עד לפני שנה בערך לא היה לי מושג ירוק בנוגע לכל זה. לא ידעתי מה זה פאנדום או סלאש או קרוסאובר או OC, וגם במחיר חיי לא הייתי יכולה להסביר מי זה או מה זה מרי סו. לא היתה לי שום העדפה בין ג'ן לאנגסט לפלאף ו"לגלוש באינטרנט" היה שווה ערך ל"לגלוש בסימניה". עידן התמימות.
עולם שלם היה מונח כל כך קרוב, בטווח ידי, מפתה ונוצץ. ויום אחד, באקראי, גיליתי אותו.
כשאני קוראת ספר - ספר טוב - הוא נמצא איתי כמה ימים. אני מתווכחת עם הדמויות שלו, מתעכבת על פערים בעלילה, חושבת עליו באובססיביות, חולמת עליו בלילות. היקום הבדיוני שלו נעשה למשך זמן מה ממשי מאוד בשבילי. אחר כך הוא מצהיב בשוליים, דוהה ומתפורר לאט. אבל כל זמן שהוא איתי - היופי והצבע (או האימה, או היגון) של מציאות אחרת הם חזקים כל כך, נוכחים כל כך, עד שחבל להרפות. אז בינתיים אני תופרת לו סופים אלטרנטיביים ומדמיינת דיאלוגים בין הגיבורים ושואלת שוב ושוב ושוב את הסופר למה למה למה -
כי, נניח, הקטע האידיוטי הזה עם סיריוס בלק. הוא מת - מת בגלל פזיזות נמהרת של אי-אלו אנשים שלא אנקוב בשמם - מת מוות מטופש וחסר כל טעם ומיותר לגמרי, סתם בשביל ליצור נופך קודר ולהעצים את רגשי האשמה של אותם אי-אלו אנשים. ואני אהבתי אותו.
סיריוס בלק חי בין דפי הארי פוטר. ומרגע שמותו הופיע שם, שחור על גבי לבן, הוא אבד.
אבל מה אם נמשיך לספר עליו? אם ניצור לו קיום חדש? לא של דיו ונייר הפעם, אבל עדיין מילים. מה אם נמשיך לתאר את החיוך היהיר שלו, את ידו עוברת בשערו - הוא שם, אתם רואים אותו? הוא נכנס לבית בכיכר גרימולד, או צועק על קריצ'ר, או מחליף מבט עם לופין - והוא חי.
יש לזה שם, ליכולת המופלאה הזאת לחולל ניסים, לשנות מציאות, להיבלע אל עולם דמיוני אהוב ומוכר. קוראים לזה פאנפיקשן. ספרות מעריצים.
אוי הקסם.
אל עולם הפאנפיקים קל להיכנס, אבל קשה מאוד לצאת משם. זה ממכר.
קריאת פאנפיק שונה מאוד מקריאה רגילה. לא לוקח זמן להיקשר לדמויות; אלה הדמויות שליוו אותך שנים, גיבורי ילדותך, החברים הכי טובים שלך. לא קשה לתפוס את האווירה; אלה מסדרונות הוגוורטס (ומי מאיתנו לא היה רוצה להיות שם שוב, ולו לעשר דקות) - זה ארון הבגדים ופנס הרחוב המנצנץ אי שם הרחק - זאת אדמתה הצחיחה של מורדור: זה הבית.
(כן, טוב, אולי הדוגמה האחרונה לא משהו.)
וכשאתה הכותב, כשהמקלדת בידיך, אתה יכול לגרום סוף סוף לגיבורים לבחור במי שבאמת מתאים להם, לדעתך. בלי להתחשב במה שג'יי קיי רולינג כתבה או לא כתבה. אתה יכול למלא חורים בקאנון ואתה יכול לסתור אותו ואתה יכול לספר מה קרה לפניו או אחריו. אתה יכול לאזכר רק דמויות קיימות או להוסיף משלך. אתה יכול לבנות מערכות יחסים שרולינג לא חלמה עליהן בסיוטים הכי אפלים שלה (אני מדברת אליכם, וולדיאפל).
אתה כל יכול בעולם האהוב עליך. למה שתצא משם אי פעם?
וסליחה שאני נטפלת להארי פוטר. פאנפיקים נכתבים היום בקצב מסחרר ועל כל דבר כמעט. יש פאנפיקים על טולקין ועל נרניה ועל פרסי ג'קסון ועל משחקי הרעב ועל מה לא. אבל אני תמיד אחזור להארי פוטר, כי הוא העולם <I>שלי</I>.
אני פאנגירל. יותר מדי זקנה אולי ופחות מדי נלהבת, אבל הנה אני, ואני פאנגירל.
(וזה המקום גם להודות להוריי שהביאוני עד הלום. כלומר לבייקר. שהעניקה לי חינוך פאנגירלי מקיף בגיל 19, כי אף פעם לא מאוחר מדי להתפאנגרל. הביקורת הזאת היא שלה גם בלי שאקדיש אותה, אבל אעשה את זה בכל זאת.)
עברתם את גיל 17 כמו גם את תחילתה של הביקורת הזאת? אני מניחה שזאת היתה חוויה אנתרופולוגית מרתקת. מבט אל עולמה של הילדה-שאין-לה-חיים. <B>פאנגירלז: התופעה</B>. אולי הרמתם גבה או שתיים או גיחכתם בקול. זה מוזר. נכון. זה עולם מוזר. שואב ומהפנט ותמהוני משהו.
זה מוזר, ללכת לכנסי פנטזיה - אייקון או עולמות - ולמצוא שם בני שלושים מחופשים לעין הזעם או לדולורס אמברידג'. זה מוזר, לבלות ימים ולילות בחיפוש אחרי פאנפיק <B>טוב באמת</B> או בניסיון לגרום להארי פוטר להודות סוף סוף שהוא אוהב את דראקו מאלפוי (סליחה סליחה סליחה, אנשים תמימים שהרסתי להם הרגע את הסדרה כולה). זה מוזר...
אבל מושך באופן מפתיע.
כולנו פאנגירלז, באיזשהו מקום. ציניים מכדי להודות בזה, רציניים מכדי לשחרר את הפאנגירל הקטנה שבנו לחופשי. אבל כולנו פאנגירלז. כולנו מסוגלים להתלהב עד אובדן חושים ממשהו ולשקוע בו וללכת בתוכו לאיבוד לגמרי ואפילו לא לרצות לצאת. לכו למראה וחפשו אותו, את הניצוץ הפאנגירלי שלכם. תנו לו להגיח החוצה.
(בזהירות, כן? התקף פאנגירל ראשון זה כמו התנסות באלכוהול: בזהירות, לאט ועם חבר לידך. שלא להביך את עצמך מול כל העולם.
אבל שחררו אותו. זה חשוב. אתם לא צריכים להגיד לי תודה אחר כך. פשוט תקדישו לי פאנפיק.)
וזה מה שעושה את הספר הזה לטוב כל כך.
הוא מצליח להעביר את מהוּת החוויה הזאת, הפאנגירליזם, בצורה מדויקת להפליא.
קאת היא סטודנטית שנה א' מבוהלת עד מוות ונטולת כישוריים חברתיים. והיא גם הכותבת של "קדימה, סיימון", פאנפיק שיש לו למעלה מעשרים אלף עוקבים. ויש חיים בחוץ אבל יש גם חיים בפנים ולהמשיך לכתוב על סיימון ובאז חשוב לא פחות מהתואר ומהאנשים החדשים מסביב. ריינבו ראוול בטח היתה תינוקת איומה, אבל כסופרת היא נהדרת.
סדרת סיימון סנואו היא הארי פוטר במידה רבה ומכאן שהיא מאזכרת את הפאנדום הפוטרי בכל כך הרבה דרכים. אבל יש הבדל אחד משמעותי: הספר השמיני - והאחרון - של סיימון סנואו עוד לא יצא. ג'מה ט' לזלי עוד לא אמרה את המילה האחרונה. הפאנפיק של קאת מנסה לסגור במקום לזלי את כל הקצוות, אבל כשהספר השמיני יֵצא, הפאנפיק יידחה בבת אחת מחוץ לקאנון. קאת במרוץ נגד השעון, ולעזאזל בחינות סוף סמסטר. בחיי, מאיפה זה מוכר לי?
וסלאשפיקשן. להיות מורעלת על סלאשפיקשן ולספוג מבטים מזועזעים מאנשים שמרניים וישרי דרך שלא מבינים מאיפה זה בא ("אבל את דתייה!")
וכמה שקאת מוקצנת (וכמה שיכולתי רק לחלום על עשרים אלף עוקבים) - היא כל כך מזכירה לי אותי ברגעים מסוימים:
*
"רוצה לבוא?"
"לא נראה לי. חנונים שיכורים. לא הקטע שלי."
"את אוהבת חנונים."
"לא חנונים של אחוות," אמרה קאת. "זאת תת-קטגוריה שלמה של חנונים שלא מעניינת אותי."
*
"אני מרחמת עלייך, ואני אהיה חברה שלך."
"אני לא רוצה להיות חברה שלך," אמרה קאת בכל החומרה האפשרית. "טוב לי שאנחנו לא חברות."
"גם לי," אמרה רייגן. "חבל שהרסת את זה עם הפתטיות שלך."
*
"את עובדת על פרויקט הגמר?"
"בעקיפין," אמרה קאת.
"מה זה אומר?"
"שמעת פעם שפסלים אומרים שהם לא ממש מפסלים אובייקט? הם פשוט מסירים את כל מה שהוא <B>לא</B> האובייקט?"
"לא." הוא התיישב.
"אז אני כותבת את כל מה שהוא <B>לא</B> פרויקט הגמר שלי, כדי שכשאני אתיישב לכתוב אותו זה כל מה שיישאר לי בראש."
(זאת הסיבה שאני כותבת את הביקורת הזאת במקום ללמוד למבחן בפיזיולוגיה. עמוק, עמוק)
*
<I>כדי להיות חנון של ממש, היא חשבה, צריך להעדיף עולמות דמיוניים על פני העולם האמיתי.</I>
*
והיו גם קטעים שהם כל כך <B>אוי כמה שאנחנו טראש</B> שרציתי לבכות.
אנשים שעדיין אינם פאנגירלז יכולים לדלג על הקטע הזה. בדיחות פנימיות.
*
<I>היא כבר לא כתבה רק בשביל רן והחברים שהן הכירו בפורומים הישנים של סנואופלייקס. כבר לא היה מדובר בכמה בנות שמחליפות ביניהן פרקים לימי הולדת ופרקים לעידוד וסיפורי "כתבתי את זה כדי להצחיק אותך"...
*
היא כתבה את הסצנה הזאת, את השורה הזאת - "סנואו... סיימון, אני אוהב אותך" - בחמישים דרכים שונות.
"כבר הגעת לקטע שבאז קורא לו 'סיימון' בפעם הראשונה? כי זה תמיד קטע קשה... רמה שלוש בסולם הכבאים."</I>
(דרארי. אני פשוט לא יכולה. "פוטר - אמממ - הארי -")
*
"חמש פעמים שבאז הלך לשיעור כימיה ופעם אחת שהוא לא הלך" (כותרת פאנפיק ישן של קאת)
*
"אז בעולם שלי, אם אני רוצה להפוך את אגאתה לרעה, אני יכולה. או שאני יכולה להפוך אותה לערפד. או לאריה אמיתי."
"סיימון לא יאהב את זה."
"לסיימון לא אכפת. הוא מאוהב בבאז."
ליווי השתנק. (יש מעט מאוד הזדמנויות להשתמש במילה הזאת, חשבה קאת, אבל זוהי אחת מהן.)
"סיימון לא הומו."
"בעולם שלי הוא כן."
[...]
"לא יודע," אמר ליווי. "קשה לי לעכל את זה. זה כמו לשמוע שהארי פוטר הוא הומו. או דני ידעני."
(אוי התמימות)
*
"אף אחד לא כותב סיימון ובאז כמו מאג'יקאת. אני מאוהבת בבאז שלה. כאילו, <B>מאוהבת</B>. ופעם עוד הייתי בעד שסיימון ואגאתה יהיו ביחד."
קאת עיקמה את אפה. "<B>לא</B>."
"אני יודעת, הייתי קטנה."
*
ובמאמר מוסגר אם כבר אנחנו כאן: הארי פוטר הארי פוטר הארי פוטר. הקטעים הדמבלדוריים האלה של האהבה תנצח. וסיימון מוכרח להיות גריפינדורי כל כך?
"אני מחפש ארנבים."
"ארנבים?"
"שישה ארנבים לבנים."
"למה?"
"אני לא יודע!" סיימון צעק. "ככה. כי אני מחפש אותם. קיבלתי מכתב. יש שישה ארנבים לבנים בתחומי בית הספר, והם מובילים למשהו -"
"למה?"
"אני. לא. <B>יודע</B>. למשהו מסוכן."
"ואני מניח שאתה לא יודע מי שלח אותו."
"לא."
"אולי זו מלכודת."
"יש רק דרך אחת לדעת."
כן בטח! להיכנס אל תוך הלהבות ולראות אם זה חם! בוא נרוץ בין הפנסים ונגלה האם זאת היתה משאית או סתם שני אופנועים! אתה כל כך הארי פוטר, סיימון סנואו, שלא ברור לי איך תשרוד את השנה הרביעית שלך. רק אומרת.
סלחו לי לרגע, יש לי מילה להחליף עם המתרגם.
חבר, אם פאנפיקשן אתה יכול לתעתק, עשה טובה וחסוך לנו גם זוועות אחרות -
google earth הוא לא "גוגל ארץ". לא.
keep calm and carry on זה "רגוע וקדימה"? באמת? אתה בטוח?
come on, Peni זה "נו באמת". בשום אופן לא "קדימה". כשמישהו מנסה לרסן אותך אתה לא אומר לו קדימה.
(לנשום פפר, לנשום)
חזרתי.
איפה היינו? לקראת הסוף, אני מקווה. סיכום קצר ומקלחת ולישון כי אני עם חסכי שינה איומים ונוראים.
זה ספר נפלא, כי הוא מלהטט בחיים האמיתיים ובאלה שאמיתיים יותר.
כי הוא טינאייג'רי בלי להיות קלישאתי, בלי להיות מתלהב יותר מדי. הוא שם. הוא הטינאייג'ריות במיטבה.
כי סיימון סנואו הוא הארי פוטר שלי, כי הוא גרם לי לצחוק וקצת לדמוע, כי הוא אותנטי ומקסים ותמהוני לגמרי.
כי אהבתי את קאת, ואת היחסים בין התאומות, ואת ליווי, ואת רייגן. ואת ניק. ואת הניסויים בכתיבה יוצרת. הם מעולים. ואת הדרך האמינה והיפה והמדויקת שבה ראוול הכניסה לספר את המאניה-דפרסיה של אבא של קאת.
וכי יש לו ספר המשך.
שהוא הפאנפיק של קאת. "קדימה, סיימון".
הגאונות שברעיון. להוציא לאור פאנפיק-לכאורה על סדרה לא קיימת.
מתי לעזאזל יתרגמו אותו כבר.
פשוט -
תקראו. ותהיו פאנגירלז. ותחפשו בארבע לפנות בוקר רמוסיריוסים ופרדמיונים ותבלו את חייכם בבלוגים מעלי אבק ותהיו מאושרים.
או תעמדו מהצד ותבהו בעיניים עגולות ותאמרו לעצמכם יש דברים שלעולם לא נבין, בעוד הפאנגירל שבכם מתייפחת <I>אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, איך הוא עושה לו את זה? זה לא בסדר, זה לא בסדר, אני פשוט לא יכולה...</I>
הבחירה היא שלכם. אני את שלי עשיתי.
