ענק, טורד מנוחה, כמעט בעל שפה משלו. אחת היצירות הגדולות של הספרות במאה העשרים, אם לא הגדולה שבהן. סלין משכיל לתפוס ביצירתו את הרגע המכונן של המאה העשרים - השבר התרבותי שחוללה מלחמת העולם הראשונה (היא ולא השנייה), שלאחריה דבר לא נותר כשהיה. הוא מצליח לשים את האצבע בדיוק על תחושת אובדן הדרך, התסכול, המרירות, הייאוש והמיאוס מאירופה הישנה והצבועה, שאיפיינה רבים מבוגרי המלחמה ההיא, וסללה את הדרך לפשיזם של שנות השלושים. הסיפור הנוגע ללב - למרות ערמת המיזנתרופיות שלו, כביכול - הוא של רופא צעיר שכוונותיו היו טובות, אבל הוא הולך ומתבהם לנוכח אטימותה של החברה, לאחר שאינו מוצא בה את מקומו. את השנאה הגדולה ביותר הוא שומר לעצמו: קשה לו לראות איך הוא הפך להיות קהה לב, כביכול, לכל עוולות העולם, בדיוק כמו האנשים אותם הוא מתעב. שנאה כזו נוצרת רק בליבו של אדם רגיש מאין כמוהו לסבל הזולת. כמובן שקשה להתעלם מהפער בין סלין הסופר לסלין האדם ומהביוגרפיה הבעייתית שלו. אבל בשם אהבת הספרות, ראוי הפעם לחרוג מהכלל, ולקרוא בלי דעות קדומות.

ברוכים הבאים לחדר ההמתנה של הגיהנום. עלילת ספרו של ז'ואל אגלוף מתרחשת (ובעצם לא מתרחשת) בעיירה שכוחת אל בצרפת, שם גר המספר נטול השם עם סבתו האנטיפתית ועובד למחייתו במשחטה האזורית. כלום לא קורה במקום הזה. על חיי חברה אין מה לדבר: שיאם מתמצה בארוחת חג מולד בשלושה, בה נוכחים הסבתא, המספר וחברו לעבודה. בשאר הזמן הוא בוהה במטוסים הממריאים משדה התעופה הסמוך, אוסף גרוטאות מהמזבלה בלב היער ומעביר את הזמן עם עוד סיגריה, ממתין וממתין עד כלות שמשהו ייקח אותו מפה וייתן לו הזדמנות להתחלה חדשה. הספר עשוי כסדרת מונולוגים סוריאליסטיים, שמצד אחד הם רוויי הומור שחור, חסר מודעות עצמית לכאורה, ומצד שני מכמירי לב, ובהם מתאר הגבר חסר השם הזה את התאהבותו בגננת המביאה את ילדי הגן לסיור לימודי (!) במשחטה, את "חופשות הקיץ" לחוף האגן של המכון לטיהור שפכים (הכוללות דיג של יצורי מים שצורתם בהתאם), ואת המלחמה בשור טרדן שלא מוכן למות (עד שהבוס המעצבן שלו מתערב בעניין). הכל מתרחש בתוך עיסה אפלולית של ערפילים ושמיים עכורים שאור השמש אינו חודר לעולם מבעדם. לא מפתיע, אפוא, שהמספר משוכנע שהתרסקות מטוס על המסלול היא רק עניין של זמן; ברור לו גם שרק בזכות מבטו העוקב אחריהם ניצלים חייהם של כל הנוסעים, ובלעדיו הטייסים לא יידעו מתי להמריא ואיך לנחות בשלום במזג האוויר הקדורני תמיד. האם זהו משל על חברה הניזונה מהמוות והולכת ונאטמת, הולכת ומתקהה? על חברה שבניה הולכים ומסתגרים בתוך בדידות מנוונת בעולם מנוכר? יפרש כל קורא לעצמו את הסמליות הנכונה בעיניו. ובינתיים, בתוך כל הסחי והזוהמה, ימשיך אותו גבר אלמוני להתנהל בדרכו הלוך וחזור מן העבודה, לחיות את חייו ולקוות שיש לו סיכוי לצאת מן החיים האלה.

איזה ספר מופלא. מסוג הספרים שכבר בעמוד השני הקוראים מבינים שזה עתה נתקלו ביצירה שנכתבה על ידי גאון. יוזף רוט מצליח לתאר את סיפורה של תקופה שלמה בחייה של אומה מבעד לעיני היחיד: דמדומיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית משתקפים בחיי שלושה דורות של גברים בשירות הקיסר פרנץ יוזף. ליוזף פון טרוטה, קצין צעיר שגונן בגופו על הקיסר הצעיר והציל את חייו בקרב סולפרינו המפורסם, מוענק כתודה אות מריה תרזה – העיטור הגבוה ביותר בצבא הממלכה, וכן תואר אצולה; בנו פרנץ נהנה גם הוא מחסדו של הקיסר ובבגרותו הופך לפקיד בכיר בשירות הציבורי, ואילו הנכד קארל-יוזף יהפוך לימים לקצין זוטר בחיל הפרשים, אך יתקשה לעמוד ברף שהציבו אבותיו. שלוש הדמויות הראשיות המאכלסות את הרומן הן תוצרים מובהקים של החברה בה חיו. זוהי חברה שבה לחיי הצבא יש מקום מרכזי, והשאיפה הנעלה ביותר של כל גבר המכבד את עצמו היא למות בקרב למען הקיסר. קוד הכבוד הצבאי, הקשיחות והחינוך הספרטני ברוח הקייזר, מעניקים לשלושת הגברים ממד של טרגיות בעלילות חייהם, כל אחד בדרכו. קארל-יוזף הוא הגיבור הטרגי מכולם. הוא כמה לחום אנושי בסביבה שכולה גינוני טקס, משמעת נוקשה ודיבור חסכוני יבש; הוא נכסף לפשטות של החיים האזרחיים, שיש בהם יותר ספונטניות ורגש אנושי. אך הוא כלוא בתוך מדיו, וההיסטוריה המשפחתית של סבו המהולל ותואר האצולה שלו מונעים ממנו לצאת לחופשי. הרשמיות הצבאית מצויה בכל – אפילו ביחסיו עם נשים. כללי הנימוס הצבאי שולטים בכל מפגש חברתי; כששולפים חפיסת סיגריות ומכבדים את האחרים יש לעשות זאת על פי סדר הדרגות, ובמקרה של דרגה זהה - על פי הוותק; כשנפגשים עם מישהו מדברים בפקודות, וכשעונים לשאלה מסיימים בטון פסקני המלווה בסימן קריאה, כאילו יורים את התשובה. קארל יוזף אומלל, הוא פשוט לא שייך לחיי הצבא הללו, וגם לא כל כך מצטיין בהם. בחברה שבה 'כל העם צבא', גורלם של רכי הלב נדון כמעט לכליה. אולי זה מוכר למישהו מן הקוראים כאן. כל זה מתרחש כשברקע מנשבות רוחות חדשות מעל אירופה, רוחות של מודרניות, של לאומיות מצד אחד ושל התעוררות מעמדית מצד שני, והמתח בין אלה למציאות הקפואה של בית הבסבורג הולך ומחריף. הקיסר האהוב הולך ומזדקן, הפוליטיקה הבינלאומית מצעידה את העולם לקראת מלחמה, והאיום על הסדר הישן מבצבץ מכל פינה. יוזף רוט מותח בעט מושחז את ביקורתו על חיי הצבא המגוחכים, על השאיפה ההרואית – ועם זאת פתטית – למות גיבורים ולתהילה בשדה הקרב שליוותה את צעירי הממלכה בפרוץ מלחמת העולם. הטקסט נע בין פרקים שכתובים כמעט כגרוטסקה על הווי חיי הצבא (למשל ההכנות לנשף הקיץ), לבין פרקים ליריים יותר, כמו למשל תיאור ביקורו של הקיסר במחנה. בתווך חושף רוט את האווירה בממלכה כלפי מיעוטים שונים, לרבות תיאורים סטריאוטיפיים של יהודים - נקודה מעניינת בתור מי שנולד לאם יהודייה בעצמו. מעל הכול נמסכת איזו תיאוריות כמעט קולנועית של הטבע ושל ההתרחשויות, כאשר הבדיון משולב עם אירועים היסטוריים – כמו קרב סולפרינו עצמו ורצח יורש העצר פרנץ פרדיננד. דווקא האירועים השגרתיים יותר, כביכול, מתוארים בהוד תיאטרלי, כמעט כאילו הייתה זו טרגדיה יוונית; וקארל יוזף הוא אכן סוג של גיבור טרגי שאינו יכול להימלט מגורלו, אלא רק להתרפק בגעגוע על "מארש ראדצקי", הנעימה המוסיקלית שליוותה את ילדותו, ומסמלת עבורו את האושר האבוד של חייו. בסופו של דבר מדובר ברומן סוחף, במיוחד למי שמחבב היסטוריה. לא לשווא נכללה היצירה הזו ברשימת עשרים הרומנים הגדולים של הספרות הגרמנית מאז "ייסורי ורתר הצעיר". ומילה אחת טובה על התרגום המצוין, העשיר בידע ובאלגנטיות, של אילנה המרמן. אם יש ביכולתכם לשים יד על עותק מהספר היפה הזה, אל תחמיצו.

הרומן נפתח בתנופה סיפורית מרשימה; ההתרחשויות רודפות זו את זו, הדמויות כובשות מייד את לב הקורא, והרקע העלילתי מתואר בחדות ובדיוק היסטורי, העושה שימוש חכם בפרטים קטנים המציירים את התמונה הגדולה. פטר דבאואר מתחיל את סיפורו כנער המתארח מדי קיץ בביתם של סבו וסבתו בשווייץ. כבן שנולד לאם גרמנייה ולאב שוויצרי, שנהרג במלחמת העולם השנייה ושאותו לא הכיר מעולם, הוא נושא זהות חצויה – ועליה מאפילים גם סימני השאלה סביב חידת מותו של האב. כאשר מגלה פטר כי סבו וסבתו פועלים כמוציאים לאור של סדרת רומנים שנכתבו לאחר המלחמה, הוא לא עומד בפיתוי, ואף על פי שנאסר עליו קורא את אחד הסיפורים. הסיפור שובה את דמיונו. הוא מתאר גבר השב מן המלחמה אל בית משפחתו, ומוצא שם את אשתו – שהייתה בטוחה שהוא מת – נשואה לגבר אחר. מה שאירע לאחר מכן נותר בגדר תעלומה, שכן שאר הדפים של העותק שהיה ברשותו כשהיה נער אבדו. אבל שאלת סופו של הרומן ממשיכה לנקר בראשו, וככל שהנער, ולימים הגבר, המספר את הסיפור, מתעמק עוד ועוד בשאיפתו לפתור את התעלומה, כך היא מסתבכת יותר ומשתלטת על חייו. מצד אחד, הוא מתפתה לחשוב שאולי מדובר בסיפור אמיתי. מצד שני, ההרפתקאות בסיפור מזכירות תבנית עלילתית המוכרת לו היטב מסיפורי האודיסיאה של הומרוס. אבל לא ייתכן שמישהו כילה את זמנו בכתיבת חיקוי ליצירה הקלאסית – ומדוע שיעשה זאת? אז פטר הולך לברר, מובל על ידי האינטואיציה שלו אל הכתובת הנרמזת בדפים שהצליח לשחזר, מתוך תקווה לגלות שם את סוף הרומן. מכאן הופכת העלילה לסיפור בלשי כמעט, שבו מעורבים מוטיבים דרמטיים, היסטוריים ואישיים, וכל זאת תוך כתיבה מדודה, ייקית מאוד – בכל זאת מדובר בסופר גרמני, ועוד משפטן בהשכלתו – כתיבה שעלולה להצטייר כיובשנית, אך חושפת מעמקים של קונפליקטים רגשיים ועוצמה סיפורית שאין לעמוד בפניה. כראוי לכל ספר בלשי טוב, גם כאן הסיפור האמיתי חבוי במכמני הנפש של הגיבור. התמודדותו של פטר עם חסרונו של האב המת מועצמת עוד יותר לנוכח יחסיו המסובכים עם אימו הקרירה והתובענית; שאלות זהות ממשיכות להטריד אותו גם במערכות היחסים האחרות שלו עם הסביבה – הן בזוגיות, הן בתפקידים שהוא ממלא בחייהם של אחרים, והן בסביבת העבודה שלו; כמשפטן הוא מתקשה להתמודד עם שאלות פילוסופיות הנוגעות למושג הצדק ולתועלת המופקת ממנו; ועל כל אלה נפרש הצל המטריד של ההיסטוריה הגרמנית המתהווה – שאלת האשמה שאינה נמוגה לעולם, השדים מן העבר הצצים תמיד בהפתעה, והצלקות שהותירו חלוקת גרמניה ואיחודה מחדש על הזהות האישית-לאומית. שלינק מצליח לאחד את כל אלה לכדי עלילה קוהרנטית מרתקת, הצועדת בעקביות אל רגע השיא שלה, בו ייפתרו השאלות והפקעת בנפשו של הגיבור תותר ותיפרם. לקוראים לא נותר אלא להצטרף למסע ולגלות בו את עצמם.

נפלא, חכם ומעמיק, ומטריד כמה שהספר הזה חזה בדייקנות את עולמנו כיום, כשבעים שנה לאחר שנכתב. ללא ספק הוא מרשים ומאתגר יותר מ-1984, וכתוב בכישרון סיפור יוצא מן הכלל.

איזה ספר מופלא. מסוג הספרים שכבר בעמוד השני הקוראים מבינים שזה עתה נתקלו ביצירה שנכתבה על ידי גאון. יוזף רוט מצליח לתאר את סיפורה של תקופה שלמה בחייה של אומה מבעד לעיני היחיד: דמדומיה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית משתקפים בחיי שלושה דורות של גברים בשירות הקיסר פרנץ יוזף. ליוזף פון טרוטה, קצין צעיר שגונן בגופו על הקיסר הצעיר והציל את חייו בקרב סולפרינו המפורסם, מוענק כתודה אות מריה תרזה – העיטור הגבוה ביותר בצבא הממלכה, וכן תואר אצולה; בנו פרנץ נהנה גם הוא מחסדו של הקיסר ובבגרותו הופך לפקיד בכיר בשירות הציבורי, ואילו הנכד קארל-יוזף יהפוך לימים לקצין זוטר בחיל הפרשים, אך יתקשה לעמוד ברף שהציבו אבותיו. שלוש הדמויות הראשיות המאכלסות את הרומן הן תוצרים מובהקים של החברה בה חיו. זוהי חברה שבה לחיי הצבא יש מקום מרכזי, והשאיפה הנעלה ביותר של כל גבר המכבד את עצמו היא למות בקרב למען הקיסר. קוד הכבוד הצבאי, הקשיחות והחינוך הספרטני ברוח הקייזר, מעניקים לשלושת הגברים ממד של טרגיות בעלילות חייהם, כל אחד בדרכו. קארל-יוזף הוא הגיבור הטרגי מכולם. הוא כמה לחום אנושי בסביבה שכולה גינוני טקס, משמעת נוקשה ודיבור חסכוני יבש; הוא נכסף לפשטות של החיים האזרחיים, שיש בהם יותר ספונטניות ורגש אנושי. אך הוא כלוא בתוך מדיו, וההיסטוריה המשפחתית של סבו המהולל ותואר האצולה שלו מונעים ממנו לצאת לחופשי. הרשמיות הצבאית מצויה בכל – אפילו ביחסיו עם נשים. כללי הנימוס הצבאי שולטים בכל מפגש חברתי; כששולפים חפיסת סיגריות ומכבדים את האחרים יש לעשות זאת על פי סדר הדרגות, ובמקרה של דרגה זהה - על פי הוותק; כשנפגשים עם מישהו מדברים בפקודות, וכשעונים לשאלה מסיימים בטון פסקני המלווה בסימן קריאה, כאילו יורים את התשובה. קארל יוזף אומלל, הוא פשוט לא שייך לחיי הצבא הללו, וגם לא כל כך מצטיין בהם. בחברה שבה 'כל העם צבא', גורלם של רכי הלב נדון כמעט לכליה. אולי זה מוכר למישהו מן הקוראים כאן. כל זה מתרחש כשברקע מנשבות רוחות חדשות מעל אירופה, רוחות של מודרניות, של לאומיות מצד אחד ושל התעוררות מעמדית מצד שני, והמתח בין אלה למציאות הקפואה של בית הבסבורג הולך ומחריף. הקיסר האהוב הולך ומזדקן, הפוליטיקה הבינלאומית מצעידה את העולם לקראת מלחמה, והאיום על הסדר הישן מבצבץ מכל פינה. יוזף רוט מותח בעט מושחז את ביקורתו על חיי הצבא המגוחכים, על השאיפה ההרואית – ועם זאת פתטית – למות גיבורים ולתהילה בשדה הקרב שליוותה את צעירי הממלכה בפרוץ מלחמת העולם. הטקסט נע בין פרקים שכתובים כמעט כגרוטסקה על הווי חיי הצבא (למשל ההכנות לנשף הקיץ), לבין פרקים ליריים יותר, כמו למשל תיאור ביקורו של הקיסר במחנה. בתווך חושף רוט את האווירה בממלכה כלפי מיעוטים שונים, לרבות תיאורים סטריאוטיפיים של יהודים - נקודה מעניינת בתור מי שנולד לאם יהודייה בעצמו. מעל הכול נמסכת איזו תיאוריות כמעט קולנועית של הטבע ושל ההתרחשויות, כאשר הבדיון משולב עם אירועים היסטוריים – כמו קרב סולפרינו עצמו ורצח יורש העצר פרנץ פרדיננד. דווקא האירועים השגרתיים יותר, כביכול, מתוארים בהוד תיאטרלי, כמעט כאילו הייתה זו טרגדיה יוונית; וקארל יוזף הוא אכן סוג של גיבור טרגי שאינו יכול להימלט מגורלו, אלא רק להתרפק בגעגוע על "מארש ראדצקי", הנעימה המוסיקלית שליוותה את ילדותו, ומסמלת עבורו את האושר האבוד של חייו. בסופו של דבר מדובר ברומן סוחף, במיוחד למי שמחבב היסטוריה. לא לשווא נכללה היצירה הזו ברשימת עשרים הרומנים הגדולים של הספרות הגרמנית מאז "ייסורי ורתר הצעיר". ומילה אחת טובה על התרגום המצוין, העשיר בידע ובאלגנטיות, של אילנה המרמן. אם יש ביכולתכם לשים יד על עותק מהספר היפה הזה, אל תחמיצו.