כשסיימתי לקרוא את הספר כמעט הזלתי דמעה , הרגשתי שאני צריכה להיפרד מהדמות -הולדן, ולא לא רציתי שניפרד . כל אחד עשוי לקחת ערך מוסף שונה, אני את שלי קיבלתי.

הציפור הצבועה הספר תומן בחובו, ברובד הסמוי, ביקורת אנושית חברתית המבצבצת לה בין כול שורה ושורה. נראה שבביקורתו רצה יזי' להביע את העובדה שאנשים כמו חיות סולדים מן השונה ומנסים להרחיק אותו מחייהם. לפתע מה שסברו שנבנה חברתית הוא בעצם ביולוגי. בנוסף לכך ישנה ביקורת על הדת, על הכנסייה הנוצרית והכמרים דרך עיניו של ילד שלוקח על עצמו את מה שמציגים בפניו כאמת המוחלטת (ימי המחילה המדומים) ודרך סיפור הזוועות האלה נתפסת הדת מדומה ושקרית אך גם ככוח עזר - כוח אשר ביכולתו לתת תקווה גדולה לילד, שמאמין בו מתוך תמימותו (כמובן שבאירוניה כה מובהקת לתפילות המרובות הילד הופך לאילם דווקא בכנסיה). האירוניה מתוכננת ומחושבת, כל פרט בסיפור מובא בחשבון. בסופו של דבר לנוכח חוסר היכולת שלו לדבר לא הבין הילד כיצד חשב שלמילות התפילה יש משמעות באמצע הספר מתחיל הילד להאמין שדווקא הרוע הוא הטוב וכדאי ורצוי לחבוק את השטן. ניתן לחוש תעתוע בין השורות ולרגע, ולרגע נדמה שדרכו של הילד להבנת הרוע, היא דרך החיים הנכונה. הזוועות הגופניות הן הרובד הגלוי של הסיפור. כמעט בלתי אפשר להבין כיצד ניתן להפסיק לקרוא את הספר אך ורק בגלל תיאורי הזוועה שלו. תיאורים אלה לא הרתיעו אותי לשנייה, במיוחד בשל העובדה שאני קראתי אותם וישנם המונים אשר ממש עברו אותם. לעיתים אנשים עוצמים עיניים לנוכח המציאות ומעדיפים להסתכל על משבצת החיים האקראית שנפלו אליה ודרכה להסתכל על העולם. הכול נחמד ויפה. בעיני לעצום עיניים זה לחיות בהכחשה- הכחשה שמאפשרת לחיות בשלווה עם העולם גם בידיעה שהרוע, הסבל, האבסורדיות וחוסר החמלה האנושי סובבים את עולמנו. אנשים עברו תלאות בשואה ושרדו דברים איומים, הם חיו, שרדו והוקירו את החיים, הם רצו לשרוד כדי לגדל משפחה, כדי לאהוב, כדי לחיות. הם עברו הכול רק עבור ההזדמנות הזו, הזדמנות שרבים מהאנשים מסתכלים עליה בנקל וכמובנת מאליה. אנשים אלה שרדו כדי להמשיך, להמשיך אותם. ואנחנו, אנחנו ההמשך שלהם ובצורה אירונית מפחדים לאהוב, הדור שלנו שכח מהי אהבה, מהו כבוד להורים, כבוד לבן או בת הזוג. אצל רבים הולך ופוחת הדור. על האהבה אנחנו מוותרים ביתר קלות. אהבה שאנשים נלחמים עבורה , שלולא המלחמה שלהם ייתכן ולרבים מאיתנו לא הייתה את ההזדמנות לחוות אותה. הכבוד שיש לתת למבוגרים נעלם מחיינו. אנשים נלחמו כדי לעלות דווקא לארץ ישראל ורבים נהרגו בדרך. לעלות לארץ שתהיה מובטחת ליהודים, שבה כל היהודים יהיו יחדיו וישמרו אחד על השני באהבה. שכחנו את הכול, את הרצון העז להתגייס ולהגן על המדינה. רצון שהולך ודועך. וחבל! אחרת היינו אוהבים יותר, מעריכים יותר ובוחרים ברצון לחיות לגדל משפחה ולכבד אותה. להעריך את קדושתה ואת קדושת האדמה. אל לנו לשכוח שהסבל הוא יחסי. ועל האמת אפשר להסתכל מזוויות רבות.

הציפור הצבועה הספר תומן בחובו, ברובד הסמוי, ביקורת אנושית חברתית המבצבצת לה בין כול שורה ושורה. נראה שבביקורתו רצה יזי' להביע את העובדה שאנשים כמו חיות סולדים מן השונה ומנסים להרחיק אותו מחייהם. לפתע מה שסברו שנבנה חברתית הוא בעצם ביולוגי. בנוסף לכך ישנה ביקורת על הדת, על הכנסייה הנוצרית והכמרים דרך עיניו של ילד שלוקח על עצמו את מה שמציגים בפניו כאמת המוחלטת (ימי המחילה המדומים) ודרך סיפור הזוועות האלה נתפסת הדת מדומה ושקרית אך גם ככוח עזר - כוח אשר ביכולתו לתת תקווה גדולה לילד, שמאמין בו מתוך תמימותו (כמובן שבאירוניה כה מובהקת לתפילות המרובות הילד הופך לאילם דווקא בכנסיה). האירוניה מתוכננת ומחושבת, כל פרט בסיפור מובא בחשבון. בסופו של דבר לנוכח חוסר היכולת שלו לדבר לא הבין הילד כיצד חשב שלמילות התפילה יש משמעות באמצע הספר מתחיל הילד להאמין שדווקא הרוע הוא הטוב וכדאי ורצוי לחבוק את השטן. ניתן לחוש תעתוע בין השורות ולרגע, ולרגע נדמה שדרכו של הילד להבנת הרוע, היא דרך החיים הנכונה. הזוועות הגופניות הן הרובד הגלוי של הסיפור. כמעט בלתי אפשר להבין כיצד ניתן להפסיק לקרוא את הספר אך ורק בגלל תיאורי הזוועה שלו. תיאורים אלה לא הרתיעו אותי לשנייה, במיוחד בשל העובדה שאני קראתי אותם וישנם המונים אשר ממש עברו אותם. לעיתים אנשים עוצמים עיניים לנוכח המציאות ומעדיפים להסתכל על משבצת החיים האקראית שנפלו אליה ודרכה להסתכל על העולם. הכול נחמד ויפה. בעיני לעצום עיניים זה לחיות בהכחשה- הכחשה שמאפשרת לחיות בשלווה עם העולם גם בידיעה שהרוע, הסבל, האבסורדיות וחוסר החמלה האנושי סובבים את עולמנו. אנשים עברו תלאות בשואה ושרדו דברים איומים, הם חיו, שרדו והוקירו את החיים, הם רצו לשרוד כדי לגדל משפחה, כדי לאהוב, כדי לחיות. הם עברו הכול רק עבור ההזדמנות הזו, הזדמנות שרבים מהאנשים מסתכלים עליה בנקל וכמובנת מאליה. אנשים אלה שרדו כדי להמשיך, להמשיך אותם. ואנחנו, אנחנו ההמשך שלהם ובצורה אירונית מפחדים לאהוב, הדור שלנו שכח מהי אהבה, מהו כבוד להורים, כבוד לבן או בת הזוג. אצל רבים הולך ופוחת הדור. על האהבה אנחנו מוותרים ביתר קלות. אהבה שאנשים נלחמים עבורה , שלולא המלחמה שלהם ייתכן ולרבים מאיתנו לא הייתה את ההזדמנות לחוות אותה. הכבוד שיש לתת למבוגרים נעלם מחיינו. אנשים נלחמו כדי לעלות דווקא לארץ ישראל ורבים נהרגו בדרך. לעלות לארץ שתהיה מובטחת ליהודים, שבה כל היהודים יהיו יחדיו וישמרו אחד על השני באהבה. שכחנו את הכול, את הרצון העז להתגייס ולהגן על המדינה. רצון שהולך ודועך. וחבל! אחרת היינו אוהבים יותר, מעריכים יותר ובוחרים ברצון לחיות לגדל משפחה ולכבד אותה. להעריך את קדושתה ואת קדושת האדמה. אל לנו לשכוח שהסבל הוא יחסי. ועל האמת אפשר להסתכל מזוויות רבות.

כשסיימתי לקרוא את הספר כמעט הזלתי דמעה , הרגשתי שאני צריכה להיפרד מהדמות -הולדן, ולא לא רציתי שניפרד . כל אחד עשוי לקחת ערך מוסף שונה, אני את שלי קיבלתי.

כשסיימתי לקרוא את הספר כמעט הזלתי דמעה , הרגשתי שאני צריכה להיפרד מהדמות -הולדן, ולא לא רציתי שניפרד . כל אחד עשוי לקחת ערך מוסף שונה, אני את שלי קיבלתי.

מה לא עושים בשביל צדק..