“אתחיל ואומר שזה ספר עם הרבה סופרלטיבים. גם מהכריכה האחורית וגם משיטוטים קצרים ברשת. כולל הכתרתו ל"אחד הספרים הכי טובים שראו אור בשנת 2009" על ידי הניו יורק טיימס, הטיים ואמאזון. בכלל לא ידעתי את כל זה כשקיבלתי את הספר לסקירה מתפוז. ואז כשהוא הגיע התאהבתי ברישום המדכא שעל הכריכה וככל שהתקדמתי עם הקריאה התפרסמו עוד ועוד כתבות עליו וביקורות חיוביות ואנשים שנמסו מהבחור הזה שקוראים לו ולס טאואר. אז קודם כל זה מעניין לחשוב איך לפעמים חווית הקריאה שלך משתנה ברגע שאתה קורא כל מיני דברים על הספר תוך כדי קריאה. אני מודה שבהתחלה לא ממש התחברתי והאמת שאני לא יכולה להגיד שהתחברתי לגמרי גם בסוף. אבל בגלל כל מה שקראתי בעיתונים וברשת חיפשתי כל הזמן מה אני מפספסת ואולי אני לא מרוכזת, ו-היי, עצם זה שהלכתי וחיפשתי וקראתי אומר שמשהו סיקרן אותי בכל זאת לגבי הספר הזה והסופר עצמו, שזה הספר הראשון שלו.

אז אחרי כל זה – מדובר בסיפורים קצרים. לא קצרים מאוד נוסח אתגר קרת, אלא כאלה עם קצת יותר בשר סטייל ריימונד קארבר. סך הכל תשעה סיפורים. בכל הסיפורים הדמויות הן פשוט עלובות. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. כל מיני אנשים עם מחשבות נוראיות או מנהגים דפוקים, אבות שלא ממש שם בשביל הילדים שלהם, בנות עשרה קנאיות שיעשו הכל ורוצחים בדם קר. ועדיין – אלה השכנים שלנו, הם עומדים איתנו במכולת והם משחקים שח בפארק (טוב, אולי חוץ מהרוצחים כי הסיפור הזה היה קצת בדיוני). מצאתי את עצמי קוראת, מזדעזעת (או לפחות מרגישה מאוד לא נוח) ואז – נגמר הסיפור. .... מה עכשיו? מה נהיה? אין פאנץ' בסוף. התחושה שלי הייתה שהסיפור מסתיים שניה לפני שקורה משהו. אבל מה קורה? אין לי מושג. מצד אחד אין פאנץ', אבל מרגיש כאילו הפאנץ' של החיים עומד לבוא בפסקה הבאה. הייתי צריכה לדפדף כל פעם עוד עמוד שניים כדי לוודא שזה אכן נגמר. זה גם הביא אותי לחשוב על הצורך הזה בסוף "סגור". כשאני קוראת ספר באורך מלא יש לי הרבה זמן להכיר את הדמויות, אני "חיה" איתן לפחות שבוע (או כמה זמן שלוקח לי לקרוא את הספר), אני לומדת אותן. ואז, אם יש סוף שהוא לא "סגור", אני יכולה לשער מה הן היו עושות. אני יכולה לדמיין מה היה קורה "אילו". יש לי הרבה כיוונים לחשוב עליהם ואני יכולה להחליט על הסוף בעצמי, בהתאם למה שלמדתי על הדמויות. כאן – בגלל שהסיפורים קצרים, אין לי את הפריבילגיה הזו, אין לי הכרות רבת עמודים עם הדמויות ואז, כשמגיע הסוף הלא צפוי קשה לי יותר לחשוב על "כיווני סופים" משלי.

הדמויות, כמו שאמרתי, מגלמות סוג של עליבות מבחינתי. ויש תחושה שהן מתחילות מנקודה יחסית נמוכה ואיכשהו יוצא שברוב המקרים הן אפילו מצליחות לסיים יותר נמוך ויותר מופסדות. ובכלל, חוץ מבסיפור אחד – כולם זכרים. (לא. אני לא רומזת שום דבר). הדוגמא אולי הכי טובה לזה הוא אד, בסיפור "למטה אל העמק". אישתו עוזבת אותו בשביל מדריך יוגה מלוקק, ומתקשרת אליו כשזה שובר את הקרסול ומבקשת ממנו ש"יעשה טובה" ויקח את בארי, המדריך הביתה. בארי בעצם מייצג כל מה שהוא שונא ובנוסף לכל זה, הוא פיתח מערכת יחסים טובה עם הבת הביולוגית של אד, הרבה יותר טובה מזו של אד איתה. אד מסכים כי זה עושה לו טוב שהיא בכלל ביקשה ממנו דבר כזה. אז בעצם הוא עושה משהו טוב אבל עדיין איכשהו זה מתפקשש ויוצא ש(שוב) כולם מזועזעים מההתנהגות שלו.

הכתיבה מדהימה. זה היה מרענן. אמנם הייתי מבואסת לעיתים מזה שהסוף השאיר אותי עם איזה צורך בלתי ממומש אבל זה לא הפריע לי כל כך כי הדרך לשם הייתה רצופה תיאורים מאלפים וכתיבה שלא נתקלתי בכמוה הרבה זמן. אני מניחה שזה מה שהביא את הסופר הצעיר הזה למקום של כבוד. כזה שאומרים את שמו באותה נשימה יחד עם ריימונד קארבר. אני חייבת לציין, שעכשיו, כשאני חושבת על זה יותר לעומק, אולי כל השאלות האלה שמעסיקות אותי ביחס לסופים של הסיפורים לא היו מעסיקות אותי כל כך אם היה סוף "סגור ומהודק". אז אולי בכל זאת זו הייתה החלטה נכונה. הנה, חשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב ויצאה לי מגילה... מה שבטוח – הספר הזה גרם לי הרבה לחשוב. לא בהכרח על הדמויות בסיפורים, אלא פשוט על סיפורים. וזה גם משהו.

דירוג הקואלית:
4 קואלות מתוך חמש. כי זה בטוח לא ספר "ממוצע" וזה בטוח ספר טוב אבל מה שבטוח זה שעדיין לא הבנתי אותו לגמרי...

פינת העטיפה:
או! פה יש חמש קואלות מתוך חמש. הרישום על העטיפה הוא של לאורה אולדפילד פורד והוא עצוב בדיוק כמו הספר. זה נראה כמו החצר האחורית המוזנחת של העולם. ערימות של גרוטאות, גרפיטי, שלדי מכוניות – קיצר, המון זבל והזנחה על פני שטח גדול ואף לא בן אדם אחד. גם לא חיות. הזנחה פושעת. כל פעם שהסתכלתי על הרישום הזה הייתה לי צמרמורת. זה מסוג הדברים שלא נעים להתסכל עליהם אבל מסתכלים בכל זאת, בחריצים שבין האצבעות. לפני כל סיפור יש עוד רישום כזה, שהוא חלק מהרישום שעל העטיפה או המשך שלו. כאילו זה בא להגיד – שלא תשכח איפה אתה נמצא. זו המציאות כאן. הרישום הוא סופר ריאליסטי ומלא בפרטים, כל פעם מצאתי בו משהו חדש. אני בכלל לא מבינה למה חיפשתי עוד דברים, אולי היה רצון למצוא משהו חיובי או נעים בכל הרישום הזה וכל פעם מחדש מצאתי רק עוד הזנחה – עוד חבית, עוד צמיג מרוטש, עוד טרשים. מאוד תואם את האוירה הכללית שהספר משאיר. מטריד. במובן הטוב של העיניין.

הספר התקבל לסקירה מאתר תפוז

ציטוטים בבלוג:
www.koalablog.co.il”

“אטיודים לכתיבת סיפור. או סיפורי NON STORIES.
ועם זאת בחלק מהם יש קסם והבטחה לסופר בעל יכולת.
נתחיל בשם הספר. אין בו דבר המעיד על תוכנו. אין דברים נשרפים. נעבור לכריכה האחורית איני בטוח כי מדובר במפסידנים , אלא אם כן לפי תפיסת העורכים כל אדם המנסה לבנות, נתקל במיכשולים וצריך לנסות מחדש הוא מפסידן.
מפסידן, בעיני , הוא אדם המבטיח הרים וגבעות ומנחיל לו ולסביבתו מפחי נפש.
אין בסיפורים הללו כל דבר מיסוג זה.
האמת היחידה היא כי מדובר באנשי יום יום, לא טייקונים, לא עורכי דין חשובים בעיקר בעיני עצמם ועוד.
המשימות או הפעילויות שהם לוקחים על עצמם נובעות ממצב שהם מצויים בו, או שנקלעו אליו.
במרבית המקרים תגובתם רציונאלית. ולכם אין מה לספר יותר מדי, אלא אם כן מדובר בבנך או קרוב משפחתך.
הקסם בחלק מהסיפורים הוא במארג החברתי שהם יוצרים מסביבם, יום יומי ,פשוט עדין ואנושי.
היות והמצבים חוזרים על עצמם, הרי זה מתחיל לשעמם.ולבסוף כאשר צעירה פוגשת מבוגר והם שותים בירה ביחד ונוצר קשר ברמה כלשהי , זה כבר נראה טריוויאלי.
לא הייתי בוחר בו ל"אחד מעשרת הספרים הטובים לשנת 2009" אלא אם כן יש לי קשרים או דבר אחר עם המו"ל או מישהו בעל ענין.”