“האוטוביוגרפיה *"אנחנו"* שכתב הרמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר בני גנץ (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) היא בעיקר כתב תירוצים והתחמקויות. בהתייחס לספר כתב ב*"הארץ"* העיתונאי רביב דרוקר כי "אין הרבה אנשים שאמורים לכעוס על נתניהו יותר מגנץ. נתניהו ארגן נגדו התקפות אכזריות מעל לחגורה ומתחת לחגורה, רימה אותו וגזל ממנו את תפקיד ראש הממשלה. למרות זאת גנץ בספרו מגיב במתינות, יחסית; אולי מה שחווה לא חי בשלום עם החזון הנוכחי שלו לממשלת אחדות עם נתניהו ובלי קיצונים (נתניהו איננו קיצוני בעיניו)". הפרשן אמיר אורן כתב ב*"הארץ"* כי "כקצין בצה"ל, גנץ תמיד היה יותר ארוך מעמוק וחביב ממוערך. הוא לא היה שנוי בשום מחלוקת כי לא נקשר בשום מעלל מיוחד. נעים הליכות, לעולם לא שובר כלים. חנה בבלי, לא חנה סנש. לא חותר, צף. מפקדיו (גבי אשכנזי) ופקודיו (יאיר גולן) לא התלהבו ממנו. כרמטכ"ל וכפוליטיקאי, שומעיו בדיונים ולאחריהם נדהמו מהערצתו לנתניהו, המופת רב-השנים שלו שאותו עודנו שואף לחקות, ולא רק בטיפול בכרבולת. נתניהו, המבוגר מגנץ בעשור, הוא כמעט אחיו התאום. "בתוך תוכו הוא חושב בהרבה סוגיות כמוני", מפענח הבנימין הצעיר. "אם יכניסו אותנו לשני חדרים נפרדים ויציגו לנו שאלות זהות בסוגיות שונות – ואם יקרה הנס והוא יאמר אמת – התשובות שלנו יהיו זהות או לפחות דומות. ההבדל המשמעותי בינינו הוא שאצלו השלטון קודם לכל". הכל נכון ועם זאת יש בו כמה פרקים שמעניין לקרוא.  בטרם הגיוס, סיפר, "בשיחה על ערמת אספסת ליד הרפת, בשדה שעליו נטוע כיום כרם זיתים, המליץ לי אבי על מסלול בני משקים, מסלול פיקוד בנח"ל המוצנח לבני מושבים וקיבוצים. "אם אנחנו, בני ההתיישבות העובדת, לא נלך לקרבי– מי ילך?" אמר. דבריו נחקקו בי והיו לי כצוואה" (עמ׳ 159). ועוד סיפר, כי כשאחד מבניו היה צוער בקורס קצינים, הוטל עליו להציע נוסח חלופי "למוטו המוכר המתנוסס ברחבת בה"ד 1 – "ממני תראו וכן תעשו", דברי השופט גדעון ללוחמיו לפני הקרבות באזור עין חרוד. ניר התקשר להתייעץ איתי. הצעתי לו את המשפט ממשנה אבות: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". זו הייתה תמצית תפיסת עולמי כמפקד: תהיה הוגן, תישאר בן אדם. דרשתי מהמפקדים שהיו תחתיי מקצועיות חסרת פשרות. אחרי הכול, אנחנו לא בתנועת נוער. בצבא אנחנו עוסקים במלחמות ובחיי אדם. אתם לא יכולים ולא צריכים להבטיח שירות קל או נעים, אמרתי למפקדים, אבל אתם צריכים להבטיח שתמיד תהיו הוגנים, מקצועיים ומסורים למשימה ולאנשים, בסדר הזה. רק אז אנשים ילכו אחריכם באש ובמים" (עמ׳ 159). "את החודש הראשון בגדוד 50 עשינו באזור חרבת קאסן, דרומית ליישוב תקוע, באימון שטח מפרך שהיה מעין חזרה דחוסה של הטירונות. משם המשכנו לקורס צניחה. אחר כך הגיע מבצע ליטני" (עמ׳ 159). בגמר המבצע עברו גנץ וחבריו "לאימון משולב עם קורס מ"כים שסיים את המסלול" (עמ׳ 160). בהמשך, יצא לקורס קצינים "ולבסוף חזרתי לגדוד 50. במשך חצי שנה הייתי מ"מ דרגון, טיל הנ"ט אז, אחר כך חברתי לאורי ארליך המפקד שלי, הפעם כסמ"פ, ואז יצאתי לקורס מ"פ" (עמ׳ 160). 
בשנת 1980, והוא מ"מ, הוטל על חטיבת הצנחנים לצאת למבצע "איש דמים" בלבנון. "נערכנו לפשיטה מוסקת, ראשונה שלי, על מפקדת "חזית השחרור הערבית" מצפון לגשר קסאמיה. המפקדה הזו הייתה אחראית לפיגוע בפעוטון במשגב עם חודשיים קודם לכן, באפריל 1980, שבמהלכה נהרגו תינוק, אזרח וחייל. צורפתי לכוח של אורי ארליך. במסגרת ההכנות בניתי לעצמי פק"ל כבד משקל שנשאתי על גבי – מכשיר קשר, שני טילי לאו למקרה שאצטרך לירות לעבר מבנים, ומרגמה 52 מ"מ עם כמה פצצות לחיפוי בעת החילוץ לכיוון הים. באימונים במחנה שדמה הגעתי למיומנות גבוהה בתפעול הפק"ל הזה" (עמ׳ 192). בליל ה־29 ביוני 1980, כתב, "הנחיתו אותנו מסוקי יסעור בלבנון. כוח של שלדג, שהיה מצויד במכשירי ראיית לילה מתקדמים, הוביל אותנו. כשהתקרבנו לבתים התפצלנו לכוחות משנה והתקדמנו דרך מטע בננות אל היעד– בית מחבלים. התקדמתי עם כוח החיפוי, שהיה אמור לתת מכת אש, אותה ינצל אורי לריצה לכיוון הבית ולזריקת מטענים לתוכו" (עמ׳ 192). גנץ סיפר כיצד "התמקמנו על טרסה בקצה המטע ששלטה על הבית, וראינו מחבל יוצא ממנו. פתחנו באש והרגנו אותו. אורי נצמד לבית, שממנו עלו קולות נפץ. אמרתי לאורי בקשר: "זכור את שלכת, לך אחורה"– התכוונתי לשני המ"פים שנהרגו כשהבית קרס עליהם. פחדתי שהבית תכף יתפוצץ. החלטנו לנתק מגע ולא להשאיר את המטענים בפנים. נסוגונו, הבית עלה באש, ואיש מאיתנו לא נפגע. אפילו לא יריתי, והפק"ל הכבד עשה איתי את כל הדרך חזרה, יחד עם הידיעה שייתכן שהניסיון המבצעי שצברתי הציל את חיינו" (עמ׳ 192). לא פעם, כתב, בשומעו שרים שלא שירתו בצבא מייעצים בזלזול "לקצינים, גם לכאלה שנכשלו ב־7 באוקטובר, אני נזכר בלילה ההוא ובחשיבות הניסיון המבצעי. בסוף, אחרי הכול, להיות איש צבא – לוחם, טייס, טכנאי – זה מקצוע. אל לנו לשכוח זאת כדרג מדיני. אנחנו יכולים לקבוע משימות ויעדים, אבל אלו חייבים לפגוש את המציאות המקצועית בשטח, ולא פנטזיות של יחסי ציבור" (עמ׳ 193).
עוד כשהיה סגן מפקד פלוגה בגדוד 50, סיפר, "הצעתי למג"ד דורון אלמוג, לימים חבר טוב, לשנות את המסלול של בני המשקים שעד אז התפצל בין טירונות במחנה 80 לבין האימון המתקדם. המצב הזה הצריך להחליף סגל אחרי כמה חודשי טירונות, ופגע בתהליך ההכשרה. הוא קיבל את הצעתי וכשחזרתי כמ"פ, נשלחתי למחנה 80 במטרה להכין את הצוות לקליטת המחזור הראשון שיעשה את המסלול המלא, מחזור נובמבר 1981. בשיאן של ההכנות הגיעה שיחת הטלפון מחזי צפריר שפיקד בעבר על הפלוגה בבה"ד 1 שבה שירתי לצד חברי הטוב אומי. צפריר ביקש למנות אותי לתפקיד מ"פ מבצעי בשל הדחה של מ"פ אחר. כך הגעתי בהתראה של כמה שעות, התייצבתי בפלוגה ב־5 לפנות בוקר, הערתי אותם והודעתי להם שאני המ"פ החדש ויצאנו לדרך" (עמ׳ 160). בעת שפיקד על הפלוגה, כתב, "התכוננו למלחמה בלבנון, שנדחתה שוב ושוב. המח"ט יה־יה החליט שהיא כבר לא תקרה ושלח אותי לקורס של "הכומתות הירוקות", הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, בצפון קרוליינה – כדי להפוך אותי לרמבו מוסמך. המלחמה פרצה כשהייתי בעיצומו של הקורס. רציתי לחזור לארץ מייד, אבל כפו עליי לסיים אותו. ביום הסיום תפסתי את הטיסה הראשונה לישראל, לקחתי כמה דברים מהבית והתייצבתי. הגעתי באיחור למלחמה" (עמ׳ 161). אבל אז גילה לתדהמתו שהציבו אותו במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקצח"ר), בתפקיד ראש מדור תו"ל מצרים. "סירבתי להשלים עם הגזירה, ועליתי צפונה. התייצבתי נטול תפקיד בגדוד 50, במשרדו של קשל"ח החטיבה, יוסי שוורץ. אמרתי לו שאני מיועד להיות מ"פ יחידה חטיבתית, הסיכום המקורי שנעשה איתי לפני שיצאתי לקורס" (עמ׳ 161). קצין השלישות אמר ליה־יה, מח"ט הצנחנים, שישנו סרן גבוה שברח ממקחצ"ר שאמר שהוא לא הולך לשום מקום עד שלא יצרפו אותו חזרה לגדוד 50. "פתור את זה" (עמ׳ 161), השיב יה־יה. "כדי שלא אסתובב סתם בין הרגליים, בנה לי חזי צפריר פלוגה מאולתרת עם מחלקת חי"ר, מחלקת טנקים שהייתה מסופחת לגדוד, טרקטור לפילוס הדרך, שני תותחים וסוללת וולקן" (עמ׳ 161). לדבריו, "עם הפלוגה המאולתרת הזו נקלעתי לקרב במערב ביירות. במשך כל הלילה חטפנו אר־פי־ג'י. שם פגשתי לראשונה מאז שובי ארצה, את יה־יה, שפנה לחזי ואמר: "תשמור על בני, הוא רק עכשיו חזר ואין לו מושג מה עושים פה". כך השתתפנו בכיבוש מערב בירות" (עמ׳ 162).
גנץ העיד בספר שהפיקוד על גדוד הצנחנים 890, בין השנים 1989-1987 היה אחת הפסגות של הקריירה הצבאית שלו. "כשנכנסתי לעזה במלחמת חרבות ברזל, חיכתה לי כתובת על אחד מקירות בית החולים הטורקי: "בני, גדוד 890 אוהב אותך". גם אני אוהב את הגדוד הזה. לימים, עבר בננו הבכור נדב מיונים לגדוד, וכשנשאל למה הוא רוצה להגיע אליו, ענה: "כי אמא שלי הייתה בו מש"קית ת"ש". את אביו, המג"ד, הוא לא הזכיר" (עמ׳ 157). נדרשו, סיפר, "שבע שיחות נדרשו לי כדי להתמנות לסמג"ד 890. למדתי בפו"ם ונהניתי מחיי העיר הגדולה. רציתי להתמנות לקצין האג"ם של חטיבה 35, גם כדי להתנסות בעבודת מטה וגם משום שחשבתי שזה יקדם אותי לתפקיד מג"ד. אבל שאול מופז, מח"ט הצנחנים, שמר את התפקיד למאיר כליפי, ומדי יום שישי זימן אותי לריאיון כדי להחליט על המשך דרכי. עד שנמאס לי. שאלתי את מופז מי הגדוד הכי בעייתי שלו. "890", ענה מופז. "אז אלך לשם", אמרתי, "לפחות יהיה מאתגר"" (עמ׳ 157). ואכן, כפי שציין, "890 הייתה יחידת שדה מובהקת. היינו עסוקים מאוד בלבנון ובאינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. באותם ימים ידענו היתקלויות רבות, איבדתי לוחמים וקצינים, ובתוך כל אלו הכרתי את רויטל" (עמ׳ 157). לדבריו, התפקיד היה מיוחד בשל החיבור המוחלט " לאנשים ולמשימה לבין הראייה הרחבה של התמונה. גדוד הייחוס שלי היה גדוד 50 שממנו באתי, גדוד שחי במחזורים של חצי שנה. ב־890 נהניתי מהרציפות. כיוון ששימשתי ברצף סמג"ד ומג"ד, הייתי לא רק הוותיק ביותר, אלא גם המקצועי והבקי ביותר. אני הייתי הגדוד" (עמ׳ 158).
"לא במקרה אמרתי עם פרישתי מצה"ל, אחרי 38 שנות שירות, שמג"ד 890 היה תפקיד חיי. אהבתי את שלדג, שאיתה הגעתי למבצעים במדינות ערב ואל מטוס שהיה אמור לנחות בעיראק כדי להילחם בסדאם חוסיין, אבל השירות ב־890 היה שיא. לגדוד לא היו בתקופתי כמג"ד קרבות הרואיים. לא נלחמנו בחווה הסינית ולא בסמטאות עזה, כפי שנלחם גדוד 890 בחרבות ברזל. אפילו במבצע "חוק וסדר", הפשיטה הגדולה של כוחות צנחנים, הנדסה ושריון על בסיס מחבלי חיזבאללה בכפר מיידון בדרום לבנון במאי 1988, היה לנו תפקיד משני" (עמ׳ 158). אבל, כתב, היה לו "סגל מצוין וחבורת מ"פים מופלאה: יאיר גולן, אז סרן נמרץ ואמיץ, היה הסמג"ד שלי. על המ"פ אביב כוכבי, מהקצינים המובילים בגדוד– מקצוען ורציני בעל כושר מנהיגות והבעה, יסודי, אינטליגנטי ואנושי במידה רבה– אפשר היה לזהות כבר אז שהוא נועד לגדולות. הפלוגה שלו ישבה כפלוגת גדר בגזרת מטולה והוא אכל לי את הראש איך הצנחנים על הגדר ולא בתוך לבנון. מ״פ נוסף היה דרור וינברג ז״ל שעליו עוד אספר" (עמ׳ 158). עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים.
ב־2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב*"מעריב"*, שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל. שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה". בהתייחס לכך 890 הייתה תחנה בולטת ויוצאת דופן. השאר, וגם הרמטכ"לות התכתבו היטב עם תיאורו של שלח, וגם מהספר הם מצטיירות כך.
כמובן שהפרקים על אשתו שחולה באלצהיימר הם הנוגעים ללב והיפים בספר. ניכרת בהם אהבתו אותה וכאבו על שאירע לה. בסופו של דבר גנץ כתב ספר מעניין, אבל כפי שציין דרוקר, "מספר הפעמים שגנץ מכה על חטא: הוא טעה כשנשא את "נאום הכלניות" בסוף מבצע "צוק איתן"; הוא מתחרט על שיצא בקמפיין "ממשלת אחדות חילונית" ב־2019; הוא טעה כשיצא מממשלת נתניהו בזמן המלחמה, וטעה עוד יותר כשלא ניסה להיכנס לממשלה אחרי הבחירות האחרונות". בקיצור, לא בדיוק טעויות מאז׳וריות. ועדיין ספר מעניין.”