ספר מעולה וסוחף מאוד. רומן המשלב פסוקים משיר השירים, פשוט יצירת אומנות כתובה.

(הביקורת נכתבה גם על הספר באנגלית, אותה ביקורת)
בואו נודע באמת, לא נראה לי שקיים אדם שמאושר מהמראה שלו, ומוצא חסרות, ואם קיים מישהו ששמח במראה שלו, מצדיעים לו, ואני אחת מהן.
אבל אחת הבעיות הגדולות בחוסר ביטחון במראה הגוף - שומן.
כן, יש לחץ על גברים להיות שרירנים, אתלטים מצוינים, אבל בחברה סולחים לבחור אם הוא רזה ולא שמן, אז זו בעיה שנפוצה בשני המינים.
אבל הספר עוסק בחוס ביטחון בגוף של בחורה, דבר הנחשב לנפוץ יותר.
ליה היא צעירה אשר חולה באנורקסיה, ומנסה להתמודד עם הרוח של חברתה הכי טובה שרודפת אותה.
בעצם בקריאה עצמה אפשר לרוב להיחשף למה שרוב הבנות חושבות, ואנורקסיות, משהו שלא כזה ברור מאליו לכולם.

הספר היה לי קצת קשה לקריאה, אגיד את האמת. ההתחלה הייתה קצת קשה בגלל הספירה והמחשבות, ומאוחר יותר ההשפעה השלילית שהמחשבות של הדמות שהועברו אלי.
אני מתחברת ממש טוב לדמויות שאני קוראת עליהן, ולקרוא את הספר הזה כשהרגשתי נורא מבחינה בריאותית-פיזית, גרמה לי להיכנס לנפילה שסידרתי עם כדור הרגעה קטן והקשבה לסיפורים מוקלטים כדי להשתיק את המחשבות שלי.
ובדיוק כמו שמתואר בספר על ליה, המחשבות שלי לא סותמות. אף פעם. אם זה דברים רעים עלי, על האנשים סביבי, דברים גזעניים, הומופוביים, ופשוט דברים מגעילים שאני פשוט נגעלת מעצמי שזה צץ לי לראש.
אבל באותו הזמן מגיעות המחשבות שמתרכזות ברע שבי. על זה שאני בן אדם זוועתי לכולם, שבגלל זה אני לא מסוגלת למצוא חברים, שאין לי כישרון ואני סתם מנסה להתאמץ כדי שיהיה שווה מימני משהו, שאני פשוט טרחה לאנשים ושהדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה פשוט להפסיק כל פעילות שתגרום לבן אדם להשקיע בי, כי הדבר היחידי שיושב לי בראש זה הרתיעה של הבן אדם מימני, החוסר רצון להיות לידי, ואז בגלל 'ציטוטים' מהספר זה עבר להגעלות עצמית.

המחלה הזו הורגת, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, בניגוד למחלות קשות אחרות שהחולים בהן עושים הכול כדי להיחלץ מרוע הגזרה, הרי שלא זו בלבד שהחולים במחלה הזו לא עושים דבר וחצי דבר כדי להירפא ממנה, אלא שהם מובילים את עצמם כצאן לטבח, ועוד מוסיפים ומחייכים כל הדרך לשחיטה. זו מחלת נפש, אך האנשים שסובלים ממנה אינם מטורפים. הם שפויים לחלוטין, ובדרך כלל הם גם חכמים ונבונים, והם מודעים היטב לכך שהם מעמידים את חייהם בסכנה. הם ולא הן, אנשים ולא נשים, כי בניגוד לסברה הרווחת, גם גברים סובלים ממנה.

לא אידיאל היופי ניצב בשורש המחלה, והסובלים ממנה יודעים היטב שהבבואה הנשקפת אליהם מן המראה היא בעלת מראה חולני, מעוות ונטול כל יופי. אז מה כן גורם לה? כל אחד ותיבת הפנדורה האישית שלו, אבל לכולם משותף הרצון לייסורים עצמיים, להלקאה בלתי נשלטת, להליכה על החבל הדק הזה שכל מעידה קלה ממנו עלולה להוביל למוות. במקרה של ליה, גיבורת הספר, ככל הנראה מערכת היחסים הפנימית בתוך המשפחה הוליכה אותה הישר לזרועותיה של המחלה. היחס הקר והמנוכר מצד הוריה הגרושים, היא רופאה קרדיולוגית והוא פרופסור להיסטוריה, האיבה והשנאה שרוחשת ביניהם, התמקדותם בקריירה על חשבון גידול הילדים, כל אלו הובילו את ליה לנתיב ההרס העצמי. "ההורים שלי גרים בעולם עשוי עיסת נייר. הם מטליאים בעיות ברצועת נייר עיתון וקצת דבק". מה שמוסיף שמן למדורת ההרס העצמי הוא מותה של חברתה הטובה לשעבר, קאסי, ממחלה דומה. במקום להוות תמרור אזהרה חריף, המוות של קאסי מהווה טריגר להחמרה נוספת במצבה של ליה.

כן, זו ליה. נערה בת שמונה עשרה, בחורה חכמה, תלמידה מצטיינת, אדם רגיש, אנושי, כובשת באישיותה. והיא חולה באנורקסיה. השם של המחלה לא מוזכר אפילו פעם אחת בכל הרומן, אולי מתוך איזה רצון להכחשה עצמית, אבל כבר מהעמוד הראשון ברור במה מדובר. ליה היא אמנם הדמות הראשית, אבל הגיבורה האמתית בספר היא המחלה ממנה היא סובלת. היא המושכת בחוטים, והיא קובעת את התנהלותה ואת התנהגותה של ליה המריונטה.