יש סופרים שאני אפילו לא טורחת לקרוא את התקציר שעל הכריכה. די לי בשם שלהם כדי לדעת שאקרא את הספר. דרור משעני הוא אחד מהם.
קראתי את רוב ספריו של דרור משעני, וכתיבתו תמיד הרשימה אותי בחוכמתה וברגישותה. הוא יודע לבנות דמויות שנכנסות ללב כבר מהעמודים הראשונים, וגם הפעם הוא עושה זאת בכישרון רב.
מי שמצפה לספר מתח קלאסי, עמוס רציחות, מרדפים וחקירה משטרתית, עשוי להיות מופתע. הפעם משעני בוחר להתמקד דווקא במערכות יחסים, בדילמות מוסריות ובמורכבותו של הטבע האנושי.
במרכז העלילה ניצבים שלושה:
ליה – צ'לנית ברביעייה קאמרית, הקשורה בכל נימי נפשה לכלבה הכנעני, פליקס.
אלי – אלמן בן 52, מתרגם ספרי מתח מצרפתית ואב לשני ילדים. מאז מות אשתו חייו השתנו: בנו עבר לחיות ביפן עם בת זוגו, ובתו מגיעה לבקר מדי פעם, בעיקר כדי ליהנות מתחושת הבית המוכר.
אל המשוואה מצטרפת חיה קרסנובסקי- חוקרת משטרה, שנוכחותה מעניקה לסיפור רובד נוסף.
אלי וליה נפגשים בארוחת ערב אצל חבר משותף, והקשר שנרקם ביניהם נראה מבטיח. אך טעות אחת, בלתי נסלחת כמעט, שאלי עושה, מעמידה את מערכת היחסים בסכנה ומובילה לשרשרת של שקרים, הסתרות ונקיפות מצפון.
כתיבתו של משעני מינורית, כמעט מאופקת, אך דווקא בשל כך היא עוצמתית כל כך. בלי דרמות מיותרות ובלי רעש, היא מצליחה לתת לקורא בוקס בבטן ולהותיר חותם גם לאחר סיום הקריאה.
הסיפור מסופר בגוף שני – בחירה סגנונית יוצאת דופן, שמעצימה את תחושת האשמה, את ההתלבטויות ואת השאלות המוסריות שמלוות את הדמויות. האם מגיעה הזדמנות שנייה? האם שקר יכול להצדיק את עצמו אם מטרתו טובה? ועד כמה אפשר לחיות עם סוד?
גם מבנה העלילה שובר את הציפיות. הקורא, שרגיל מספרי מתח להמתין לרגע שבו הפושע ייתפס, מגלה שהפעם הדרך חשובה יותר מהפתרון, וההתמודדות הפנימית מעניינת לא פחות מהאירועים עצמם.
כל שנותר לכם הוא לקרוא ולגלות מהו אותו מעשה שאלי עושה, מדוע הוא נתפס כבלתי נסלח, והאם יש טעויות שאפשר בכל זאת לתקן.
למרות שכעסתי על אלי לא פעם במהלך הקריאה, מצאתי את עצמי גם מבינה אותו, ואפילו מרחמת עליו. זו בעיניי גדולתו של משעני – היכולת לגרום לקורא לשפוט את הדמויות, ובאותה נשימה גם לחמול עליהן.
סיום הספר מפתיע ומותיר מקום למחשבה. הוא הזכיר לי את דבריו של הנרי פורד: "כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש, הפעם בצורה חכמה יותר." נדמה לי שהמשפט הזה משתלב היטב ברוח הספר.
בשורה התחתונה: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי" (וינסטון צ'רצ'יל)
אני נהניתי מאוד וממליצה עליו בחום. לי יניני
נ"ב: מסקרן אותי מדוע בחרו להעניק למהדורה האנגלית את השם DON'T השונה כל כך משם הספר בעברית. אם יש לכך הסבר, אשמח לגלות.










