קראתי את הספר ונהניתי ממנו מאד, גם מהשפה העשירה וגם מהעלילה. אני הבנתי שהגיבור סובל מייסורי מצפון, שלא נתן לבחורה תשומת לב מירבית. אולי המסר כאן הוא לא להיות אטומים, להקשיב ולא להיות קצרי רוח וקצרי לב לנוכח רגישותו של האחר, בעיקר אם זו אשה ובעיקר אם היא נכה.
כל כך פרטי פרטים, כל כך הארכה שאפשר היה לוותר עליה. נכון שתמיד רציתי לדעת מה הלאה, וזה תמיד הרגיז אותי איך הקצין נופל כל פעם לפח. או שהוא תמים מידי, או טיפש. לדעתי זה היינו הך. ואם שטפן צוויג מנסה להזהיר אותנו מרחמנות יתר, הרי הצליח בגדול. גם אני חושבת שכדאי להיזהר ולבדוק היטב את אלה שמבקשים עזרה. בעיקר אלה שבהחלט יכולים ורצוי שיטפלו בעצמם הם בעצמם, ולא יטילו את האחריות על אחרים.