כמו רבים וטובים נהגתי לעקם את האף כששמעתי על "רומן מכתבים". יש משהו פשוט מדי, פשטני, בטכניקה הזו: צריך הפוגה קומית? נכניס מכתב משעשע. צריך להבהיר איזו תעלומה ברקע ? נכניס דמות חדשה שתספק פרטים רעננים . יש משהו מקוטע בקריאה הזו, כשחשוב לבדוק מהיכן ומתי נשלח המכתב ולהתחבר כל פעם מחדש לקולו של הכותב הרלוונטי.

לא אהבתי את "קופסא שחורה", לא סיימתי את "שלך סנדרו" וזכור לי במעורפל שדווקא התרשמתי לט

השאלה שהכי מעניינת אותי לגבי הספר הזה- הוא מבוסס על סיפור אמיתי? המכתבים אמיתיים?
אם כן- אדרג אותו בשלושה כוכבים, יען "בסדר".
בהתחשב בעובדה שבחמישה העמודים האחרונים משהו ממנו קצת נגע ללבי, אבל בכל השאר- סתם חלופת מכתבים יבשושית וחסרת עניין מבחינתי. לא מצאתי לא הומור, לא שנינות ולא סיפור מרגש חוצה אוקיינוסים, כפי שהובטח בכריכה.
אם זה לא אמיתי- אדרג אותו בשני כוכבים "לא משהו", כי הספר קצר מדיי

ישנם ספרים שהם כמו ממתק טוב או עוגייה נימוחה ליד הקפה, וכזה הוא הרומן של <mark>הלן האנף</mark>. גם הסרט בכיכובו של האחד והיחיד -אנתוני הופקינס- לא נופל ברמתו מן הספר...(שזה לכשעצמו דבר שלא קורה לעיתים קרובות...).
100 עמודים בלבד שממשיכים איתם קצת אחרי שמסיימים את הקפה,ומשאירים אותנו - אוהבי הספר- עם טעם של עוד.
אנגליה האפורה הקרירה והמנומסת עד לזרא לעיתים , בקלות מייצרת דמויות שמהלכות עלי קסם...
וגם הספר הז

דרך צ'רינג קרוס 84 אחד הספרים האהובים עלי ביותר.
נזכרתי בו כמו בפעמים רבות מאז שקראתי אותו ואפילו קצת מתגעגעת אליו.
סיפור על תכתובת בין סופרת אמריקאית לבעל חנות ספרים באנגליה ברחוב צ'רינג קרוס 84.
לאט לאט התכתובת הופכת להיות אישית וחמה לאורך תקופת חיים שלמה כולל בזמן המלחמה.
הספר לקח אותי לחנות הספרים המקסימה הזאת באנגליה חוויתי את האנשים ואת מה שעובר עליהם.

ספר על אהבת הספרים ובעיקר על אהב