א


אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:
(שיר השירים ה, ב)


אני יושבת ברגליים משוכלות, גבי צמוד לדלת דירת השירות הלאומי שלי. הגוף שלי לא מסוגל לשאת את עצמו לעמידה כשאני יודעת מי נמצא ברגעים אלו ממש מעבר לדלת. הלב שלי דופק בחוזקה ואף שווידאתי שהבריח העליון של הדלת סגור ואין חשש שהוא יכול להיכנס, אני מרגישה כאילו הוא חונק אותי בנוכחותו.
אני מפעילה את מערכת הנשימה שלי באופן מלאכותי כדי להחדיר אוויר לריאותיי הריקות. הלב שלי פועל בקושי רב, הגוף שלי כבד ודקירות קטנות ומרוכזות של כאב מציפות את כל כולי מבפנים. אני מפחדת מהתחושה הזאת ועם זאת רוצה שהיא תימשך. ההרגשה הקשה משום מה עדיפה בעיניי מחוסר תחושה. כל השפיות שנלחמתי להחזיר לעצמי בחודשיים החולפים, מאז היום האחרון, מאז שראיתי את מבט הרפאים בעיניו, מתפוגגת ונעלמת כלא הייתה. אני מקמצת את אגרופיי בחוזקה ולוחצת אותם אל לבי, כדי למנוע ממנו להתפוצץ. דפיקה נוספת נשמעת מכיוון הדלת.
דרור.
למה? למה הגעת לכאן עכשיו? למה אתה עושה לי את זה? בקושי הצלחתי להחזיק מעמד כל החודשים האלה ולא לנסות ליצור איתך קשר. גם כשהיה כל־כך בלתי נסבל. גם כשרציתי להפסיק לחיות. גם כשכל הגוף שלי צעק לי להפסיק להילחם ולברוח אל תוך זרועותיך כדי למחוק את כל הייסורים המתמשכים האלה. ייסורי הבדידות המקפיאים. ייסורים שרק מי שטעם טעם של שניים יכול לדעת מה הם. גם כשניסית להתקשר אליי, לא נכנעתי. ביקשתי שתעזוב אותי, שלא תקשה עליי עוד. כל־כך ביקשתי. עד כדי כך אתה שונא אותי שבחרת לבוא ולרסק אותי עכשיו למרות הכול? ולמה? למה אני מרגישה עכשיו שאני לא רוצה שתלך? אני עוצמת את עיניי בכוח ולוחשת לעצמי את פרק התהילים הראשון שעולה במוחי, "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ, אל ייתן למוט רגליך, אל ינום שומריך..."
אני חושבת לעצמי איזה אבסורד זה שאני נושאת תפילה דווקא אל הגורם האחראי לכל הכאב הזה. האל הגדול והנורא שחוצץ בינינו, מבטל כל תקווה ליכולת שלנו להיות יחד. אותו אלוקים שכל־כך אהבתי לאהוב, ושהאמונה בו יצקה ביטחון ומשמעות לחיי במשך כל־כך הרבה שנים. אותו אלוקים שהאשמת אותי שאני אוהבת יותר ממך. ועכשיו, עכשיו אני מרגישה שאני כועסת עליו. אפילו... שונאת אותו. כל הסבל הזה בגללו. הוא החוצץ בינינו. ביום כיפור האחרון, שהיה רק לפני כמה שבועות, המצווה היחידה שהייתי מסוגלת לקיים בטוטליות הייתה מצוות הצום. למי כבר יש חשק לאכול כשעל הדבר היחיד שהעניק צבע לחיי האפורים ויתרתי בעל כורחי.
"ה' ישמורך מכל רע, ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך... מעתה ועד עולם." אני ממשיכה למלמל את פרק התהילים בלחש לעצמי. ה' ישמור עליי... אני מגחכת לעצמי. אף אחד לא יכול לשמור עליי ממנו. בטח לא מי שהפריד אותי ממנו.
ריח של לחות מרירה מזדחל אל אפי ומעביר לתודעתי שבחוץ יורדות לסירוגין טיפות הגשם הראשונות של הסתיו. אני מתרכזת בקולות הטפטופים העדינים הנוקשים בחלון, מנסה להרגיע את סערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. אני נזכרת מה קרה ביום האחרון שבו היה גשם. ידיים חזקות תופסות אותי ומונעות ממני ליפול. הידיים של דרור. הידיים שחוללו נפלאות לכל אורך גופי. שלימדו אותי תחושות שלא ידעתי שקיימות. הידיים המגנות, המחבקות. המענגות. אותן הידיים שבהמשך הפילו אותי לתהום נוראית הרבה יותר, תהום שממנה אני לא מצליחה לקום. אף על פי שאני מנסה. אני כל־כך מנסה. ועכשיו הוא כאן, והתהום פוערת את פיה ואני צוללת מטה מטה. סכר הדמעות נפרץ ואני שומעת את עצמי פולטת יבבות קצרות וחנוקות אל תוך כפות ידיי הקרירות.
"שירה... בבקשה... תני לי להיכנס..." אני שומעת את קולו המתחנן מעבר לדלת. הקול שלו גורם לקצב הדמעות המלוחות שלי להתגבר, אך בו זמנית גם מרגיע את הבדידות המכרסמת בתוכי כבר מעל חודשיים. יום יום, שעה שעה, נגיסה נגיסה. אני מפחדת פחד מוות שהוא ייכנס, אבל משהו בתוכי לא רוצה שהוא יעזוב את הדלת. אני נאחזת בנוכחותו הקרובה כדי לאלחש את הכאב המתפשט בתוך גופי ללא הפסקה. כאב שכבר התמזג עם אבריי הפנימיים, הפך להיות בן בית בתוך גופי חסר התחושה. והוא כאן. ואני רוצה, כל־כך רוצה שהוא יכבה את השריפה שהוא בעצמו הצית בי, אבל אני יודעת שכל מה שהוא יעשה רק יגרום לאש להתלקח ולשרוף אותי יותר. הבכי מתנקז מעיניי במשך מה שנראה כמו נצח עד ששק הדמעות שלי מתרוקן לחלוטין. לא נותרו לי דמעות, הכול יבש עכשיו. הדמעות שחררו נתח נכבד מגוש הסבל שתקוע לי בגרון, ואני מרגישה הקלה זמנית, עד שהגוש יתמלא מחדש. אני מתחילה אט אט לחזור ליציבות. אני נושמת עמוק. שירה, תתעשתי! עשית את הדבר הנכון כשעזבת. לכי לחדר, הוא יעזוב, והכול ייגמר. את צריכה להיות חזקה בשביל שניכם. אבל אני חייבת לדעת אם קרה משהו.
"מה אתה עושה פה?" אני דורשת לדעת.
"אני רק רוצה לדבר, תני לי הזדמנות אחת, בבקשה." הקול שלו מעבר לדלת רך, מעסה את רקותיי הלחוצות. התגעגעתי כל־כך לקול הזה.
"עקבת אחריי!" אני מאשימה אותו. פתאום עולה בי כעס. הוא לא אמור לדעת שאני גרה פה. עכשיו אני מבינה מה עומד מאחורי הרכב השחור המבריק שצץ מדי פעם. הוא עוקב אחריי מאז שהייתי בירושלים.
"שירה... אני לא יכול יותר. אני לא יכול לשמוע אותך ככה יותר. בבקשה תני לי להיכנס. אני לא מפסיק לחשוב עלייך, יש לי כל־כך הרבה מה להגיד..."
"די! תפסיק." אני קוטעת אותו כשאני מבינה שהוא בא בשליחות ייסורי המצפון. אני עוצמת את עיניי ולוחצת את כפות ידיי לאוזניי כדי לא לשמוע אותו. אם לא אפסיק את זה עכשיו, אני אכנע לו. אני יודעת. הוא תמיד היה ככה. תמיד יודע בדיוק מה להגיד לי, תמיד יודע איך לגרום לי לחשב את המסלול שלי ישירות אליו. כמו פרפר לאש. האש הנעימה, המחממת. ואז היא שורפת. וגם עכשיו הגוף שלי רוצה להתחבר אליו בניגוד לרצוני, אבל הכנפיים שבורות. זה מה שאני עכשיו, פרפר חסר כנפיים שמנסה לעוף אל האש השורפת. אני נזכרת שוב במבט הכאוב בעיניו כשעזבתי אותו. כמה ניסיתי להדחיק את המבט הזה, לשכנע את עצמי שהוא היה לא בסדר כדי להתגבר עליו. שיננתי לעצמי שהוא שיקר לי. שהוא הבטיח שלא ניפול. הוא ידע כמה הדת חשובה לי ושאני מחויבת להלכה. הוא ידע איפה הגבול שלי והוא חצה אותו אף על פי שהוא הבטיח לי שהוא לא יעשה את זה. אמרתי לעצמי שאדם כזה רע בשבילי, שאני עושה את הדבר הנכון בכך שאני עוזבת. הזכרתי לעצמי שוב ושוב איך גוננות היתר המוגזמת שלו לאורך כל הזמן שהיינו יחד היא נורה אדומה שאומרת שאני חייבת להתרחק ממנו. ניסיתי להקשיב לאודליה ולמיכל ולכל מי שאמר שאכפת לו ממני, ולהאמין להם כשהם אמרו שזה יעבור, שזה רק עניין של זמן. אבל זה לא עבר. ולא נראה שזה עומד לעבור. ואני יודעת, אני יודעת בתוך תוכי שדרור רק עשה טעות. שגם אני עשיתי טעות. שהוא לא התכוון לעשות לי רע כי הוא אדם כל־כך טוב. כל־כולו לב טוב וטהור ושבור. שבור עד כדי כך שבמקום שאני אחבר את רסיסיו, הם דבקו בי וניפצו אותי לחתיכות. ועכשיו שני לבבותינו שבורים לרסיסים. והוא כאן.
"ביקשתי ממך לא לבוא אליי. למה אתה עושה את זה?" אני לוחשת ושומעת מקולי שהתרככתי מעט. טיפות הגשם פסקו ואין שום קולות רקע שימתנו את החדות של מה שקורה כאן עכשיו.
"אני לא רוצה להכאיב לך... אני יודע שאת סובלת. זה הורג אותי כל יום מחדש. אבל אני חייב לנסות, אני לא יכול לוותר... לא נותרה לי ברירה..." הוא מדבר בהפסקות, מנסה בכל מאודו למצוא את המילים. אף פעם לא שמעתי אותו ככה. הוא תמיד היה חד כל־כך ומלא שליטה, תמיד ידע בדיוק מה לומר. אני שומעת אותו נושם נשימה עמוקה, "אני מבטיח לך שאם לא הייתי חייב לא הייתי פה. ניסיתי, את לא מתארת לעצמך כמה ניסיתי לא לבוא, דברים השתנו... בבקשה שירה תני לי הזדמנות, אני רוצה שנדבר. אני רוצה לנסות שוב. אבל הפעם אחרת... ואם אחרי שתשמעי מה שיש לי לומר עדיין לא תרצי, אני מבטיח שאלך ולא אחזור שוב לעולם." הוא אומר את המילים במהירות ואני מקשיבה בריכוז.
המילים האחרונות שלו פוגעות בי כמו חץ. מהחלק האחורי של התודעה שלי עולה ההבנה שאני לא רוצה שהוא יצא מחיי לחלוטין. אמנם אני זאת שעזבה וביקשה לא לראות אותו שוב, ואף על פי כן, תמיד הייתה בי התקווה שמשהו יקרה והכול יסתדר. ואולי בכל זאת נוכל להישאר בקשר כלשהו? אולי זה מה שהוא רוצה להציע? הוא הרי טוען שדברים השתנו. אני מחבקת את עצמי בשתי ידיי, מנסה לחשוב על המשמעות של מה שהוא אמר עכשיו. המחשבות מתערבלות לי בראש. אני יודעת שלתת לו הזדמנות עלול להחזיר אותי אלף קילומטר אחורה. חה, אני מגחכת לעצמי. על מי אני עובדת? אפשר לחשוב שהתקדמתי בכלל בחודשיים האחרונים. והנה דווקא עכשיו כשהוא פה אני מרגישה שוב חיה.
"שירה... אני לא מתכוון לזוז מפה." הוא אומר בקול נחרץ ומבהיל אותי, שולף אותי מהמחשבות המתישות, "מתישהו את תהיי חייבת להתמודד איתי ואני חושב שעדיף עכשיו מאשר בבוקר כשאת ממהרת." קולו נחרץ יותר פתאום. אני מרגישה איך צלילי מילותיו מגרשים את הריקנות הנוראה שהרגשתי בחודשיים האחרונים, זאת שלפעמים אף הקשתה עליי לנשום. קולו כאילו פותח את כל צינורות הנשימה האטומים שלי, ואוויר נקי זורם בחופשיות בעורקיי, מקים אותי לתחיה. אני מרגישה מעט יותר חזקה פתאום. הגוף שלי מתמלא אנדרנלין. ניצוץ של תקווה שאני לא באמת מעזה לתת לו מקום מזדחל לו אי שם לתוך לבי.
אני נעמדת על רגליי ומתהלכת במבואה של דירת השירות הישנה והמוזנחת שלנו, מותחת את שריריי, ממשיכה להחדיר חמצן ואנרגיה לגופי. החצאית השחורה הארוכה שלי מחליקה מעט מטה ואני מושכת אותה בחזרה למותניי. לא שמתי לב שגם היא כבר גדולה עליי. רק זה חסר לי עכשיו, עוד נדנודים מאודליה שאני לא אוכלת מספיק. אני מצמידה את החולצה הקצרה והמרופטת שאני לובשת בחיבוק בשתי ידיי. החולצה לחה מעט, אולי מהדמעות. רעד של פחד חולף בגופי, ואולי אלה הטמפרטורות הצונחות של הסתיו. אני מחליטה להתנהל בטבעיות ולעשות פעולות פשוטות שאולי יסדרו לי את המחשבות, לפני שאעשה צעד שאתחרט עליו. אני הולכת אל החדר שלי ומחליפה לחולצה שחורה ארוכה. משם אני ממשיכה לחדר האמבטיה ושוטפת את הפנים במים צוננים שמקפיאים את כפות ידיי הקרות גם ככה. מהמראה שמול הכיור ניבטות אליי פנים חיוורות, חסרות הבעה, ושיער לא מסורק אסוף בקוקו ארוך סתמי. אני לוקחת את מגבת הפנים שלי וטומנת בה את פניי למשך כמה שניות, מספיגה את המים הקרים. אני משליכה מהר את המגבת אל שק הכביסה שלי שתלוי על מתלה מחליד בפינה ומרגישה איך משב האוויר הקל על פניי הנקיות גורם לי להרגיש קצת יותר טוב. אני יוצאת חזרה אל המבואה של דירה השירות שלנו.
אני מסתכלת לעבר הדלת הסגורה והנעולה בבריח. אני יודעת שאני חייבת לו את זה, ואני יודעת שלא אהיה מסוגלת פשוט לתת לו ללכת. מתישהו אני אצטרך לשמוע את מה שיש לו להגיד. אבל אני חייבת להיות חזקה. זה לא יכול להיות בדירה שלי ככה לבד, אני לא אעמוד בפניו. אסור לי לעשות את הטעות הזאת. אני מזיזה את נעילת הבריח לחצי, כך שברגע שאני פותחת את הדלת היא ננעלת על הקצה ומשאירה פתח קטן של כעשרה סנטימטרים בין הדלת למשקוף. הוא קם מהרצפה מיד, עיניו הירוקות המוכרות והטובות מתרחבות וחודרות אליי מבעד הרווח הצר. המבט בהן גורם ללבי לפעום בעוצמה חזקה כל־כך, כמעט גדולה מלהכיל. אני ממשיכה להסתכל עליו, המראה שלו צד אותי. תווי פניו המושלמים היו עד לא מזמן חלק קבוע מהנוף בחיי ועכשיו הן נראות אפילו יפות יותר ממה שזכרתי. השיער שלו ארך, קצוות הבלורית השחורה כפחם מכסים חלק מעיניו היפות. השיער שלו נוטף מהגשם הפתאומי שירד בחוץ והטיפות גולשות על פניו. המבט שלו מבהיל אותי במקצת, העיניים שלו נראות רדופות, כאילו נמלט מחבורה של ליסטים וחיות רעות שאורבים לו בדרך, ואיכשהו הגיע אליי. ועכשיו הוא מסתכל עליי כאילו אני המלאך הגואל ומלאך המוות בו זמנית. המבט בעיניו משקף את תחושותיי באופן מושלם. והנה זה שוב כאן, נוכח. הדבר החזק הזה שיש בינינו. אנחנו משחררים אוויר יחד. הוא מחכה שאגיד משהו. אני מצליחה לנתק את מבטי ממנו לרגע ומתאפסת.
"לא בדירה." אני אומרת, מרגישה חסרת ביטחון.
"את רוצה לצאת?" הוא שואל בזהירות. אני חושבת לרגע לאן אנחנו יכולים ללכת. הרחוב הצדדי שבו ממוקמת דירת השירות שומם למדי בשעות כאלו. אני לא יודעת אם זה רעיון טוב.
"אני לא בטוחה, אני מפחדת..." אני מודה בפניו. הלב שלי דופק בחוזקה. הידיים שלי כמהות לגעת בו, ללטף את לחייו המעוטרות זיפים קצרים, אבל לא. אסור לי לעשות את זה. אני לוחצת את אגרופיי.
הוא נאנח. "אל תפחדי ממני, בבקשה." הוא מתקרב מעט אל הצוהר הקטן שפתחתי עבורו, ועיניו ננעלות על שלי. מנגנון ההגנה הפנימי שלי מאותת לי לא לתת לו להתקרב עוד, ואני מתרחקת מעט ונשענת על הקיר הצמוד לדלת כדי להחזיק את עצמי.
"מה אתה רוצה להגיד לי?" אני שואלת.
"אני לא יכול ככה יותר שירה," הוא נאנח שוב ומשעין את מצחו על הרווח שבין הדלת למשקוף. הוא מבין שאני לא עומדת לתת לו להיכנס ולא מתכוונת לצאת החוצה. "אני לא יכול לסבול את המחשבה שאת גרה כאן, כל־כך קרוב אליי, ואני אפילו לא יכול לדבר איתך בטלפון. אני רוצה שנחזור להיות בקשר. אני רוצה לעשות הכול כדי שזה יהיה אפשרי, כל מה שתבקשי ממני."
הגוף שלי קופא, המבט הרחוק שלי לא זז מעיניו. "גם אני מאוד רוצה," אני נשברת ומודה, "אבל זאת תהיה טעות. אתה יודע את זה טוב מאוד. אתה חילוני, אני דתייה. אתה שונא את הדת וזה תמיד יתנגש בינינו."
"הטעות היחידה שעשיתי היא שנתתי לך ללכת. את הדבר היחיד הטוב שקרה לי בחיים הדפוקים שלי. את כל־כך טובה... אני לא יכול לתאר במילים כמה את חשובה לי. תגידי לי מה את רוצה, מה אני צריך לעשות?"
התחנונים הישירים שלו מבהילים אותי ומוזרים לי. למה הוא עושה את זה? הוא נשמע כמו קבצן רחוב מורעב שמתחנן ללחם וזה כל־כך לא דרור. דרור הוא אחד שלא חסר לו כלום, ואם חסר לו משהו הוא משיג אותו בהינד עפעף. דרור הוא אחד שעושה הכול לבד ומצליח, והוא בטח יכול להשיג לו כל אחת שירצה. למה דווקא אני?
"דרור..." אני מרגישה את הלב שלי יוצא אליו, "אני לא רוצה שתעשה שום דבר, זה לא קשור אליך ואין שום דבר שאני או אתה יכולים לעשות." אני מבהירה בטון החלטי. אמונה זה לא משהו שהוא יכול לקנות במכולת.
"את רוצה שאני אהיה דתי?" הוא שואל. וזה כאילו יש לו גישה ישירה למחשבות שלי. זאת לא הפעם הראשונה, אבל זה מבהיל אותי.
"כן... לא..." אני מתבלבלת, "כלומר, ברור שהייתי רוצה, אבל זה לא משהו שאתה צריך לעשות בגללי."
"אני יכול להיות דתי כשאני איתך."
אוף. "דרור אתה לא יכול להתחיל לקיים מצוות פתאום." אני מישירה אליו מבט כואב, "בתוך תוכך אתה לא באמת רוצה, ואתה יודע את זה."
"אני יכול. בשבילך אני אעשה את זה." הוא אומר בלהט. עיניו רציניות.
"דרור, אתה לא חושב על מה שאתה אומר." אני מנסה בעדינות. אני לא מאמינה שזאת השיחה שאנחנו מנהלים עכשיו. ועוד ככה, מבעד לדלת. לא לזה ציפיתי.
"חשבתי על זה מהרגע שהלכת בלי הפסקה. אני רציני. תגידי לי מה את רוצה שאעשה, ואני אעשה. שבת, כשרות, תפילות, כל ה..." אני קולטת בעיניו שהוא בא להגיד מילה בזויה ואני פוערת את עיניי בכעס, הוא מתאפס מיד. "הכול שירה, כל מה שתגידי."
"שמירת נגיעה?" אני מקשה עליו, כדי לנסות להוריד אותו מההצעה ההזויה שלו.
"כן." הוא אומר ללא היסוס.
מה?
"אתה מסכים לשמור נגיעה לגמרי?" אני שואלת שוב.
"כן." עיניו רציניות מתמיד.
אני מרגישה רגש מוזר בפנים. אני מתחרטת ששאלתי את זה.
"אני אסכים לכל מה שיאפשר לי לחזור להיות בקשר איתך. לא אכפת לי איך. את כל־כך חסרה לי. אנחנו יכולים להיפגש מדי פעם, לאכול ארוחת ערב יחד, לדבר בטלפון, את לא תהיי מחויבת לי לשום דבר. זה כל מה שאני מבקש." הפנים שלו לא זזות מהמשקוף. אני מתאפקת לא לפתוח לו את הדלת.
מה בעצם הוא ביקש? שנהיה... ידידים? שרק נהיה בקשר אחד עם השני ונתראה מדי פעם? אני משפילה מבט כשאני נזכרת בהצהרה המאוד ברורה שלו, 'אני לא בנוי לקשר נורמטיבי, אני לא מהסוג שמתחתן'. המחשבה הזאת מלחיצה אותי, והיא בכלל לא קשורה, ואני מיד מבטלת אותה. אני מרימה אליו את מבטי והוא לוכד אותו בשלו. "תנסי, מה אכפת לך?" הוא ממשיך, "הפעם את מכתיבה את הכללים. ואת יכולה להפסיק בכל רגע שתרצי. בואי ניפגש מחר איפה שתחליטי, ותגידי לי בדיוק מה את רוצה." הוא אומר את זה עם אש בעיניים. להוט כל־כך שאסכים. אני לא בטוחה שאני מבינה למה בדיוק הוא מתכוון, אבל הבקשה שלו כנה כל־כך שאני לא יכולה לסרב לו. ואולי מה שהוא מציע דווקא יסתדר, אולי אני צריכה להפסיק להיות כל־כך עקשנית?
"אני יכולה לחשוב על זה?" אני שואלת אחרי רגע. העיניים הירוקות שלו מהפנטות אותי. אני יכולה להסתכל עליו שעות.
עיניו נפתחות ואל המבט הרדוף שבהן חודר ניצוץ זעיר. הוא מתרחק מעט, מרים את פניו הצמודות למשקוף ומזדקף, "בטח. עד מתי את צריכה?" הוא שואל בקול מקצועי. תמיד ענייני כל־כך. עכשיו הוא עושה לי לוח זמנים.
"לא יודעת. נדבר בטלפון?" אני שואלת בתום.
"את מסכימה שאתקשר?" הוא אומר כלא מאמין. ההלם שלו משעשע אותי.
"כן." אני אומרת ומרגישה איך מתוך תוכי עומד לפרוץ חיוך, כמה זמן לא הרגשתי ככה... "או, אולי עדיף בעצם שאני אתקשר ו..." אני משפילה שוב את מבטי, איך אני אומרת לו את זה?
"מה העניין שירה?" הוא שואל, הקול שלו נעים ורך כל־כך.
"אל תספר על זה לאף אחד בינתיים, בסדר? גם לא לריקה," אני מבקשת. אני לא יכולה להתמודד עם ביקורות חיצוניות עכשיו.
הוא מסתכל עליי בקשב, ואני רואה שהוא לא מבין את הבקשה שלי אבל הוא לא שואל שאלות. "בסדר גמור. שפתיי חתומות." הוא מצמיד את אגודלו לאצבעו ועובר איתן על שפתיו בתנועה מהירה, כאילו הוא נועל אותן במפתח. אני מחייכת אליו חיוך גדול יותר משהתכוונתי, והוא מחזיר לי חיוך גומות מכשף. אני כמעט פותחת לו את הדלת, אבל אז אני רואה את שפתיו הבשרניות מתעקמות כדי לגרד באפו ועצמות לחייו שוקעות. התנודה הזאת בפניו תמיד הציתה את תאוותי אליו, ואני מרסנת את ידיי בכוח מלהישלח לעברו. הגוף שלי רועד. המבט בעיניו משדר שגם הוא מרגיש ככה. הוא היה שובר את הדלת אם רק היה יכול. וברגע זה, אני רק רוצה לאפשר לו לעשות את זה. לשבור את כל מה שחוצץ בינינו ולהתאחד מחדש. אני מרגישה אותה עקשנית ומשתלטת. התשוקה המקופלת טוב טוב בתוכי יוצאת ממחבואה ומאיימת לגרום לי לעשות משהו שבטוח אתחרט עליו.
אבל לא.
אני נושמת נשימה עמוקה. "דרור... תודה שבאת. לילה טוב... נדבר..." הרעד בגופי השתלט גם על הקול שלי. העיניים שלו קוראות אותי. אני מרגישה שקופה. "אוקי," הוא לא מסיר את מבטו ממני. "לילה טוב שירה..." הוא לוחש, מלטף אותי בנעימת קולו. מבטו מבין, מלא הערכה, מלא תקווה. אני סוגרת את הדלת לפני שאשנה את דעתי ורצה אל המיטה בחדר שלי, מכרבלת את כל גופי בשמיכה לכדור, מרגישה רטט מתוק בעורקיי.
**
שעת ארוחת צהריים בבית האבות "גן בעיר" שבעיר רמת־גן הלחה. עברו יומיים מאז שדרור הופיע אצלי בדירה, ועוד לא העזתי להתקשר אליו. המחשבות ההגיוניות והרציונליות שלי ממשיכות להיאבק ברגשות המשתלטים עליהם בעקשנות אין־סופית. המאבק מתיש ובלתי נגמר. האם לנסות להמשיך הלאה בלעדיו? האם ללכת עם הרגש ופשוט לפגוש אותו? כל־כך קשה להגיע להחלטה, ועם זאת קל הרבה יותר לחיות עם ניצוץ של תקווה קטנה מאשר עם הידיעה שאין דרך חזרה. הימים שלי עמוסים כל־כך שהזמן פשוט עובר לו.
השמש באמצע השמיים ואין זכר לטפטופים ממוצ"ש, אבל מזג האוויר כבר לא חם כל־כך. היום, בניגוד לכל יום אחר בשעה הזאת חוץ מהיומיים האחרונים, אני מרגישה דווקא ערנית מאוד. כנראה הודות לשינה העמוקה והרצופה של הלילות האחרונים. שינה רוויית חלומות מתוקים על דרור. בחדר האוכל, אני דואגת שכל הקשישים ישבו לאכול והולכת לעמדת הבופה כדי למלא לי צלחת. אורטל, בת השירות שאיתי, יצאה לכמה שעות ואני היחידה מהצוות שנמצאת. אני רואה את גברת טובה פוירשטיין יושבת לבד באחד השולחנות, אז אני מתיישבת לידה, מניחה את המגש ומתחילה לאכול בשקט. טובה היא הקשישה האהובה עליי ביותר בכל בית האבות. למרות גילה המופלג, המרירות התמידית שלה והגישה הפסימית שלה לחיים היו לי למקור הזדהות בתקופה האחרונה והרגשתי בנוח בחברתה. הרבה יותר בנוח מאשר בחברת בנות השירות העליזות בדירה המשותפת שלנו.
"את במצב רוח טוב מיידלע, אף פעם לא ראיתי אותך אוכלת ככה." אני שומעת אותה אומרת לי בקול חמים, מפתיעה אותי. היא בדרך כלל לא מדברת הרבה, לא יוזמת שיחה ובטח לא בטון שהוא לא נוקשה וחריף. אני מסיטה את מבטי לעברה ומקבלת ממנה חיוך נדיר. שיערה הדליל לבן צחור, אך שוליו עדיין אפורים, כאילו כדי לספר על השנים הרבות שהיו וחלפו. היא מישירה אליי את עיניה התכולות־סגולות המוקפות קמטי זקנה צפופים. "זה טוב שאת אוכלת," היא ממשיכה בטון סבתאי ורמז של חיוך עובר בפינת שפתיה המקומטות, "אישה צריכה שיהיה לה קצת בשר." אני מסמיקה ומחייכת אליה בחזרה.
חצי יום עבודה בבית האבות עבר, ועד כה היה מצוין. תורנות חלוקת תרופות בארוחת הבוקר, שעת כושר, ביקורים אישיים, ועכשיו אורטל צריכה לחזור ואני יוצאת להפסקה. הכול מתקתק. אורית האחראית עליי לקחה יום חופש והיא תשמח לשמוע שהכול הסתדר גם בלעדיה. אני קמה לפנות את המגש שלי ופונה לעבר דלת היציאה מחדר האוכל לכיוון חדר הצוות, ונעצרת באחת כשדמות מוכרת מגיעה ממולי.
"צחי!" אני קוראת בהפתעה גמורה, "מה אתה עושה כאן?"
"הבטחתי לך שאבוא לבקר," הוא אומר בחיוך ביישני ונשען על משקוף דלת הכניסה. הוא שזוף, מסופר ומגולח לחלוטין, ולבוש מדי צבא שמחמיאים מאוד לגזרתו הבנויה. אני מסתכלת עליו מלמטה, פתאום הוא נראה לי יותר גבוה מבדרך כלל.
"חשבתי שאתה כלוא בצבא, איך הצלחת לצאת ככה באמצע השבוע?" אני שואלת.
"קיבלתי אפטר הבוקר, אני צריך לחזור לבסיס רק מחר, וישר חשבתי עלייך." הוא אומר באכפתיות של חבר טוב, "מגניב לראות איפה את משרתת, נראה מתאים לך בול." הוא מסתכל לעבר חדר האוכל.
"האמת, לא רע פה בכלל," אני עונה. "יש לי קצת זמן חופשי עכשיו, רוצה שנצא לשתות משהו?"
"כן. זה יהיה אדיר." הוא עונה ועיניו הכהות זורחות.
"שנייה, אני הולכת להביא את התיק, אל תזוז!" אני מצווה עליו.
אני מחייכת לעצמי. כל־כך משמח לראות מישהו מוכר בעיר הזרה הזאת. איזה כיף שהוא פה. אני חושבת לעצמי כמה התגעגעתי אליו. במהלך כל התקופה שלפני תחילת השירות, מאז שדרור ואני נפרדנו, הוא היחיד שלא שפט אותי, או גרוע מזה, ריחם עליי ללא הפסקה. מאז שהודיעו לו שהוא התקבל לקורס טייס לא הייתה לו דקה לנשום, ובכל זאת הוא טרח להתקשר אליי לפני כל שבת, והוא היחיד שלא נרתע מנוכחותי הדיכאונית ומצא זמן לעזור לי במעבר דירה מירושלים לרמת גן. אני כל־כך שמחה שהתקרית המביכה בינינו לפני כמה חודשים לא שינתה כלום ואנחנו עדיין ידידים ממש טובים. נראה שהוא התגבר על המחשבה המוזרה שלו שאנחנו יכולים להיות יחד.
אני מוצאת את אורטל ומעדכנת אותה שאני יוצאת. צחי ואני עוזבים את בית האבות וצועדים לעבר בית קפה קטן ברחוב הסמוך. בתי הקפה בעיר הזאת מלאים תמיד. אפשר לחשוב שאנשים פה לא עובדים בכלל. איך יש לכולם כל־כך הרבה כסף לחיות ברמת חיים הגבוהה הזאת? אנחנו נכנסים פנימה והמזגן מקפיא אותי מיד. כנראה שכחו פה שימי השרב מאחורינו והסתיו כבר כאן. אני מבקשת מצחי לשבת בחוץ. האוויר לח ודביק אבל נעים. יש אפילו רוח קלה שמבדרת את שערי הסתור. המלצר מגיש לנו תפריטים. "נס על חלב בבקשה," צחי מבקש מהמלצר בקולו הגברי בלי להביט בתפריט. הוא מסתכל אליי, "שוקו?"
הרגע סיימתי לאכול עוף לארוחת צהריים, וזה אומר שיש לי שלוש שעות לחכות עד שאוכל לשתות משהו חלבי. "אני בשרית," אני אומרת במבט מתנצל, "לימונדה, בבקשה." אני מבקשת מהמלצר בנימוס והוא עוזב אותנו.
"אז מה? אדון טייס," אני אומרת בהתלהבות, "איך הולך?"
"קשה," הוא אומר. "לא פשוט להיות דתי בצבא."
"וואלה?" אני מופתעת. צחי תמיד היה דוס אמיתי, ולמרות זאת הצליח להיות חביב על כולם. "חשבתי שאומרים שבצבא אם קשה — אז דתיים."
הוא מגחך. "כן, זאת בדיוק הבעיה. לא ממש מקבלים את זה החבר'ה אצלי, שיש לי הקלות. אני הדתי היחיד בכל הקבוצה שלי בקורס שזה הופך את זה לעוד יותר קשה. והקצין שלי, הוא ממש שונא דתיים." הוא אומר. שונא דתיים... מוכר לי מאיפשהו. אני מנערת את המחשבה כדי שצחי לא יתפוס אותי שוב בחוסר ריכוז.
"באסה..." אני אומרת, "אבל אני בטוחה שעדיין מתים עלייך שם." הוא משפיל את מבטו בביישנות וחושף בחיוכו הרחב שתי שורות של שיניים לבנות בוהקות שבולטות עוד יותר על רקע עורו השחום. פתאום אני שמה לב שהוא חובש כיפה שסרגתי לו ממש מזמן, בתקופת התיכון, כשעוד הדרכנו יחד בבני עקיבא.
"היי... לא חשבתי שעדיין יש לך את הכיפה הזאת." אני אומרת ומצביעה על ראשו.
"ברור. אני שומר עליה מכל משמר. הכיפה הכי יפה שלי. כמעט כמו מי שסרגה אותה." הוא אומר חצי ברצינות חצי בצחוק.
אני בהלם ממה שהוא אמר, כל־כך לא הוא. "צחי!" אני מקנטרת בצחוק, "די... תמשיך." המלצר מגיע עם השתייה שלנו וקוטע את הרגע המביך למחצה הזה. צחי מניע את שפתיו כדי לברך על הקפה ואני עושה אותו דבר ולוגמת מהלימונדה. הוא מניח את הקפה ומסתכל עליי פתאום קצת יותר לעומק. אני שמה לב שהשיער הקצוץ שלו מדגיש ממש את פניו החטובות. צחי אלמליח הוא בהחלט גבר יפה.
"מה איתך? איך הולך לך?" הוא שואל במבט רציני ומתעניין בכנות.
"הכול סבבה. אני ממש שמחה שבחרתי לשרת בבית אבות בסוף." אני אומרת.
"קצת מצחיק לקרוא לזה בית אבות, לא?" הוא אומר.
"למה?" אני שואלת.
"לפי מה שאני ראיתי, גרות שם יותר אימהות מאבות," הוא אומר, ואני צוחקת. לא שמתי לב עד עכשיו שכמות הקשישות אצלנו גדולה במידה ניכרת מכמות הקשישים.
"האמת, אתה צודק." אני מסכימה ומחייכת, וצחי מחייך חזרה בביישנות.
"ואיך הם? נחמדים אלייך? כי אם לא, יש להם עסק איתי." הוא מבהיר בטון שמנסה להישמע מאיים.
אני צוחקת שוב. "חייל קרבי בן עשרים שמאיים על חבורת קשישים בני שמונים פלוס — זה לא ממש הוגן מצדך." אני אוספת את השיער בשתי ידיי ומסדרת אותו כאילו לקוקו, אני רואה שצחי עוקב אחרי תנועותיי, משהו משתנה במבטו. "אל תדאג, הם ממש בסדר, באמת. ממש זכיתי במקום מעולה. לגבי בנות השירות שאיתי בדירה... זה כבר משהו אחר," אני רוטנת.
"אוי.. אל תגידי שנפלת על חבורת פאקצות." הוא אומר.
"קצת," אני אומרת. "הן בסדר בגדול, חוץ מזה שהן קצת משגעות אותי וקצת יותר מדי בקטע חברתי, ואין לי ממש כוח לזה. אבל אורטל, הבת שירות שאיתי, דווקא ממש סבבה. היא גם ככה עסוקה כל היום עם חבר שלה, וזה נותן לי שקט." אני שותה את הלימונדה כמעט עד הסוף.
הוא מסיט את מבטו לעבר הרחוב ולוגם מהנס, מבטו רווי מחשבות ומרוחק. "כן, באמת תמיד היית מתבודדת," הוא ממלמל, קצת לעצמו, "עד שהוא הגיע."
אני מורידה את מבטי ומסתכלת אל אצבעותיי שמגרדות את ברכיי בחוזקה ברגע שהוא הזכיר אותו. צחי באמת מכיר אותי. הוא קלע בול. היחיד שהצליח לטלטל אותי לגמרי מהעולם הסדור והיציב שבניתי לעצמי היה דרור.
"אתם עדיין לא בקשר?" הוא שואל. אני מסמיקה.
"למה אתה שואל?" אני מסתכלת עליו, מנסה להסוות מפניי את התזכורת ממוצאי שבת האחרון.
"סתם, את נראית הרבה יותר שמחה מהפעם האחרונה שראיתי אותך. תהיתי לעצמי אם הוא קשור לזה." אני רואה זיק של חוסר ביטחון עובר במבטו התמים של צחי. "אני דואג לך, את יודעת. כולם דואגים לך מאז מה שהיה."
אני מרגישה את גופי מתקשח ומזדקפת לאחור. "אתה לא צריך לדאוג לי," אני מסננת בעצבים, "אל תתחיל גם אתה עכשיו."
הוא נדרך. "לא לזה התכוונתי. היי... אני זה שבעדך פה," הוא אומר. הוא באמת ממש נחמד אליי. אני נרגעת.
"אנחנו לא בקשר." אני אומרת.
"בכלל?" הוא שואל.
"הוא התקשר אליי פעם אחת אחרי שנפרדנו. לא עניתי לו." אני אומרת. עבר די הרבה זמן מאז, ואני מרגישה בסדר לספר את זה לצחי. "רק שלחתי לו הודעה וביקשתי שלא יתקשר יותר והוא באמת הפסיק." אני מרגישה פתאום את הלחיים שלי מתלהטות. צחי מכווץ את עיניו המלוכסנות, הממוסגרות בריסים שחורים ארוכים. גבותיו העבות מדגישות את תווי פניו הגבריים. מבטו חודר. הוא מנסה לפענח את הגמגום שלי.
"את יכולה לספר לי, אני לא אגיד לאף אחד," הוא אומר. אני מביטה בעיניו, הן נראות לי כנות.
"הוא בא אליי במוצ"ש האחרון." אני משחררת את המידע, מרגישה טוב לחלוק אותו עם עוד מישהו. "הוא רוצה שננסה לחזור להיות בקשר." צחי נראה מופתע, ועוד משהו לא ברור, אבל הוא ממשיך לשאול אותי כאילו זה לא כזה עניין. "ומה אמרת לו?"
"בהתחלה מובן שלא. אחר כך אמרתי לו שאני אחשוב על זה. אבל לא נראה לי שזה יקרה. עוד לא החלטתי." אני נאנחת. אני אמורה להתקשר אליו. אני מציצה בשעון. שיט! אני מאחרת. שכחתי את עצמי לגמרי.
"צחי אני חייבת לעוף, אני מאחרת לפעילות צהריים." אני קמה מהכיסא בבת אחת. צחי ממלמל ברכה במהירות שיא וקם איתי מיד. אנחנו מסדירים את התשלום והוא מלווה אותי בחזרה לבית האבות.
לפני שאני עולה במדרגות הכניסה לבניין אני נפרדת מצחי. "היה ממש כיף שבאת, אין לך מושג כמה שימחת אותי, אני חייבת לך גם ביקור, ברגע שזה יתאפשר אתה חייב להגיד לי." אני מרגישה רגשנית פתאום. הביקור של צחי נתן לי את ההרגשה של הבית והביטחון שכל־כך חסרה לי פה.
הוא מחייך חיוך חמוד וגורם לי לחייך גם. "היה כיף לראות אותך." הוא אומר ומתוך אינסטינקט אני מושיטה את ידיי לחבק אותו לפני שהוא הולך. הוא מחבק אותי בחזרה ועוצמת החיבוק ההססנית שלו מעידה שהוא לא ציפה לזה שאחבק אותו. אני משחררת את החיבוק וצחי מסתובב כדי ללכת, אך שנינו קופאים במקומנו כאשר בצדו השני של הכביש, במרחק מטרים בודדים בלבד, עומד לו בחליפת עורך־דין לא אחר מאשר דרור שדה.