את הספר קיבלתי ליום ההולדת, אולי זה לא ספר שהייתי בוחרת בהתרשמות ראשונית, אבל התרשמות ראשונית זה לא הכל, זה אפילו כמעט כלום.

אתחיל מהסוף.
כשסיימתי לקרוא חשבתי מילה אחת - גאוני. מי שכתב דבר שכזה הוא סוג של גאון, חייב להיות בו משהו.
חיפשתי את שם הסופר בגוגל, נתקלתי בתמונות שלו, היה לו מן מבט מבין שכזה, המבט שפשוט יודע.
הזדהיתי עם הכתיבה שלו, עם השאלות הפילוסופיות הרבות, התשובות עליהן והסתירה החדה שבאה מיד עם תשובות אחרות, אמתיות לא פחות. לא בוחר להיות מקובע..
מזכיר לי את עצמי..
הסיפור עורר בי קנאה לנוכח היכולת שלו לסדר את השאלות בצורה מופלאה של סיפור בדיוני, אבל לא בדיוני.
ואני לא אוהבת בדיוני..

מה הוא בדיוני? משהו שלא משרת את התפיסה שלנו, או משהו שהמוח שלנו מסוגל לייצר אך סותר בו בזמן לנוכח חוסר היכולת שלנו לקיים את הדבר?
בכל מקרה כל עוד המוח מייצר את זה , זה פשוט קיים..

קיים בו.

אני חושבת שהסוף שונה, מעגלי, הוא משרת את התבנית הידועה מראש. הסוף הוא כפי שהוא היה אמור להיות. אפשר לומר שהוא המשמעותי ביותר, אבל הוא גם זה שהופך אותו למושלם, לא רציתי שהוא יהיה מושלם, אף אחד לא באמת מושלם, זיקוקים ואורות זה משהו שמוכרים לנו, לא?
אני חושבת שאם הוא היה יותר אותנטי הוא היה מייצר סוף שונה, בהסתייגות אגיד שהסוף מעלה חיוך גדול.
עוד תגלית עצומה לנוכח הקיבעון של האדם לשלמות. אולי בכל זאת סוף צריך להיות זה שמאיר את כל הסיפור, כמו בתבנית הידועה.
אהבתי את הקפיצות בספר, הופתעתי לגלות שזה הוא ספרו הראשון.

הספר מעלה תשובה מקורית ויצירתית לשאלת הבחירה שלנו, "למה ישנם אנשים מסוימים שנכנסים לחיים אחד של השני" אין באמת סיבה אמתית, כמובן. האופציה שלו היא יצירה בפני עצמה, משהו מעגלי שאי אשפר לדעת איפה התחיל והאם הוא נגמר בשלב כלשהו, אבל מה שכן אפשר זה להרגיש את אותו הרגע..

כשסיימתי לקרוא את הספר כמעט הזלתי דמעה , הרגשתי שאני צריכה להיפרד מהדמות -הולדן, ולא לא רציתי שניפרד .

כל אחד עשוי לקחת ערך מוסף שונה, אני את שלי קיבלתי.

הציפור הצבועה
הספר תומן בחובו, ברובד הסמוי, ביקורת אנושית חברתית המבצבצת לה בין כול שורה ושורה. נראה שבביקורתו רצה יזי' להביע את העובדה שאנשים כמו חיות סולדים מן השונה ומנסים להרחיק אותו מחייהם. לפתע מה שסברו שנבנה חברתית הוא בעצם ביולוגי. בנוסף לכך ישנה ביקורת על הדת, על הכנסייה הנוצרית והכמרים דרך עיניו של ילד שלוקח על עצמו את מה שמציגים בפניו כאמת המוחלטת (ימי המחילה המדומים) ודרך סיפור הזוועות האלה נתפסת הדת מדומה ושקרית אך גם ככוח עזר - כוח אשר ביכולתו לתת תקווה גדולה לילד, שמאמין בו מתוך תמימותו (כמובן שבאירוניה כה מובהקת לתפילות המרובות הילד הופך לאילם דווקא בכנסיה). האירוניה מתוכננת ומחושבת, כל פרט בסיפור מובא בחשבון. בסופו של דבר לנוכח חוסר היכולת שלו לדבר לא הבין הילד כיצד חשב שלמילות התפילה יש משמעות
באמצע הספר מתחיל הילד להאמין שדווקא הרוע הוא הטוב וכדאי ורצוי לחבוק את השטן. ניתן לחוש תעתוע בין השורות ולרגע, ולרגע נדמה שדרכו של הילד להבנת הרוע, היא דרך החיים הנכונה.
הזוועות הגופניות הן הרובד הגלוי של הסיפור. כמעט בלתי אפשר להבין כיצד ניתן להפסיק לקרוא את הספר אך ורק בגלל תיאורי הזוועה שלו. תיאורים אלה לא הרתיעו אותי לשנייה, במיוחד בשל העובדה שאני קראתי אותם וישנם המונים אשר ממש עברו אותם. לעיתים אנשים עוצמים עיניים לנוכח המציאות ומעדיפים להסתכל על משבצת החיים האקראית שנפלו אליה ודרכה להסתכל על העולם. הכול נחמד ויפה. בעיני לעצום עיניים זה לחיות בהכחשה- הכחשה שמאפשרת לחיות בשלווה עם העולם גם בידיעה שהרוע, הסבל, האבסורדיות וחוסר החמלה האנושי סובבים את עולמנו.
אנשים עברו תלאות בשואה ושרדו דברים איומים, הם חיו, שרדו והוקירו את החיים, הם רצו לשרוד כדי לגדל משפחה, כדי לאהוב, כדי לחיות. הם עברו הכול רק עבור ההזדמנות הזו, הזדמנות שרבים מהאנשים מסתכלים עליה בנקל וכמובנת מאליה. אנשים אלה שרדו כדי להמשיך, להמשיך אותם.
ואנחנו, אנחנו ההמשך שלהם ובצורה אירונית מפחדים לאהוב, הדור שלנו שכח מהי אהבה, מהו כבוד להורים, כבוד לבן או בת הזוג. אצל רבים הולך ופוחת הדור. על האהבה אנחנו מוותרים ביתר קלות. אהבה שאנשים נלחמים עבורה , שלולא המלחמה שלהם ייתכן ולרבים מאיתנו לא הייתה את ההזדמנות לחוות אותה. הכבוד שיש לתת למבוגרים נעלם מחיינו. אנשים נלחמו כדי לעלות דווקא לארץ ישראל ורבים נהרגו בדרך. לעלות לארץ שתהיה מובטחת ליהודים, שבה כל היהודים יהיו יחדיו וישמרו אחד על השני באהבה. שכחנו את הכול, את הרצון העז להתגייס ולהגן על המדינה. רצון שהולך ודועך.
וחבל! אחרת היינו אוהבים יותר, מעריכים יותר ובוחרים ברצון לחיות לגדל משפחה ולכבד אותה. להעריך את קדושתה ואת קדושת האדמה.
אל לנו לשכוח שהסבל הוא יחסי. ועל האמת אפשר להסתכל מזוויות רבות.