לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת עליו בהתקף של זעם וטירוף עם סכין שלופה. האירוע הזה מסתיים במוות, ולא של הבן הסורר, והוא מהווה את הבסיס לרומן המשפחתי העצוב, הרגיש והיפה הזה.
מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, אומרים. אז אומרים. הרומן נותן לנו דוגמה הפוכה, של מי שנכוותה ברותחין בילדותה, כשהיא חוותה התעללות מינית קשה מצד אביה, אך בבגרותה היא מתקרבת שוב אל הרותחין ואל התופת. הפעם, למרבה האימה, מן הצד השני של המתרס, כשהיא מתעללת בילדיה שלה. רבות נכתב על אנשים שחוו התעללות בצעירותם, ובבגרותם הפכו למתעללים בעצמם, והספר מיטיב להמחיש זאת. ההשפעות ההרסניות של ההתעללות שחוותה מרתה בילדותה באים לידי ביטוי באישיותה המבוגרת: יחסים זוגיים נטולי אהבה, מחלת נפש שמתפרצת כמו לבה רותחת מפעם לפעם ומכלה כל מה (ומי) שנקרה בדרכה, ובעיקר יחס מחפיר כלפי ילדיה, בסקלה שנעה בין אדישות והתנכרות להתעמרות והתעללות. ההתעללות המינית שחוותה מרתה בילדותה, כמו מעשי התעמרותה בילדיה שלה, לא מתוארים ומפורטים בספר לפרטי פרטים. בכך באה לידי ביטוי אחת המעלות הבולטות של הרומן, לדעתי. בספרות, פגיעה מינית בקטינים, קל וחומר כאשר היא מבוצעת על ידי אחד ההורים, רובצת לפתחה סכנת הגלישה למלודרמה זולה. כשהסופר פורט על נימי נפשו של הקורא ומפרט את מעשי הזוועה, הרומן עלול להיות רגשני. כשהסופר מתעמק בהשלכות הקשות של ההתעללות על קורבנותיו ומיטיב לשרטטן בפני הקורא, הרומן עשוי להיות רגיש ומרגש, וכך באים הדברים לדי ביטוי בספר זה.