ביקורת ספרותית על The picture of dorian gray מאת Oscar Wilde
ספר מעולה

---

האם דוריאן גריי, השומר פורטרט עצמי שלו המנציח את יופיו וניצחיותו אינו שיקוף ברוטאלי של פני החברה האנושית?
קשה להכיל כמה הרבה זמן עבר מאז שהספר הזה נכתב (1890), אך כמה רלוונטי התוכן הביקורתי והכמעט סאטירי שכתב וויילד במורבידיות הארסית שלו לימינו שלנו.
נראה כי דבר לא השתנה. הרבה מאיתנו חיים במציאות סובייקטיבית של אשליית נצח, של שגעון גדלות מעוות מן השורש.
כמו המשפט מ"המלט": "משהו רקוב בממלכת דנמרק." בהחלט, משהו רקוב באנושות.
תעשיות ה"יופי" משווקות כל דבר מלבד יופי אמיתי וטבעי. אבל כולנו צורכים את זה, וממשיכים לממן מציאות חולה ומעוותת.
אנחנו לומדים ליצור את עצמנו מחדש, בין אם בניתוחים פלסטיים או בשינוי גוף שלעולם לא נהיה לגמרי מרוצים ממנו ומעצמנו.
הפנטזמה של האני הפנימי תמשיך לרדוף אותנו כמו איבר רפאים שנגדע. הגוף שלנו מארח את מחשבותינו בו, וההיפך רק משרת את הקיום בו כגוף פונדקאי מארח, אך רבים מתכחשים להתבוסס בכך, ובוחרים להאמין בסימולקרה, כמו סייפר מהמטריקס.
המטריצה השקרית מזמינה יותר כי היא אינה אמיתית.
בגלל שהחברה שלנו מושתתת על מעגל הרסני של צורך בשלמות ש*אינה קיימת*, אנו מוצאים נוחות בהערצת אובייקטים מתומחרים תקשורתית כדי להזין בנו עוד התמכרויות והרס עצמי, כדי שנמשיך לרכוש את חבילות המבצע שישטפו אותנו בהכלה כי אנחנו חלק ממשחק מתוכנן מראש ואין לנו דרך לעזוב.
החברה שלנו כל-כך שיפוטית וביקורתית אחד כלפי השני כ*דרך חיים*, בה אנחנו מרגישים תמיד חשופים ולא ראויים אם לא ניצור לעצמנו זהות ראויה וננציח את הגלוריפיקציה המתעתעת אותנו להיות מה שאנחנו לא. אולי מעטים הם האנשים שבאמת רואים מעבר למעגל השקרי וההרסני הזה של התקשורת, הקולנוע והמציאות היומיומית בפרסומות ובאינדוקטרינות החברתיות מתקופת ההחיברות במערכת החינוך ועד הצורך במציאת עבודה או זוגיות, או אפילו צורך בחיבה והערכה מהאדם שמנגד.
אנחנו לפעמים כל-כך רוצים שיאהבו אותנו, אך המציאות הזו לימדה אותנו דפוס נרכש של פאסיביות-אגרסיביות שלעולם לא נקבל אהבה אם לא נפעל על פי "חוקי המשחק". והמשחק מקולקל ורקוב מן היסוד. כמו הפורטרט של דוריאן, המשקף את החולי החברתי בחטא ההיבריס הגרוטסקי של היופי.
אט אט מוטח בפנינו שאנחנו באופן טבעי ומולד לא מסוגלים להיות חלק ממנו, אך עדיין מתאמצים כדי להיות *משהו* בעולם הזה, להיות ראויים,
ובגלל "פגימות" לבוש, היעדר סטטוס או מעמד חברתי, לקות תקשורתית או מצודדות חיצונית הנובעים מאופנה חולפת או תקופה חברתית מסוימת, אנחנו נשפטים ומבוקרים כל-כך בחומרה עד כדי כך שאנשים מאבדים כל אחיזה באמונה שאי-פעם יקבלו הכרה והערכה בתקופת חייהם.
אולי מעטים מהדורות האחרונים יצליחו לשרוד דרך מבול ההטפות ההרסני של אמצעי התקשורת הסמויים והישירים יותר, דרך פריצה משוק הבשר המונחל על כל דרך ופעולה שלנו בצורך להתקיים ולהרגיש נחשקים ונאהבים, אך הדורות הבאים יתקשו מאוד בכלל לזכור שפעם היה יכול להיות אחרת, או שדברים ראויים להיות שפויים יותר. אולי נצליח להציל אילו שהן סיביל וויין עתידיות, ולמנוע את מסכת הייסורים המורכבת של המחול הסיזיפי של אלו שנולדו באל כורחם עם טרגדיה בדמם.

» ביקורות נוספות של גשם גופריתני
» ביקורות נוספות על The picture of dorian gray