אין ספק זהו ספר שדורש השקעה,ריכוז וסבלנות. הרעיון אכן אינו מקורי והוצג באינספור ספרים וסרטים: היסטוריה חלופית או מסע בזמן לשינוי העבר, האפשרות לחזור בזמן לנקודות מפתח בחיינו, בהיסטוריה - מה היה קורה לו... ? (אפקט הפרפר,דלתות מסתובבות,תצפית עבר של אורסון סקוט קארד ולפני שאפול הזוועתי של לורן אוליבר) גם קו העלילה הקצר של רצח היטלר או ניצחון גרמניה הוצע כבר (ברק של דין קונץ,ארץ אבות המשמים של רוברט האריס והאיש במצודה הרמה המשמים לא פחות של פיליפ ק. דיק) ואפילו הזדמנות שנייה לחיים אחרים ( שתי פרשיות חייו המופלאות של לוקאס קאשה אלכסנדר לויד) כל אלה הציתו את הדמיון ועוררו דיונים פילוסופיים עמוקים (פארדוקס הסבא). אבל קייט אטקינסון מציגה את הרעיון הזה בדרך משלה ,בכתיבה חיננית, סוחפת,בסיפור מעניין ובגיבורה מעוררת חיבה. רבים לפניי פירטו את דעתם על הספר לטוב ולרע - אז אקצר במיוחד (למרות ששמתי לב כי רוב אלה שלא אהבו- לא טרחו לקרוא את הספר עד תומו): אורסולה נולדה למשפחה אמידה בתחילת המאה ה-20 בבריטניה הספר מלווה אותה לאורך חייה ומיתותיה. אורסולה מתה(לראשונה מיד לאחר לידתה ) וכל מוות שלה מאתחל את חייה מחדש, בכל פעם היא מקבלת הזדמנות נוספת לחיות בצורה קצת שונה לעשות דברים אחרת ולשנות את גורלה. אנו מלווים את אורסולה לאורך ילדותה ובגרותה , פרק נכבד -שחוזר על עצמו כמה פעמים - מוקדש ללונדון בזמן ה "בליץ", באופן אישי למדתי המון מן הפרק הזה ,כלומר כן, את יודעת שהיה בליץ ,את יודעת כמה זמן הופצצה העיר,כמה סבלו התושבים ועל העמידה האיתנה, אבל הכל בגדר מיתוס, וקייט אטקינסון הפכה את זה להרבה יותר מוחשי עבורי. אהבתי גם את קו העלילה הקצר של חיים בגרמניה ההופכת יותר ויותר נאצית,החיים בצד השני בזמן מלחמה ממחישים כמה מיותרת היא. דרושות סבלנות והסתגלות לאתחול הזה של החיים, זה דורש מהמוח לעשות פליק פלאק כמה פעמים, אני נהניתי מההיבט הזה,מהצורך לבנות כל פעם מחדש את הפאזל. אחד הרעיונות החביבים עליי הוא "מה היה קורה אם" או לחלופין "אילו יכולתי לחזור לזמן X מה הייתי עושה שונה ואיך חיי היו נראים כתוצאה מכך" שמחתי לקרוא ספר שעוסק ברעיון הזה. אהבתי גם את ההשכלה הנרחבת שאטקינסון " מלבישה" על גיבוריה . הספר מלא ציטוטים ורפרנסים מספרות המערב (לא רק שייקספיר כמו שציינה מישהי) וזה לא פוגע ברצף הקריאה. סיימתי את הספר ואמרתי וואו! הוא יעסיק את מוחי עוד זמן רב ,דרגתי אותו כמעולה ואני מחלקת את התואר הזה בקמצנות יתרה, אשמח לקרוא עוד מפרי עטה.

הרומן הראשון של סטפן קינג שרק עכשיו תורגם לעברית,הספר נכתב ב-1974, ארבעים שנה ועדיין מצליח להפחיד,לעניין ,להיות רלבנטי. למרות שהסיפור מוכר -יש סרט די נאמן למקור-קראתי בנשימה עצורה. התחלתי באוטובוס של הבוקר סיימתי תוך 10 שעות(כולל יום עבודה באמצע). ולא נותר לי אלא לומר :וואו! @@@ספוילרים@@ הרומן -בקצרה -מספר על קארי בת לאמא פונדמנטליסטית מטורפת שהופכת לשק החבטות הבית ספרי,היא לא ניראית כמו כולם ,לא מתנהגת כמו כולם ,לא מתלבשת כמו כולם ,וזו סיבה מצויינת להתעלל בה בשלל צורות, לקארי יש כוחות טלקינטיים שמתפרצים בעיתות מצוקה קיצונית ,היא לא מודעת לכוחות הללו עד שלמרבה הזוועה היא מקבלת מחזור לראשונה בגיל 17 ,במקלחת, בבי"ס ,לעיני בנות כיתתה ואין לה שמץ של מושג מה קורה לה,הבנות כמובן מנצלות את ההזדמנות להתעללות נוספת. אחת הבנות -סו- נתקפת חרטה על התנהגותה ומשכנעת את חברה טומי להזמין את קארי לנשף הפרום.זו הנקודה החלשה בכל הסיפור לטעמי,הסבירות קצת מעורערת. טומי וקארי הולכים לנשף ,זוכים בתואר מלכי השכבה ובמקלחת של דם חזירים באדיבות "מלכת הכתה" ,כתגובה קארי מפוצצת את חצי העיר הורגת את אמא שלה ומתה בעצמה מסכין שאמא שלה תקעה בגבה (תרתי משמע). @@@@@@@@ זהו כאמור הרומן הראשון של סטיבן קינג ,ציפיתי לבוסריות מסויימת ,ארכאיות אולי -עברו כבר 40 שנה סה"כ- אבל לא, זהו סטיבן קינג במיטבו, עם כל הגועל והדם והזוועות המוכרות מספריו הבאים. ובכל זאת :גם אם מנפים את הפן הפארא-פסיכולוגי,את האימה הגועל והפרשות הגוף השונות ,עדיין ,האיש יודע לספר סיפור ,לגרום להזדהות עם גיבוריו,שיהיה לך אכפת מה קורה להם. לטעמי זהו ספר מעולה -ואני לא מחלקת את זה בנדיבות-ספר שגורם לחשוב, אמנם קינג כותב בסגנון פופלרי ולא מה שנחשב "ספרות יפה" אבל הוא ממחיש את הרעיון בעוצמה לא פחותה מיוג'ין יונסקו (קרנפים)ופרידריך דירנמאט (ביקור הגברת הזקנה )ועם הרבה יותר חמלה ואהבת אדם מויליאם גולדינג (בעל זבוב), הרעיון אם תהיתם-האדם הוא יצור נורא שמסוגל למעשים נוראים,נקמה לעיתים מוצדקת ובהחלט מובנת ,רשעים מקבלים את עונשם לבסוף. ויש תקווה,וזה מה שיפה בעיני כי הוא לא סותם את הגולל על המין האנושי,תמיד יש מישהו שיפיק לקחים וישתדל להתנהג בצורה שונה בעתיד. בקורת מעמיקה ורצינית על התרבות האמריקאית וערכיה -למעשה התרבות המערבית-סיפור שבישר את ארועי קולומביין ודומיהם כאמור מומלץ בחום ולא רק לחובבי קינג.

אחותי אמרה "ספר מטלטל" וזו המילה הכי טובה לתאר אותו. בכתיבה עדינה בלי התלהמות ותאורים גרנדיוזים נחשפות טרגדיות איומות,זה לא יהיה ספויילר אם אספר כי אמא נעלמה וכעת ילדיה ובעלה מנסים לחפש אותה, הסיפור מוצג מארבע נקודות ראות שונות כשבכל פעם הדובר משתנה .הבת הבכורה הבן הבכור הבעל ו...האמא.הסופרת נוקטת שפה חריגה ומשתמשת בגוף שני נוכח (את,אתה)מה שגורם לנו לקחת צעד קטן אחורה ולחשוב ,כי אם הגיבור הוא לא "אני" אז יתכן שיש לזה נגיעה גם אליי הקורא? ויש לזה נגיעה ,אוהו איזו נגיעה,קוריאה או טסמניה כולנו מתנהגים אותו הדבר מסתבר,אמהות מקריבות הכל למען הילדים והילדים לא ממש מודעים ,לא באמת מעריכים, לא תמיד מבינים והרבה פעמים בועטים ומתחצפים ומזלזלים בלי לשים לב בכלל. הספר הזה עשה לי להרים את הטלפון ולצלצל לאמא,עכשיו ,מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי. ספר על משפחות,על יחסי הורים וילדים בעלים ונשים על בני אדם,וגם קצת על קוריאה. אבל בעיקר זה ספר על חרטה ,על דברים שלא נאמרו ועל כאלו שדווקא כן ,חלומות שלא הוגשמו,מטרות שלא הושגו,סליחות שלא נאמרו. ספר שעושה חשבון נפש. מומלץ בחום.

***יש מצב לספויילרים*** ספר מוזר ,שונה, זו בקורת נוקבת על העולם האקדמי ותחום מדעי הרוח אבל לא ממש כיף לקרוא אותה. על הספר שורה מן רוח חלום דרום אמריקאית ,זה מזכיר במקצת את מארקס , סיפור ריאלי מעורב בפנטזיה, סוג של מותחן, זה גם ספר אפל ,גותי במקצת ובכלל כל התערובת מוגזמת לטעמי ומפספסת את הנקודה. מירו סטודנט נצחי בן 30 ,אוסף חומר לדוקטורט באיזה נושא לא איזוטרי שמי יודע מתיי יגיש אותו, בעזרת אמו שיש לה קשרים חזקים הוא משיג מן משרה לא ברורה של מזכיר בארכיון של מדעי הרוח. הוא עובד 4 שעות ביום ומנצל את הזמן כאמור לאיסוף חומר. העבודה והמשכורת מאפשרים לו לצאת מבית אמו -מה שממש מכעיס אותה -אבל הקיום שלו הוא מאד אפרורי ומשמים. מנהל המכון פרופ' קונדה מגייס אותו לעזרה במחקר שלו על הומרו ברוקה סופר שאיש לא יודע עליו דבר, שאי אפשר למצוא את ספריו בשום מקום והיחיד שמסוגל לומר שקרא אותם הוא הפרופסור, אחת היצירות היא סיפור שמשתנה תדיר ומשמש להעברת מסרים מודיעיניים ,קיימות לסיפור מאות גרסאות והמשימה של מירו היא לרכז אותן ולערוך השוואה במטרה לאתר את הסיפור המקורי, זו עבודת נמלים נוקדנית והוא לא זוכה לשום קרדיט ראוי מלבד הזכרת שמו ב"תודות " כאשר הפרופסור מפרסם חלק מהמחקר. כל פרסומו האקדמי של הפרופסור מבוסס על מחקרו בהומר ברוקה ,יש לו לפחות שני מתחרים שנלחמים בו בארס רב ומנסים לגייס את מירו לצדם. מירו עצמו מתחיל להתעניין בתעלומה והתעלמותו של הפרופסור מהכרה בעזרתו מתדלקת את ניסיונו לחקור. הסיפור הבלשי חלש במיוחד ולא כולל את המאפיינים הצפויים, יש לנו 2-3 מתים והמשטרה מכריזה על התאבדות ותאונה אבל מירו וידידו מחליטים שזה רצח ומבססים את ההנחה על ראיות קלושות. המכון עצמו -שהוא מן הסתם מטפורה לפקולטה למדעי הרוח -הוא מן בניין ישן בן 4 קומות מלא במבוכי מגדלי נייר ישנים ולא מסודרים וודאי שלא מקוטלגים ,כסאות שבורים ,חשמל מהבהב, מעלית שלא עובדת שנים ,חולדות ועכברים ובעיקר נזילות מים שאיש לא מסוגל או מעוניין לתקן ובסוף הספר יגרפו בשיטפון את רוב הניירת כולל העותק האחד והיחיד של ספרו האחרון של ברוקה שמירו קיבל מידיו . כשמירו ורעיו מחליטים לחפש עותק מסוים שלפני כמה שנים אחד מהם ראה לרגע ,הם מצטיידים משל יצאו לטיול בהרי האנדים - כולל סנדויצ'ים לדרך. באחת הפעמים מוזכרת משלחת מחקר ארכאולוגית שניסתה למפות את המנהרות מתחת למכון. האווירה המלנכולית האפלה ,הבניין ההרוס והמתפרק ,מגדלי הנייר המיותר שאיש אינו מעיין בהם עשרות שנים ,שנרטבים ובסוף נשאים בשיטפון ,התקרות המתפרקות ,הקירות העבשים ,כל אלה מבהירים בבוטות מה חושב דה סנטיס על מצבה של האקדמיה בכלל ומדעי הרוח בפרט. אנחנו נגלה מי הרוצח -אין הפתעה- וגם נגלה את ברוקה אבל אין שום קתרזיס או הנאה בפתרון. הספר יסתיים לאחר פגישתו של מירו עם ברוקה שמסתבר שהתחבא "מתחת לפנס " והנדס את האירועים כולם .הוא בוחר במירו לשאת את ה"בשורה" כלומר הספר שכתב אבל זה כאמור נסחף בשטפון ולמרבה האירוניה מאחר ופרופ' קונדה מת מוצא עצמו מירו האדם היחיד שיכול להעיד על עובדת קיומו של ברוקה והיחיד שקרא את יצירתו. כאמור ספר שונה. הוא לא חסר עניין אבל בפירוש אינו מותח.

***יש מצב לספויילרים*** ספר מוזר ,שונה, זו בקורת נוקבת על העולם האקדמי ותחום מדעי הרוח אבל לא ממש כיף לקרוא אותה. על הספר שורה מן רוח חלום דרום אמריקאית ,זה מזכיר במקצת את מארקס , סיפור ריאלי מעורב בפנטזיה, סוג של מותחן, זה גם ספר אפל ,גותי במקצת ובכלל כל התערובת מוגזמת לטעמי ומפספסת את הנקודה. מירו סטודנט נצחי בן 30 ,אוסף חומר לדוקטורט באיזה נושא לא איזוטרי שמי יודע מתיי יגיש אותו, בעזרת אמו שיש לה קשרים חזקים הוא משיג מן משרה לא ברורה של מזכיר בארכיון של מדעי הרוח. הוא עובד 4 שעות ביום ומנצל את הזמן כאמור לאיסוף חומר. העבודה והמשכורת מאפשרים לו לצאת מבית אמו -מה שממש מכעיס אותה -אבל הקיום שלו הוא מאד אפרורי ומשמים. מנהל המכון פרופ' קונדה מגייס אותו לעזרה במחקר שלו על הומרו ברוקה סופר שאיש לא יודע עליו דבר, שאי אפשר למצוא את ספריו בשום מקום והיחיד שמסוגל לומר שקרא אותם הוא הפרופסור, אחת היצירות היא סיפור שמשתנה תדיר ומשמש להעברת מסרים מודיעיניים ,קיימות לסיפור מאות גרסאות והמשימה של מירו היא לרכז אותן ולערוך השוואה במטרה לאתר את הסיפור המקורי, זו עבודת נמלים נוקדנית והוא לא זוכה לשום קרדיט ראוי מלבד הזכרת שמו ב"תודות " כאשר הפרופסור מפרסם חלק מהמחקר. כל פרסומו האקדמי של הפרופסור מבוסס על מחקרו בהומר ברוקה ,יש לו לפחות שני מתחרים שנלחמים בו בארס רב ומנסים לגייס את מירו לצדם. מירו עצמו מתחיל להתעניין בתעלומה והתעלמותו של הפרופסור מהכרה בעזרתו מתדלקת את ניסיונו לחקור. הסיפור הבלשי חלש במיוחד ולא כולל את המאפיינים הצפויים, יש לנו 2-3 מתים והמשטרה מכריזה על התאבדות ותאונה אבל מירו וידידו מחליטים שזה רצח ומבססים את ההנחה על ראיות קלושות. המכון עצמו -שהוא מן הסתם מטפורה לפקולטה למדעי הרוח -הוא מן בניין ישן בן 4 קומות מלא במבוכי מגדלי נייר ישנים ולא מסודרים וודאי שלא מקוטלגים ,כסאות שבורים ,חשמל מהבהב, מעלית שלא עובדת שנים ,חולדות ועכברים ובעיקר נזילות מים שאיש לא מסוגל או מעוניין לתקן ובסוף הספר יגרפו בשיטפון את רוב הניירת כולל העותק האחד והיחיד של ספרו האחרון של ברוקה שמירו קיבל מידיו . כשמירו ורעיו מחליטים לחפש עותק מסוים שלפני כמה שנים אחד מהם ראה לרגע ,הם מצטיידים משל יצאו לטיול בהרי האנדים - כולל סנדויצ'ים לדרך. באחת הפעמים מוזכרת משלחת מחקר ארכאולוגית שניסתה למפות את המנהרות מתחת למכון. האווירה המלנכולית האפלה ,הבניין ההרוס והמתפרק ,מגדלי הנייר המיותר שאיש אינו מעיין בהם עשרות שנים ,שנרטבים ובסוף נשאים בשיטפון ,התקרות המתפרקות ,הקירות העבשים ,כל אלה מבהירים בבוטות מה חושב דה סנטיס על מצבה של האקדמיה בכלל ומדעי הרוח בפרט. אנחנו נגלה מי הרוצח -אין הפתעה- וגם נגלה את ברוקה אבל אין שום קתרזיס או הנאה בפתרון. הספר יסתיים לאחר פגישתו של מירו עם ברוקה שמסתבר שהתחבא "מתחת לפנס " והנדס את האירועים כולם .הוא בוחר במירו לשאת את ה"בשורה" כלומר הספר שכתב אבל זה כאמור נסחף בשטפון ולמרבה האירוניה מאחר ופרופ' קונדה מת מוצא עצמו מירו האדם היחיד שיכול להעיד על עובדת קיומו של ברוקה והיחיד שקרא את יצירתו. כאמור ספר שונה. הוא לא חסר עניין אבל בפירוש אינו מותח.

אבא מספר , אבא מספר עוד, אימא מספרת , אימא מספרת עוד, סבא מספר וסבתא מספרת , סדרת ספרים מנוקדת שהופצה בשנות ה 70 כמדומני, לספרים הללו ,שיותר מאוחר כונסו תחת הכותרת " המשפחה מספרת" הייתה נוכחות משמעותית בילדותי. קראתי אותם שוב ושוב ושוב. חלק מהסיפורים פתחו לי דלת לספרות טובה ,ספרות אחרת : חלום המלך הצעיר שלח אותי לקרוא קבצי סיפורים של אוסקר ויילד ,זהב קכמלקה של יעקב וסרמן שלח אותי ל.., "זהב קכמלקה " שכבר כתבתי עליו בקורת . סיפורים אחרים הקסימו אותי : תמי שמשוני (תמי הבן , כן?) וחבריו מכיתה ו' מזדקנים במפתיע לוכדים את המכשפים שגנבו זמן מילדים בזבזניים ,עוצרים את המזימה המרושעת וחוזרים להיות ילדים. אחרים חיברו אותי למקורות ,להיסטוריה ,סיפורי חכמים או עיבודים של יצירות קלאסיות. בכולם היה מוסר השכל , לקחים לחיים, ערכים ראויים.( לא שמים חמאה על הראש!) לאחרונה נפל לידי הספר הנ"ל. תוך כדי קריאה גיליתי כי אני קוראת ספר אימה - ולא מהזן הכיפי של סטפן קינג - מלא בזוועות נוראיות: ( אזהרת ספויילרים ) החל ב"חלום המלך הצעיר" לאוסקר וויילד שכבר ציינתי וכלה ב"האור" ע"פ פרישמן שהוא למעשה- העץ הנדיב אילו סופר ע"י האחים גרים: ילד בכיין רוצה אור באמצע הלילה ואימא שלו עושה הכל כולל עקירת עיניה שלה כדי שיהיה לו אור. "חווג'ה נזר" של סמילנסקי - חלוץ שהוא בחור קסם ,אין כמותו ,חרוץ ,נערץ ,חזק .יש לבחור אובססיה לירדן שמעולם לא ראה, אז כשסוף סוף הוא מגיע לנהר הנכסף -הוא טובע בתוכו. "המלך דוד במערה" של ביאליק מתוך ספר האגדה - שני בחורים טובים נודדים ,עוברים קשיים ועומדים במעקשים רק כדי למעוד ברגע הקריטי בהיסח דעת בשל תאוות בצע ולא להצליח להעיר את דוד המלך ולהיות אחראים באופן אישי למניעת ביאת המשיח. "נשמת הפעמון הגדול" ה. לפקדיו :בתו היפה והבתולה של אמן פעמונים קופצת ליורת המתכת הרותחת ומקריבה את חייה כדי שיציקת הפעמון תצליח. "יללת בנות ישראל" אליעזר שמאלי - סיפור של טבח והתאבדות של שבט שלם. "זהב קכמלקה" יעקוב וסרמן - עיבוד של הסיפור על הכיבוש הספרדי הנורא והטבח של האינקה. "רחמי אם" : מ. סיביריק :סבא הולך לצוד עופר בשביל נכדו האהוב, רודף אחרי אימא שלו כל היום ובסוף מרחם על שניהם - וזה הסיפור הנחמד בקובץ. כן, למדתי את כל התאוריות הסוציולוגיות והספרותיות , קראתי את ברונו בטלהיים ואחרים, ידוע לי שאגדות, מעבר להיותן כלי להעברת ידע ,היסטוריה, ומוסר מדור לדור, משמשות גם כשסתום לשחרור לחצים (אני כועסת על אימא זה לא בסדר אבל אימא חורגת רשעה אז מותר) ,הזדהות עם גיבורי הסיפור עוזרת להתמודד עם החרדות שלי ,חרדת נטישה ( הנזל וגרטל ) ,חשש מהתבגרות (פיטר פן) ,חיי מין פעילים (היפה והחיה ,שלגונית ואדמונית, כיפה אדומה ) ,מוות של הורה (שלגיה) וכן הלאה. עדיין ,אני המבוגרת מתנועעת בחוסר נוחות על הספה כשאני חושבת שאלו היו הסיפורים של ילדותי.