"...יש כאן יותר אבק משכל". כך מתוארת בית שפע, עיירה מאובקת ומדברית בקצה הקיום ואפשר לומר גם סוג של קצה היקום. אי שם, באמצע שום מקום ישנו שיכון שבו כמה נפשות קרועות, שעברו כבר דבר או שניים בחיים שלהן אפילו אם הן רק ילדים קטנים, והספר הזה מביא התרחשויות של שבוע אחד במקום שכוח האל הזה.
סמכו עלי – אתם לא הייתם רוצים להיות שם, בטח שלא בחום הזה.
הספר הזה הזכיר לי מאוד את הסרט "סוף העולם שמאלה", שיצא ב-2004 ומי שיקרא את הספר וראה גם את הסרט ימצא הרבה קווי דמיון. גם כאן יש לנו שפע של דמויות שרובן רק רוצות לצאת מהעיירה הלא מפותחת הזו, ששום תיקון לא קורה בה, ולעשות משהו עם החיים שלהן.
הדמויות הראשיות בסיפור גרות כולן באותו בנין בשכנות – אלכס וברוך, שני ילדים שובבים.
אלכס הוא הגבר-גבר, הילד המופרע של הכיתה, שאמא שלו נטשה את אבא שלו וחזרה לרוסיה, "אל ארץ אחרת מאוד" ואבא שלו כמעט לא בבית ובעיקר עסוק בלהתגלגל על כל מיני מדרכות בעיר. הילד השני הוא ברוך, הילד החננה, עם האמא הרוסיה ש"לא יודעת מדברת עברית כמו שצריך" כי כשעלתה ארצה הייתה יותר מידי עסוקה בגידולו, בעיקר מפני שאביו מת עוד כשהייתה בהריון.
שני הילדים תחילה לא מתחברים אך צרכים משותפים מחברים אותם בסופו של דבר זה לזה. יש גם את לבן, מרוקאי ערירי וזקן, שלקח חלק חשוב בהקמתה של העיירה הזו וקשה לו לראות מה נהיה ממנה ו"למה אין פה סדר", היו לו שאיפות ותקוות ואז בנו התינוק נפטר בגיל שנה וחצי ואישתו עזבה אותו אחרי שנכנסה לדיכאון.
עוד דייר צבעוני משהו בבנין הוא ה"הודי" השיכור, שאישתו עזבה אותו לאחר שהיה נעלם הרבה מהבית ובסוף גם הכה אותה. הוא שיכור, מסריח ורוב היום פשוט לא עושה כלום. הוא אוהב את אמא של ברוך, אבל אין לו אפילו מה לתת לה מתנה, הוא דופק על דלתה באיזה יום ומבקש ממנה כסף ובכסף הזה הולך וקונה לה מתנה (אחרי התלבטויות גדולות – הוא היה מעדיף ערק באותו הסכום).
אחרון חביב, והיחיד שאינו גר בבניין כי אם ברחוב – שלמה המלך – משוגע חסר בית שפעם היה פקיד בעיריית בית שפע, שעסוק בכתיבת מכתבים לגורמים ש"למעלה", בניסיון להציל נשמות תועות וטועות ולתקן את העיירה.
לכל אורך הספר הרגשתי כאילו זו כרוניקה של מוות ידוע מראש. כאילו, אני מתסכלת מהצד איך כל אחת מהדמויות הולכת אל עבר גורל שנקבע לה מראש וההרגשה הייתה כאילו אני חוזה באיזו תאונת רכבת רגע לפני שהיא קורית. זה ברור כבר מההתחלה ששום דבר טוב לא יצא מאף אחד מהאנשים האלה ונראה שלכולם כבר כתוב העתיד מלמעלה.
מעניינת הבחירה לא לתת שם לאף אחת מהדמויות למעט הילדים, אלכס וברוך. לכולם יש כינויים, אבל לא שמות. שוב, אולי כי הגורלות של כולם כבר די ברורים והילדים, בגיל כיתה ה', עדיין יש להם תקווה, אולי עוד יצא מהם משהו...
עדי ברק הוא סוציולוג. על פי הכריכה האחורית הוא כותב דוקטורט בעבודה סוציאלית. אז לא בכדי כל הדמויות בספר הם מקרים סוציאלים. יש כאן סוג של ביקורת על החברה, שפולטת החוצה אנשים מסוימים וממהרת לתייג אנשים וילדים כ"מופרעים" בתוך מסגרות שדווקא אולי יכולות לעזור להם (כי זה הרי ברור שהם משוועים לעזרה), יש כאן ביקורת על בירוקרטיה ותהליכים – מתואר ביקור של המפכ"ל בעיירה, כולם מתרגשים מזה, הוא מפריח הבטחות לאוויר וזה די ברור ששום דבר מתוכן לא יקרה.
זהו ספרו הראשון של עדי ברק וזה לא מורגש בכלל. סיימתי את הספר בפחות משבוע, התחברתי לדמויות כמו שהרבה זמן לא התחברתי, אני מודה שאפילו כמעט הזלתי דמעה באמצע, אלו אנשים שכל כך שונים ממני ויחד עם זאת כל כך דומים.
הכתיבה מרגשת, בלי יותר מידי התחכמויות וציחצוחי לשון – ככה, מהמקום הכי נקי שיש. כולם נכנסו לי ללב. מראש אני מזהירה – זה לא ספר קל מבחינת התכנים, רחוק מלהיות אופטימי, עצוב ומתסכל בחלק גדול מהמקרים ועדיין – אני ממליצה עליו בחום.
דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש
פינת העטיפה:
הרקע של העטיפה הוא קרטון. קרטונים הפכו להיות איכשהו סוג של אייקון כשזה מגיע לעיירות ספר לא מפותחות, כאן זה מתקשר לשלמה המלך (אצלי בראש לפחות), ההומלס שחי על קרטונים ברחוב ומשגע את כולם בלילות ובימים. על רקע הקרטון אנו רואים אימג' של פרופיל של ילד (איור של אמרי זרטל??), שנראה כאילו יש הרבה התרחשויות בתוכו, אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל זה היה נראה לי בהתחלה כמו "הציור השבועי לילד של ג'קי" – כל הזמן חיפשתי שם משהו, גם עכשיו, כשאני מתסכלת על הטיפה בפעם המליון עדיין קשה לי להאמין שאני לא מוצאת שם כלום... בחלק קטן על האיור של הילד אנו רואים כלב יושב, גם הוא דמות בסיפור, אבל כדי לא להרוס לכם אני אשאיר את זה פתוח. העטיפה מקסימה לדעתי, אבל זה לא חוכמה, אני סאקרית של אמרי זרטל ושל העטיפות שלו :)
ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
