאורים ובכעס שלו על פני כמה פסקאות עד שמצאתי את עצמי שואלת – רגע, מה אני קוראת כאן? כעיקרון, מדובר ב"ביבר של מאה בעלי חיים אהובים" וכשמו כן הוא – גן חיות טקסטואלי. הספר מתחיל ב"אוזן הים" ומסתיים ב"תרנגולת הבית" ומכאן השם. על כל חיה כתובים שניים-שלושה עמודים. ג'פרי מביא הרבה אנקדוטות משעשעות וציטוטים מספרים שהם לא בהכרח עיוניים. זה עושה את זה מאוד מעניין והרבה יותר אישי. אין את המרחק הזה שלפעמים אני מרגישה כשקוראים ספר עיון. מעבר לזה שפשוט מרגישים שג'פרי אוהב את החיות האלה אהבת נפש (אם תשאלו אותי – הוא אוהב אותן הרבה יותר משהוא אוהב בני אדם). זה ספר אידיאלי לשירותים. אני יודעת שזה לא נשמע טוב... אבל אני אומרת את זה ממש בקטע חיובי. זה הרי לא סיפור עלילתי, אין בו מתח אבל כן יש בו הרבה אנקדוטות שמסיימים לקרוא בכמה דקות – בדיוק הזמן שמבלים בשירותים. כל פעם שאני או בעלי שיחיה היינו יוצאים מאותו מקום שהמלך הולך לבדו, חזרנו עם עובדות על חידקנים (בבקשה אל תאכלו קוויאר), גמלים או דבורים. וכדי לגרות לכם קצת את החושים הנה כמה דוגמאות- אוקפי הוא הבעל החיים היחיד שיכול להגיע עם הלשון לאוזן – ללא ספק יכולת חשובה בטבע. כל כך חשובה שהוא זן נכחד. מלכת הדבורים יכולה לקבוע את זוויגו של הצאצא שעתיד לבקוע מביצה שזה עתה הטילה והזכרים בכוורת מסולקים בחורף על ידי אחיותיהם וקופאים מקור בחוץ... המשקל הממוצע של האשך הימני של זכר לוייתן גדול סנפיר הוא טונה אחת!! (המשקל כן? לא הדג טונה...) וכמובן – הקואלה החביבה שלי – נעשה לה עוול גדול כאן בספר, נאמר שאין הרבה מוח בקודקודה, שמה שכבר כן יש לה הוא די קטן, ואולי אחת הסיבות לכך היא שהקואלה פשוט עסוקה במשך עשרים שעות מהיממה בשינה. הן אימהות טובות והישרדותם של הצעירים לאחר גמילה מגיעה ל-100 אחוז. עוד נתון משעשע הוא שבגלל היעדר התנועה והמוח הקטן הקואלות נופלות לעיתים מין העצים... לסיכום – ספר חמוד להעביר איתו את הזמן במקביל לקריאת ספרים אחרים, לכל אוהבי החיות למינהם ולאלו שאוהבים להבריק באיזו יציאה מעניינת באמצע שיחת מטבח במשרד (תודו שהאשך של הלוייתן לוקח כל שיחה בהליכה). חביב ביותר ולדעתי גם חשוב, יש כאן אקט קצת חינוכי (אפילו אם טיפה קיצוני) ואנחנו צריכים להבין לצד מי אנחנו חיים ולכבד גם אותם. דירוג הקואלית: ארבע קואלות מתוך חמש - כי זה חיות, כי זה חשוב וכי זה מעשיר את הידע. פינת העטיפה: העטיפה מקסימה ועיצב אותה אמרי זרטל יקיר הבלוג. האיור עצמו הוא כמובן לא שלו אבל הבחירה מצויינת והתוצאה צבעונית ויפייפיה. אין יותר מידי מה להגיד עליה כי אין כאן איזה מסר נסתר או משהו מתחכם. פשוט ויפה. עוד בבלוג שלי: www.koalablog.co.il

מאוזן הים ועד תרנגולת הבית / ג'פרי מוסאייף מאסון ביבר של מאה בעלי חיים אהובים הוצאת כנרת זמורה ביתן 479 עמודים אני מאוד אוהבת בעלי חיים. יש ימים שלמים שאני מבלה מול ערוץ הנשיונל ג'אוגרפיק וכל פעם מתפעלת מחדש מנפלאות עולם החי ועל כמות החיות שאנחנו בכלל לא מכירים עדיין. כל הזמן מגלים מינים וזנים חדשים ולכל אחד מהם יש התנהגויות שונות, בתי מחייה שונים ולפעמים סודות שבני האדם לא מצליחים לפענח (ואולי טוב שכך). הספר הוא בעצם ספר מדעי (אולי עיוני?) ברובו שנשען על עובדות וסיפורים מכל מיני מקורות וגם הרבה מאוד מהצד האישי של ג'פרי עצמו. זאת בעצם הבעיה היחידה עם הספר – ג'פרי נכנס לזה קצת יותר מידי... הוא כל כך נגד גני חיות וניסויים בבעלי חיים וכל דבר אחר שפוגע בחיות וגורם להכחדתן (ואני מודה שאני שותפה לחלק גדול מהאג'נדה שלו) אבל לפעמים זה פשוט מאפיל על העובדות המדעיות שלשמן התכנסנו. לפעמים הוא מפליג בתיאורים ובכעס שלו על פני כמה פסקאות עד שמצאתי את עצמי שואלת – רגע, מה אני קוראת כאן? כעיקרון, מדובר ב"ביבר של מאה בעלי חיים אהובים" וכשמו כן הוא – גן חיות טקסטואלי. הספר מתחיל ב"אוזן הים" ומסתיים ב"תרנגולת הבית" ומכאן השם. על כל חיה כתובים שניים-שלושה עמודים. ג'פרי מביא הרבה אנקדוטות משעשעות וציטוטים מספרים שהם לא בהכרח עיוניים. זה עושה את זה מאוד מעניין והרבה יותר אישי. אין את המרחק הזה שלפעמים אני מרגישה כשקוראים ספר עיון. מעבר לזה שפשוט מרגישים שג'פרי אוהב את החיות האלה אהבת נפש (אם תשאלו אותי – הוא אוהב אותן הרבה יותר משהוא אוהב בני אדם). זה ספר אידיאלי לשירותים. אני יודעת שזה לא נשמע טוב... אבל אני אומרת את זה ממש בקטע חיובי. זה הרי לא סיפור עלילתי, אין בו מתח אבל כן יש בו הרבה אנקדוטות שמסיימים לקרוא בכמה דקות – בדיוק הזמן שמבלים בשירותים. כל פעם שאני או בעלי שיחיה היינו יוצאים מאותו מקום שהמלך הולך לבדו, חזרנו עם עובדות על חידקנים (בבקשה אל תאכלו קוויאר), גמלים או דבורים. וכדי לגרות לכם קצת את החושים הנה כמה דוגמאות- אוקפי הוא הבעל החיים היחיד שיכול להגיע עם הלשון לאוזן – ללא ספק יכולת חשובה בטבע. כל כך חשובה שהוא זן נכחד. מלכת הדבורים יכולה לקבוע את זוויגו של הצאצא שעתיד לבקוע מביצה שזה עתה הטילה והזכרים בכוורת מסולקים בחורף על ידי אחיותיהם וקופאים מקור בחוץ... המשקל הממוצע של האשך הימני של זכר לוייתן גדול סנפיר הוא טונה אחת!! (המשקל כן? לא הדג טונה...) וכמובן – הקואלה החביבה שלי – נעשה לה עוול גדול כאן בספר, נאמר שאין הרבה מוח בקודקודה, שמה שכבר כן יש לה הוא די קטן, ואולי אחת הסיבות לכך היא שהקואלה פשוט עסוקה במשך עשרים שעות מהיממה בשינה. הן אימהות טובות והישרדותם של הצעירים לאחר גמילה מגיעה ל-100 אחוז. עוד נתון משעשע הוא שבגלל היעדר התנועה והמוח הקטן הקואלות נופלות לעיתים מין העצים... לסיכום – ספר חמוד להעביר איתו את הזמן במקביל לקריאת ספרים אחרים, לכל אוהבי החיות למינהם ולאלו שאוהבים להבריק באיזו יציאה מעניינת באמצע שיחת מטבח במשרד (תודו שהאשך של הלוייתן לוקח כל שיחה בהליכה). חביב ביותר ולדעתי גם חשוב, יש כאן אקט קצת חינוכי (אפילו אם טיפה קיצוני) ואנחנו צריכים להבין לצד מי אנחנו חיים ולכבד גם אותם. דירוג הקואלית: ארבע קואלות מתוך חמש - כי זה חיות, כי זה חשוב וכי זה מעשיר את הידע. פינת העטיפה: העטיפה מקסימה ועיצב אותה אמרי זרטל יקיר הבלוג. האיור עצמו הוא כמובן לא שלו אבל הבחירה מצויינת והתוצאה צבעונית ויפייפיה. אין יותר מידי מה להגיד עליה כי אין כאן איזה מסר נסתר או משהו מתחכם. פשוט ויפה. עוד בבלוג שלי: www.koalablog.co.il

הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו / דונלד הרינגטון הוצאת טובי 366 עמ` אפתח בגילוי נאות - אם לא היו ממליצים לי על הספר הזה בפורום ספרים וספרות של תפוז כמה וכמה פעמים, לא הייתי מגיעה אליו לעולם. וזה חבל. אפילו חבל מאוד. כמו שכתוב על עטיפת הספר - "הסופר האמריקאי הכי גדול שאתם לא מכירים", לא שמעתי עליו בחיים וגם לא על הוצאת ספרים "טובי". אני לא מתיימרת להכיר את כולם, אבל עדיין כשבאתי לחפש את הספר בחנות הספרים היו צריכים להביא אותו מהמחסן (הוא לא היה על המדפים) וגם אז זה לקח הרבה זמן והמוכרת בכלל לא הכירה אותו... אחרי ההקדמה הזו, ניגש לספר המקסים הזה. זהו אחד הספרים הכי חמודים, משעשעים, מעניינים ומיוחדים שקראתי בזמן האחרון. אולי זה בגלל שזהו הספר הראשון של הרינגטון שאני קוראת. אבל זה לא משנה כרגע. הספר, אם כן, מביא את סיפור הקמתה של עיירת סטיי מור (stay more), החל משני המתיישבים הראשונים, האחים נוח וג`ייקוב אינגלדיו בתחילת המאה ה-19 ועד להווה. כל פרק נפתח ברישום של מבנה אשר אותו יבחן הרינגטון במהלך הפרק. מה שאהבתי הוא שבנוסף ל"בדיקה" של המבנה מבחינה ארכיטקטונית, הרינגטון בודק גם מה הוא אומר על האדם שבנה אותו ומה הוא ניסה להגיד בזה (אגב, הרישומים נעשו על ידי הרינגטון עצמו). מצאתי את עצמי מסתכלת על האיורים האלו בתשומת לב רבה ותוך כדי קריאת הפרק, דפדפתי לאחור כדי למצוא באיור את מה שמסופר. אפילו חטאתי לפעמים בדפדוף קדימה, רק בשביל לראות מה הולך לבוא. הסיפור נמשך על פני כמאה וחצי ושזור בהיסטוריה האמריקאית (השפל הכלכלי הגדול, מלחמת האזרחים, מלחמות העולם ועוד). תושבי סטיי מור כמעט תמיד נגד כל דבר שנראה בעינהם כ"קידמה", והם דוחים אותו על הסף. את אותם מוצרי "קידמה" מביא לעיירה אלי ווילארד, סוחר ערמומי, שמגיע מידי כמה חודשים (לפעמים שנים) ומביא דברים שאף אחד לא שמע ולא ראה מימיו כמו מספרים ושעונים. ברור שבסופו של דבר, כל דבר מוצא את מקומו כולל חשמל, טלפון ועוד אבל תמיד יהיה מישהו שיתלונן שהקידמה (ואפילו היכולת לקרוא ולכתוב) הרסה את חבל האוזרק. כולם כל הזמן מדברים בנוסטלגיה על הימים של "פעם" (לראיה הציטוט הראשון שמובא כאן). לא יכלתי שלא להיזכר בפורסט-גאמפ. אותו ילד/נער שובה לב ש"תרם" להיסטוריה של אמריקה (למשל הקטע בו הוא מראה לאלוויס איך הוא רוקד). גם כאן מדובר בשלל דמויות (ויש כל כך הרבה וכולן הזויות ומקסימות באותה מידה), לא חכמות במיוחד שכאילו השפיעו על ההיסטוריה ושמן פשוט "נשמט" מהספרים והוחלט לא להזכיר אותן מרוב מבוכה. זה ספר מצחיק. מין הומור שמזכיר קצת את שלושה בסירה אחת בשילוב עם מילכוד 22, הרבה משחקי מילים ונונסס. אני בדרך כלל לא ממש צוחקת מספרים, מקסימום עולה לי איזה חיוך, אבל כאן היו קטעים שהערתי את בעלי באמצע הלילה רק בשביל להקריא לו פסקה קורעת במיוחד. אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להגיד על הספר הזה שלא נאמר כבר. הוא לא ספר "גדול", אין מה לצפות ליפול מהרגליים. הייתי אומרת שזה ספר מפתיע, שנקרא בנשימה אחת, אפילו שכל פרק בתוכו הוא מעין סיפור בפני עצמו, הוא קליל ומושלם לחופשה. הרינגטון מצליח להראות את שני הצדדים כמעט בכל מקרה (גם את האינדיאנים וגם את האמריקאים, גם את הבוגדים וגם את הנבגדים) וזה מרענן ונותן את החופש להזדהות עם מי שבא. אני מרגישה חובה לציין את התרגום כי אני מניחה שזו הייתה עבודה קשה במקרה של הריגנטון (הספר יצא באנגלית כבר בשנת 1975 ותורגם לעברית רק ב-2008), אבל עושה רושם שאסף גברון עשה עבודה טובה בהעברת כל הביטויים ומשחקי המילים שיש כאן. הקריאה זורמת בלי יותר מידי עצירות ותקיעות. לסיכום - זהו ספר שמח, במלוא מובן המילה. לכל אורך הקריאה היה לי חיוך מטופש מרוח על הפנים ונהנתי מכל רגע. מומלץ מומלץ מומלץ!! ותודה לחברי הפורום, שבלעדיהם לא הייתי מגיעה אליו בחיים ציטוטים מתוך הספר בבלוג: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1565667

ריצ`רד ייטס מאנגלית: קטיה בנוביץ` הוצאת אחוזת בית, 2008, 379 עמ` הסיפור מתרחש בפרוורים של ארה"ב בשנות ה-50. אייפריל ופרנק הם זוג שנראה טוב, לפרנק יש עבודה מסודרת (שהוא טוען שהיא "הכי משעממת בעולם"), יש להם שני ילדים והם תופסים מעצמם יותר מתוחכמים מרוב השכנים והחברים שלהם. אין כמו תפאורה של פרוורים על מנת ליצור תחושה קריפית משהו (ראו ערך "עקרות בית נואשות"), התיאורים של הכבישים, הבתים, הגינות והתיאטרון המקומי מכניסים לאוירה קצת מצמררת שממשיכה לכל אורך הספר עד לסוף הטרגי, שהוא ממש מפתיע כי הכל כל כך "רגיל" מסביב... על פניו הכל נראה בסדר, כל הזוגות והאנשים שסביבם חושבים שהם זוג מושלם. אולם, מתחת לפני השטח הכל גועש. עושה רושם שהם לא מרוצים מכלום - פרנק לא מרוצה מהעבודה שלו (גם אייפריל לא ממש מרוצה מהעבודה שלו),הם לא מרוצים מהחברים ומהשכנים שלהם ומהשכונה וכמובן - הם לא ממש מרוצים אחד מהשני. הם אוגרים ואוגרים עד שמגיעה ההתפוצצות הצפויה. זוהי ביקורת נוקבת על תרבות הפרוורים שהייתה מקובלת באותה תקופה בארה"ב. הבתים יפים, הגינות מטופחות ובפנים - הכל רקוב. הספר הוא ספר טוב, שנקרא בנשימה עצורה. ישנה אחרית דבר בסוף הספר מאת ריצ`רד פורד שלי, באופן אישי, היא דווקא הוסיפה פן נוסף על הספר וגרמה לי לשים לב לפרטים בסיפור שלא שמתי אליהם לב קודם. לא מומלץ לרומנטיקנים בעלי לב רגיש מידי :) עוד ביקורות וציטוטים בבלוג: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1550114 - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "השחקנים, שיצאו מדלתות מטבחיהם והשתהו לרגע כדי לכפתר מעילים או לעטות כפפות, ראו נוף שרק כמה בתים ישנים ומרופטים מאוד נראו שייכים אליו. הדבר גרם לבתיהם שלהם להיראות חסרי משקל וארעיים, מטופשים ולא במקומם, כמו הרבה צעצועים חדשים ומבריקים שנשארו בחוץ בלילה ונרטבו בגשם". - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "ואז המאבק יצא משליטה. הוא הרעיד את זרועותיהם ואת רגליהם ועיוות את פניהם להבעות שנאה, הוא דירבן אותם בכוח להעמיק זה אל תוך נקודות התורפה של זה, הראה את הדרכים הערמומיות העוקפות את ביצוריהם וסיפק הזדמנויות מהירות להחליף טקטיקות, להטעות ולהכות שוב. במרווחי ההתנשפות, הוא שילח את זיכרונותיהם במהירות חזרה על פני השנים כדי לאחוז בכלי נשק ישנים שיתלשו את הגלדים מעל פצעים ישנים. זה נמשך ונמשך". - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "איפה לעזאזל אתה חושב שאתה היית נמצא אלמלא אבא שלך שיכנע את אמא שלך לקנות סחורה שהיא לא רוצה?". - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "הוא אפילו לא ידע אם הוא כועס אן מתחרט, מבקש מחילה או מחפש את הכוח למחול". - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - "כל הטעם בבכי הוא להפסיק לפני שזה נהיה נדוש. כל הטעם בעצב הוא לחדול כשהוא עדיין כן, כשעדיין יש ו משמעות. כי אפשר בנקל להשחית את כל העסק: אתה לא שם לב ומתחיל לייפות את יפחותיך, או מתחיל לספר על הווילרים בחיוך עצוב ורגשני ואומר שפרנק היה אמיץ, ואז מה השגת?".

אמת / ז`קלין שיהאן הוצאת אג`נדה 301 עמודים פחדתי פחד מוות מהספר הזה והוא היה אצלי על המדף כחודש עד שאזרתי אומץ לקרוא אותו. כשאני יודעת שספר הוא על נושא קשה - אני מראש נרתעת. מאיפה בכלל מתחילים לכתוב סקירה על הספר הזה?? זה בדיוק מסוג הספרים שגורמים לי להרגיש שגדלתי בבועה מפנקת, בבית נורמטיבי עם שני הורים, אח וכלב והצרות הכי גדולות שלי נראות כאין ואפס לעומת מה שעברה איזבלה. מדובר בספר מטלטל וקשה על תקופה חשוכה בתולדות ארצות הברית של אמריקה - תקופת העבדות. זה הספר הראשון שאני קוראת על התקופה ולמדתי ממנו הרבה, כי הוא טומן בחובו הרבה נקודות ציון חשובות ביציאה לחירות של האנשים האלה, שלא עשו רע לאף אחד מלבד היותם שחורים. שונים. הסיפור הוא כאמור על איזבלה. בת למשפחת עבדים בניו יורק של המאה ה-19. היא גרה עם הוריה אצל משפחה עד שהיא מועמדת למכירה פומבית יחד עם אחיה, פיטר. הם נמכרים למשפחות שונות ואיזבלה מוצאת את עצמה נודדת בין משפחות כאשר הסיבה למכירתה בכל פעם היא פשוט - כדי לקבל עוד כסף. על מנת להבין כמה זה קשה - במכירה הראשונה היא נמכרת בעבור 100 דולרים, כשגם עדר כבשים נכנס באותו המחיר... היו משפחות שהתייחסו אליה בצורה מחפירה, היו כאלה שבהן המחייה שלה הייתה סבירה אבל בכולם הייתה שפחה ולא הרבה יותר מזה. כקוראים, אנו גדלים איתה ועוברים תחנות חשובות בחייה הקשים, אובדן אנשים יקרים, לידת ילדיה ומאבק בלתי פוסק נגד הגורל הקשה שהוא מנת חלקה היומיומית. מדהים איך אליזבת מצליחה לאורך שנים כה ארוכות להיות כל כך נאיבית, למרות כל האסונות שפוקדים אותה. לבסוף, מגיעה ההתפכחות. אפשר להגיד שהחצי הראשון של הספר מתייחס בעיקר לחייה כילדה-שפחה והמעברים בין האדונים השונים. החצי השני הוא על תקופת השחרור שלה. בגיל 29. שנה לפני יציאתה החוקית לחירות היא מחליטה לעזוב, יחד עם ילדתה הקטנה ביותר (בשלב הזה יש לה כבר ארבעה, שאותם היא משאירה מאחור כפי שהחוק קבע) ולצעוד לעבר החופש המיוחל. אין הפתעות גדולות בספר, שכן כבר מהכריכה האחורית אנחנו מבינים לאן כל זה הולך, יחד עם זאת הספר נקרא בנשימה עצורה (ומזועזעת). על העטיפה כתוב שחלק מהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי ואני אומרת לכם שגם אם רק שמינית ממנו נכון - עדיין מגיעות לאישה הזו מחיאות כפיים סוערות, כאלה שגם עומדים בהן. הכתיבה קולחת, הספר בהחלט נקרא בנשימה עצורה, ומתאר טוב את הלכות חייהם של העבדים, השפה שלהם והמנהגים שלהם. לטעמי זה ספר לא קל לקריאה אך יחד עם זאת חשוב מאוד. הוא לימד אותי דברים רבים שלא ידעתי על אותה תקופה ובאיזשהו מקום (בפן האישי יותר) גרם להכל לקבל פרופורציות. ופרופורציות עדיין לא הזיקו לאף אחד. מומלץ. דירוג הקואלית: ארבע קואלות מתוך חמש פינת העטיפה: האמת שאין כאן משמעות כל כך לעטיפה כי לכל הספרים בהוצאת אג`נדה יש כריכות דומות, מעוטרות בצורות גרפיות כאלה ואחרות. יכול להיות שזה המקום לשאול האם זה עושה טוב לספר? עצם זה שהוא הופך להיות חסר ייחוד מבחינת העטיפה, והופך ל"חלק מסדרה" של ספרים, למרות שאין בינהם שום קשר. נקודה למחשבה. ציטוטים: "הענקת שם היא הענקת משמעות וחיים. נטילת שמו של אדם כמו כביקוע גופו והשארת הדם להתנקז החוצה. עד מהרה לא נותרים בו חיים." "היות שהייתי כחושה כמקל, הייתי כמו חדר ובו רק כיסא אחד ושולחן. כשהריתי היו פתאום בחדרי ארבעה כיסאות ומזנון." "אני תמיד זוכרת את הפעם הראשונה של דבר חדש, ולהנקה הראשונה הייתה תחושה כביכול להקת פרפרים נחתה על חזי וכולם תופסים ומושכים זעירות". "נכון מה שאומרים; אנו זוכרים בעיקר את הזמנים הקשים ואת הפעמים הראשונות. רוב החיים הרגילים חולפים - עוברים כאילו אנו ישנים." ציטוטים נוספים בבלוג.

מכירים את האימרה “boys will always be boys”? כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי על זה. רק בנים יכולים להשתכר עד עילפון, תוך כדי זה להתערב התערבות טיפשית, לא לזכור אותה בבוקר ואז להיתקל בה במקרה על פתק ולהחליט שלמרות שאתה עכשיו פיקח לגמרי – עדיין כדאי להוציא אותה לפועל. וכמו שאמרתי – בנים. לכו תבינו אותם. במקרה שלנו מדובר בטוני הוקס, קומיקאי אנגלי שבערב של שכרות התערב עם חבר שהוא יכול להקיף את אירלנד ב-30 יום. בטרמפים. עם מקרר. נשמע הזוי? גם לטוני עצמו אבל זה לא מונע ממנו לצאת להרפתקה הזו. סכום ההתערבות עומד על 100 לירות סטרלינג וטוני קונה מקרר חדש ב-130 לירות. מה שמראה שזה לא בשביל הכסף, אלא יותר בשביל החוויה. כנראה שהעיקרון הזה הוא ששווה את לב האירים, שהיה ברור להם שהאיש דפוק לגמרי ואפילו לא עושה את זה בשביל כסף או בשביל איזה ארגון צדקה. במהלך הטיול טוני נפגש עם כל מיני טיפוסים מוזרים, חווה עליות ומורדות, ימים טובים יותר ופחות, המקרר יוצא לגלוש על גלים, עובר הטבלה ומקבל שם רישמי ועוד הרבה הפתעות. מרוב שהספר קליל וכייפי הוא פשוט התעופף לו וסיימתי אותו די מהר. ההוצאה היא די מיושנת וזו גם המגרעה העיקרית שלו – יש בו המון המון שגיאות – אותיות שמתהפכות, אותיות שמושמטות, רווחים לא במקומות הנכונים וכן הלאה. עושה רושם שהוא פשוט חייב חייב לעבור עריכה מחדש. אני קוראת להוצאת הקיבוץ המאוחד (או לכל הוצאה אחרת לצורך העיניין) מעל דפי הרשת – בבקשה בבקשה לערוך את הספר מחדש. זה כל כך מעצבן לפעמים. זה גרם לי לחשוב שלא רק טוני והחבר שלו היו שיכורים כשהם התערבו... כל דף נוסף שקראתי העמיד בספק את העיניין שמדובר בסיפור אמיתי, אבל מה לעשות – יש אנשים הזויים. ולהגיד את האמת? אני די מקנאה בטוני הוקס, על שהיה לו האומץ לצאת למסע המופרך הזה ולזכות בחוויה שלא הרבה אנשים זוכים לה. דירוג הקואלית: ארבע קואלות מתוך חמש פינת העטיפה: טוב, העטיפה פשוט מכוערת אבל אולי לא הייתה יותר מידי ברירה כי זוהי בעצם תמונה של אותו מקרר מדובר עם כל החתימות שעליו. עדיין – לדעתי אפשר היה לעצב את זה קצת יותר יפה ועדיין לשמור על הצביון ה"אמיתי" שהתמונה נותנת לעטיפה (ובטח אפשר היה לוותר על כל השחור הזה, מה קרה? אנחנו באבל?? זה ספר מצחיק אנשים!). בחלק האחורי יש תמונה של טוני וחבל שהיא כל כך קטנה – דווקא מאוד מעניין לראות את האדם שקוראים עליו. גם כאן אני קוראת להוצאה המחודשת – עיצוב חדש בבקשה. ציטוטים: "יש חלקים בעולם שאתה מתאמץ ביודעין כדי לבקר בהם, ואילו אחרים תריכים לחכות עד שהגורל יביא אותך לשם". "עד האופק השתרעו קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים של מרחבים פתוחים מסביב לכבשים הללו והציעו שירותים מצוינים, ואף על פי כן הן העדיפו להתקבץ באמצע הכביש. אל תגידו לי שהן אינן מפיקות הנאה פרוורטית מהאי-נוחות שנגרמת עקב כך. כבשים אינן מטומטמות. הן קטנויות, קוטרניות מחורבנות ומכירות בערך עצמן. "שתזדייני, חתיכת כבשה שכמוך," חשבתי כשהמשאית נאלצה להיעצר לגמרי בפעם המי-יודע-כמה, והחטתי שזו ממש הצדקה להכניס בשר כבש לתפריט שלי באותו הערב". ציטוטים נוספים בבלוג: www.koalablog.co.il