“קראתי את הספר בבת אחת ללא הפסקה, הוא קולח מאוד, ישראלי מאוד, אנושי מאוד ומהנה. אבל בעיני קצת שטוח. גאיה, הדמות הראשית לא מספיק בוגרת, קשרי האהבה לא מבוססים על עומק רגשי. סליחה על הכבדות, כן? אבל הדברים האלה הופכים את הספר לרומן רומנטי (קיטשי) ופחות למשהו עמוק ומשפיע רגשית. לפעמים כיף גם לקרוא ספרים כאלה.. אגב כמי שגדלה במושב מאוד התחברתי להוויה ולדינמיקה. המושב, המילואים, התקופה, האנשים מעצבים את הסיפור כמאוד ישראלי וזה כיף ומיוחד.”

“זהו ספרה השני של הילה ארוון שאני קוראת. ספרה הקודם "סודות באחוזת השושנים" זכה לאהבה ושבחים מהקוראים. בספר "הדרך הביתה" הילה נוטלת שתי דמויות מנוגדות לחלוטין וממגנטת אותן. הדרך למגנוט מלווה בדרך כלל באי-הבנות, חששות, סיטואציות מביכות ומשעשעות, עיצורי תקשורת ועוד. את כל המרקחת הזו הילה עוטפת באטמוספרה ישראלית ודמויות משנה ססגוניות. ניכר שהילה ארוון אוהבת אנשים מכל צבעי הקשת. בספר הנוכחי תמצאו את אנשי העיר, הכפר, הקיבוץ, חקלאים, תעשיינים, פרסומאים, אנשי הייטק, חייל צה"ל, תלמידים ומחנכים. העלילה מתחילה בינואר 2011, קופצת למאי 2014 שבארצנו אווירת פיגועים, חטיפת שלושת הנערים, מבצע "צוק איתן", וההישרדות של תושבי דרום הארץ ועוטף עזה. סיום העלילה באוגוסט 2015. לא שהיה לנו אז קל במדינה... אבל לפחות באותו חודש היה פיצוץ מבוקר... "גשר "מעריב" פוצץ באופן מבוקר, והחלו עבודות התשתית לרכבת הקלה בת"א. וככה זה מתחיל... יום חורפי, מזג האוויר קודר, טיפות גשם כבדות הולמות על גבי גג מכוניתה של שירלי, שיצאה לפני דקות אחדות מביקור אצל רופאת הנשים. את הבשורה על ההיריון שירלי תודיע לבעלה בסופ"ש, בצימר צפוני שתכנן לה בעלה. אבל,,, כידוע, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה...תוך כדי נהיגה שירלי הסיטה את מבטה לעבר הטלפון הסלולארי ו.... ב-ו-ם.... לא היה מנוס מהתנגשות עם המשאית שהאטה בהפתעה לפניה. המכונית של שירלי הסתחררה, הצמיגים צרחו תוך כדי מאבק באספלט החלק... המכונית נמחצה תחת כובד משקלה של המשאית. כל מה ששירלי שמעה היה התנפצות של זכוכיות ואז אפלה... כשלוש שנים לאחר הטרגדיה, מצטרפת דמות חדשה בשם גאיה הדר. גאיה נהגה במכוניתה החדשה לבית הוריה המתגוררים במושב רננים בדרום הארץ. לזנב מכוניתה נדבק טנדר לבן, וסנוור את עיניה, כדי שתפנה את הדרך... גאיה לא נכנעה, המשיכה בדרכה, ולא התייחסה לנהג שביקש לפנות לו את הדרך. לבית הוריה, גאיה הגיעה במסגרת חופשה שנטלה לעצמה, שרונן בן-זוגה היה אמור להצטרף אליה בסופ"ש. כמו שקורה ברוב הספרים הללו, "ב-מ-ק-ר-ה" נהג הטנדר המסנוור – סער רוזן, ניראה בגינת הוריה משוחח עם אימה-גילה. המפגש בין גאיה הדר וסער רוזן טעון היסטורית. גאיה נזכרת באירוע מימי התיכון ומתחפרת בתוכו. פצעיה נפערו מחדש והתנהגותה כלפי סער, מנותבת לאורך העלילה, על ידי אותו אירוע טראומתי. למרות התנהגותה הבלתי הגיונית ומוסברת, סער מצידו המשיך לנהוג כלפי גאיה באיפוק. שניהם היו מאוד שונים, היא-קופצנית, רגשנית, חשדנית, צמחונית וניזונה מאוכל בריא, והוא לעומתה רגיש, מאופק, מחוספס, לעיתים ציני, ואוכל בתאווה גדולה סטיקים. המפגש ביניהם משנה את חייהם. שניהם יוצאים למסע אישי על רקע "מבצע צוק איתן" ופיגועים, ומנגד הנופים הפסטוראליים של מושב רננים. גאיה ייצגה את הבחורה הישראלית, שעוזבת את חיי המושב לטובת החיים התוססים ב"עיר ללא הפסקה". היא יחצני"ת בחברת הייטק, מנהלת זוגיות עם רונן, ומתכננת להם עתיד משותף וורוד. בניגוד לגאיה, סער מצולק רגשית וכל עולמו היא דפי-ביתו. הוא ייצג את החקלאי, הרפתן שטוב לו עם הפשטות והשקט של הכפר. הספר "הדרך הביתה" מגולל מגוון של דמויות במשפחה הישראלית, וביחסים המורכבים שבינו לבינה. בניגוד לספרים אחרים שעוסקים בסוגת הרומן הרומנטי, הילה ארוון נמנעת בספריה כמעט מסצנות מין. חיצי כתיבתה מופנים לרגשות, לאווירה, ולנתיבים שהאדם בוחר לעצמו. אהבתי את בחירת השמות לדמויות הראשיות: גאיה-אלת האדמה והארץ. סער-זכה לסערה בחייו וגם ידע להסעיר. לגאיה לא התחברתי, משום שהיא שיקפה בעיניי סוג של ילדותיות, חוסר בגרות, עיוורון ותמימות שגובלת לעיתים בחלמאות. למרות, שכריכת הספר המעוצבת מעוררת תשומת לב בערמת הספרים בחנות, אני הייתי בוחרת דווקא עיצוב שונה.. אם תקראו תבינו את הקשר בין המשולש: שירלי, גאיה וסער. בשורה התחתונה: "הדרך הביתה" הוא סיפור ישראלי קליל, קולח המתמודד עם אגו, משקעים היסטוריים , סוגר מעגלי חיים, ונגמע בשלוק אחד. נהניתי? כן, התאים לי לתקופה הזו. אהבתי? כן, למרות שהעלילה צפויה.. אזכור אותו? לא, כי בעוד כמה שעות כבר אהיה שקועה בספר אחר. בשורה התחתונה: ספרות קנ"ש-קראתי, נהנתי, שכחתי. מומלץ לקריאה לימים שהריכוז נמצא בשלב האחרון של הסולם. לי יניני רומן מקור, הוצאה עצמית , 324 עמודים, שנה: 2016”

“החמצה אחרי הסופרלטיבים סביבו ולמרות הרגעים היפים והישראליות. על רקע 'צוק איתן' וירי על עוטף עזה- סיפור אהבה צפוי (וקיטשי) למדי שנראה בלתי אפשרי, כמובן. גאיה הדר היא באמצע שנות העשרים וגדלה במושב סמוך לעזה שעברה למרכז בעקבות עבודתה, יש חבר ומדי פעם מבקרת את משפחתה. באחד מביקוריה היא פוגשת באקראי את ה'נמסיס' מהתיכון סער רוזן שהיה מוקף חבורה מעריצה בשל חיצוניותו הנאה והכריזמה. היא נותרה מחוץ למעגל הזה ומדי פעם מושא ללעג.גם כעת סער נתפס בעיניה תחילה כבעל בטחון עצמי מופרז ויהיר. בביקוריה סופג האזור רקטות ומפלס החרדה גואה. היא מתיידדת עם דפי,ילדה צעירה ומתברר שהינה בתו של סער. למרות יחסה השלילי כלפיו ותפיסות העולם השונות (כולל היותם רפתן טורף סטייקים וצמחונית) היא מוצאת בו צדדים אחרים ונקשרת מאד לבת. עם ספקותיה כלפיו נוכחת בהדרגה שהתבגר והשתנה גם בשל טראומה שחווה. התפתחויות פתאומיות לא קלות בחייה מחוץ למושב משנות הרבה ועליה להחליט לאן מועדות פניה. ואיך אפשר בלי הרכלניות הזקנות המרושעות של המושב עם רעיונות ואג'נדה משלהן והאמא ה'יאכנע' הדאגנית לבתה הרווקה. -אממה, הכתיבה מחרבת. לפעמים הרגשתי שחזרתי בזמן לשיעורי חיבור ביסודי. משפטים ארוכים ותיאוריים עד גיחוך ואין ספור פסיקים מיותרים. סער חובש כובע רחב שוליים- "מה הוא חושב לעצמו, שהוא קאובוי בטקסס?" השמש השוקעת במערב וקרניה צובעות את השמיים בצבעים עזים, ניחוח המטעמים של אמא על צלחת ששוליה בצבע זהב והלימונדה הצוננת, "הריצפה הזו מזמן לא ראתה את סמרטוט הספונג'ה מקרוב"; "המאוורר הישן נאבק לצנן את האוויר החם שנכנס פנימה דרך החלון ומשב הרוח החמים הביא עימו את ציוץ הציפורים יאדה יאדה יאדה..."- ממש על קצה המזלג. שוב ושוב 'בריכות עיני הטורקיז' של סער ובתו. כאמור, יש רגעים יפים והיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם היה פחות נמרח וקיטשי כולל שיחות בין הדמויות והגיגיה של גאיה בינה לבין עצמה.וחבל, כי מדובר בסיפור הכי ישראלי המוכר לכולנו-הסכסוך עם חמאס, צבא, מרכז מול פריפריה, עיר מול מושב,משפחתיות וסחבקיות, הישראלי היפה והמתנדב ואירועים שהחיים יכולים לזמן- שהכתיבה מרדדת.”

“ב-2014 ביקרתי את הוריי בזמן מבצע צוק איתן. הורי, המתגוררים בדרום, מורגלים היטב בשגרת "צבע אדום". רצה המקרה, ואת הספר קראתי בזמן ביקור בבית הוריי. ספרים רבים נכתבו על הווי החיים הישראלי, אך לא רבים עוסקים בנושא היישובים בדרום הסובלים מהפגזות חוזרות ונשנות מכיוון רצועת עזה. הספר מיטיב לתאר את הווי החיים והלך הרוח באותה תקופה ב-2014. הכתיבה נפלאה, ועריכת הספר מצויינת. התייחסותן של דמויות מהמרכז המנותקות מהמתרחש ומהמצב הבטחוני, הירתמות העם למען חייליו ותיאור אזורי הכינוס והחיילים השבים מן החזית מחזירים את הקורא לאותה תקופה. למרות הנושא הנוגע ללב וסיפורן המכמיר של הדמויות, לא ניתן להגדיר את הספר כ"כבד". הוא רומן מקסים, מרתק ושובה. על אף התקופה הקשה עליה הוא מבוסס, אין בו נקיטת צד על המפה הפוליטית. הוא עוסק אך ורק בדמויות ובמה שעובר עליהן. ארוון מיטיבה לכתוב, וזהו ספרה השני שאני קוראת בשקיקה. היא לא מפריזה בתיאורים, ולא מסתמכת על סצנות מין על מנת למכור (כפי שנפוץ לאחרונה). האהבה בספריה מספיקה על מנת לשבות את לב הקוראים, והחיבה לדמויות נשארת עמי הרבה לאחר סיום קריאת הספר. השפה פשוטה, יומיומית, אך עשירה בדרכה. העלילה לא מייגעת, כך שאין בספר רגע דל של שעמום. הקריאה בו הייתה כה מהנה, עד שלא יכלתי להניחו מידיי.”

“קראתי את הספר בבת אחת ללא הפסקה, הוא קולח מאוד, ישראלי מאוד, אנושי מאוד ומהנה. אבל בעיני קצת שטוח. גאיה, הדמות הראשית לא מספיק בוגרת, קשרי האהבה לא מבוססים על עומק רגשי. סליחה על הכבדות, כן? אבל הדברים האלה הופכים את הספר לרומן רומנטי (קיטשי) ופחות למשהו עמוק ומשפיע רגשית. לפעמים כיף גם לקרוא ספרים כאלה.. אגב כמי שגדלה במושב מאוד התחברתי להוויה ולדינמיקה. המושב, המילואים, התקופה, האנשים מעצבים את הסיפור כמאוד ישראלי וזה כיף ומיוחד.”

“זהו ספרה השני של הילה ארוון שאני קוראת. ספרה הקודם "סודות באחוזת השושנים" זכה לאהבה ושבחים מהקוראים. בספר "הדרך הביתה" הילה נוטלת שתי דמויות מנוגדות לחלוטין וממגנטת אותן. הדרך למגנוט מלווה בדרך כלל באי-הבנות, חששות, סיטואציות מביכות ומשעשעות, עיצורי תקשורת ועוד. את כל המרקחת הזו הילה עוטפת באטמוספרה ישראלית ודמויות משנה ססגוניות. ניכר שהילה ארוון אוהבת אנשים מכל צבעי הקשת. בספר הנוכחי תמצאו את אנשי העיר, הכפר, הקיבוץ, חקלאים, תעשיינים, פרסומאים, אנשי הייטק, חייל צה"ל, תלמידים ומחנכים. העלילה מתחילה בינואר 2011, קופצת למאי 2014 שבארצנו אווירת פיגועים, חטיפת שלושת הנערים, מבצע "צוק איתן", וההישרדות של תושבי דרום הארץ ועוטף עזה. סיום העלילה באוגוסט 2015. לא שהיה לנו אז קל במדינה... אבל לפחות באותו חודש היה פיצוץ מבוקר... "גשר "מעריב" פוצץ באופן מבוקר, והחלו עבודות התשתית לרכבת הקלה בת"א. וככה זה מתחיל... יום חורפי, מזג האוויר קודר, טיפות גשם כבדות הולמות על גבי גג מכוניתה של שירלי, שיצאה לפני דקות אחדות מביקור אצל רופאת הנשים. את הבשורה על ההיריון שירלי תודיע לבעלה בסופ"ש, בצימר צפוני שתכנן לה בעלה. אבל,,, כידוע, האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה...תוך כדי נהיגה שירלי הסיטה את מבטה לעבר הטלפון הסלולארי ו.... ב-ו-ם.... לא היה מנוס מהתנגשות עם המשאית שהאטה בהפתעה לפניה. המכונית של שירלי הסתחררה, הצמיגים צרחו תוך כדי מאבק באספלט החלק... המכונית נמחצה תחת כובד משקלה של המשאית. כל מה ששירלי שמעה היה התנפצות של זכוכיות ואז אפלה... כשלוש שנים לאחר הטרגדיה, מצטרפת דמות חדשה בשם גאיה הדר. גאיה נהגה במכוניתה החדשה לבית הוריה המתגוררים במושב רננים בדרום הארץ. לזנב מכוניתה נדבק טנדר לבן, וסנוור את עיניה, כדי שתפנה את הדרך... גאיה לא נכנעה, המשיכה בדרכה, ולא התייחסה לנהג שביקש לפנות לו את הדרך. לבית הוריה, גאיה הגיעה במסגרת חופשה שנטלה לעצמה, שרונן בן-זוגה היה אמור להצטרף אליה בסופ"ש. כמו שקורה ברוב הספרים הללו, "ב-מ-ק-ר-ה" נהג הטנדר המסנוור – סער רוזן, ניראה בגינת הוריה משוחח עם אימה-גילה. המפגש בין גאיה הדר וסער רוזן טעון היסטורית. גאיה נזכרת באירוע מימי התיכון ומתחפרת בתוכו. פצעיה נפערו מחדש והתנהגותה כלפי סער, מנותבת לאורך העלילה, על ידי אותו אירוע טראומתי. למרות התנהגותה הבלתי הגיונית ומוסברת, סער מצידו המשיך לנהוג כלפי גאיה באיפוק. שניהם היו מאוד שונים, היא-קופצנית, רגשנית, חשדנית, צמחונית וניזונה מאוכל בריא, והוא לעומתה רגיש, מאופק, מחוספס, לעיתים ציני, ואוכל בתאווה גדולה סטיקים. המפגש ביניהם משנה את חייהם. שניהם יוצאים למסע אישי על רקע "מבצע צוק איתן" ופיגועים, ומנגד הנופים הפסטוראליים של מושב רננים. גאיה ייצגה את הבחורה הישראלית, שעוזבת את חיי המושב לטובת החיים התוססים ב"עיר ללא הפסקה". היא יחצני"ת בחברת הייטק, מנהלת זוגיות עם רונן, ומתכננת להם עתיד משותף וורוד. בניגוד לגאיה, סער מצולק רגשית וכל עולמו היא דפי-ביתו. הוא ייצג את החקלאי, הרפתן שטוב לו עם הפשטות והשקט של הכפר. הספר "הדרך הביתה" מגולל מגוון של דמויות במשפחה הישראלית, וביחסים המורכבים שבינו לבינה. בניגוד לספרים אחרים שעוסקים בסוגת הרומן הרומנטי, הילה ארוון נמנעת בספריה כמעט מסצנות מין. חיצי כתיבתה מופנים לרגשות, לאווירה, ולנתיבים שהאדם בוחר לעצמו. אהבתי את בחירת השמות לדמויות הראשיות: גאיה-אלת האדמה והארץ. סער-זכה לסערה בחייו וגם ידע להסעיר. לגאיה לא התחברתי, משום שהיא שיקפה בעיניי סוג של ילדותיות, חוסר בגרות, עיוורון ותמימות שגובלת לעיתים בחלמאות. למרות, שכריכת הספר המעוצבת מעוררת תשומת לב בערמת הספרים בחנות, אני הייתי בוחרת דווקא עיצוב שונה.. אם תקראו תבינו את הקשר בין המשולש: שירלי, גאיה וסער. בשורה התחתונה: "הדרך הביתה" הוא סיפור ישראלי קליל, קולח המתמודד עם אגו, משקעים היסטוריים , סוגר מעגלי חיים, ונגמע בשלוק אחד. נהניתי? כן, התאים לי לתקופה הזו. אהבתי? כן, למרות שהעלילה צפויה.. אזכור אותו? לא, כי בעוד כמה שעות כבר אהיה שקועה בספר אחר. בשורה התחתונה: ספרות קנ"ש-קראתי, נהנתי, שכחתי. מומלץ לקריאה לימים שהריכוז נמצא בשלב האחרון של הסולם. לי יניני רומן מקור, הוצאה עצמית , 324 עמודים, שנה: 2016”

“החמצה אחרי הסופרלטיבים סביבו ולמרות הרגעים היפים והישראליות. על רקע 'צוק איתן' וירי על עוטף עזה- סיפור אהבה צפוי (וקיטשי) למדי שנראה בלתי אפשרי, כמובן. גאיה הדר היא באמצע שנות העשרים וגדלה במושב סמוך לעזה שעברה למרכז בעקבות עבודתה, יש חבר ומדי פעם מבקרת את משפחתה. באחד מביקוריה היא פוגשת באקראי את ה'נמסיס' מהתיכון סער רוזן שהיה מוקף חבורה מעריצה בשל חיצוניותו הנאה והכריזמה. היא נותרה מחוץ למעגל הזה ומדי פעם מושא ללעג.גם כעת סער נתפס בעיניה תחילה כבעל בטחון עצמי מופרז ויהיר. בביקוריה סופג האזור רקטות ומפלס החרדה גואה. היא מתיידדת עם דפי,ילדה צעירה ומתברר שהינה בתו של סער. למרות יחסה השלילי כלפיו ותפיסות העולם השונות (כולל היותם רפתן טורף סטייקים וצמחונית) היא מוצאת בו צדדים אחרים ונקשרת מאד לבת. עם ספקותיה כלפיו נוכחת בהדרגה שהתבגר והשתנה גם בשל טראומה שחווה. התפתחויות פתאומיות לא קלות בחייה מחוץ למושב משנות הרבה ועליה להחליט לאן מועדות פניה. ואיך אפשר בלי הרכלניות הזקנות המרושעות של המושב עם רעיונות ואג'נדה משלהן והאמא ה'יאכנע' הדאגנית לבתה הרווקה. -אממה, הכתיבה מחרבת. לפעמים הרגשתי שחזרתי בזמן לשיעורי חיבור ביסודי. משפטים ארוכים ותיאוריים עד גיחוך ואין ספור פסיקים מיותרים. סער חובש כובע רחב שוליים- "מה הוא חושב לעצמו, שהוא קאובוי בטקסס?" השמש השוקעת במערב וקרניה צובעות את השמיים בצבעים עזים, ניחוח המטעמים של אמא על צלחת ששוליה בצבע זהב והלימונדה הצוננת, "הריצפה הזו מזמן לא ראתה את סמרטוט הספונג'ה מקרוב"; "המאוורר הישן נאבק לצנן את האוויר החם שנכנס פנימה דרך החלון ומשב הרוח החמים הביא עימו את ציוץ הציפורים יאדה יאדה יאדה..."- ממש על קצה המזלג. שוב ושוב 'בריכות עיני הטורקיז' של סער ובתו. כאמור, יש רגעים יפים והיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם היה פחות נמרח וקיטשי כולל שיחות בין הדמויות והגיגיה של גאיה בינה לבין עצמה.וחבל, כי מדובר בסיפור הכי ישראלי המוכר לכולנו-הסכסוך עם חמאס, צבא, מרכז מול פריפריה, עיר מול מושב,משפחתיות וסחבקיות, הישראלי היפה והמתנדב ואירועים שהחיים יכולים לזמן- שהכתיבה מרדדת.”

“ב-2014 ביקרתי את הוריי בזמן מבצע צוק איתן. הורי, המתגוררים בדרום, מורגלים היטב בשגרת "צבע אדום". רצה המקרה, ואת הספר קראתי בזמן ביקור בבית הוריי. ספרים רבים נכתבו על הווי החיים הישראלי, אך לא רבים עוסקים בנושא היישובים בדרום הסובלים מהפגזות חוזרות ונשנות מכיוון רצועת עזה. הספר מיטיב לתאר את הווי החיים והלך הרוח באותה תקופה ב-2014. הכתיבה נפלאה, ועריכת הספר מצויינת. התייחסותן של דמויות מהמרכז המנותקות מהמתרחש ומהמצב הבטחוני, הירתמות העם למען חייליו ותיאור אזורי הכינוס והחיילים השבים מן החזית מחזירים את הקורא לאותה תקופה. למרות הנושא הנוגע ללב וסיפורן המכמיר של הדמויות, לא ניתן להגדיר את הספר כ"כבד". הוא רומן מקסים, מרתק ושובה. על אף התקופה הקשה עליה הוא מבוסס, אין בו נקיטת צד על המפה הפוליטית. הוא עוסק אך ורק בדמויות ובמה שעובר עליהן. ארוון מיטיבה לכתוב, וזהו ספרה השני שאני קוראת בשקיקה. היא לא מפריזה בתיאורים, ולא מסתמכת על סצנות מין על מנת למכור (כפי שנפוץ לאחרונה). האהבה בספריה מספיקה על מנת לשבות את לב הקוראים, והחיבה לדמויות נשארת עמי הרבה לאחר סיום קריאת הספר. השפה פשוטה, יומיומית, אך עשירה בדרכה. העלילה לא מייגעת, כך שאין בספר רגע דל של שעמום. הקריאה בו הייתה כה מהנה, עד שלא יכלתי להניחו מידיי.”