מבעד לאבחת האפרוריות של השמיים אפופי האפר, סופת הגשם ברקה והבזיקה בקול מעורר אימה ופלצות.
על גבי האדמה הנרקבת רקוקת התולעים הזדחלו השניים. האיש – מזוקן ומטונף עד לכדי חוסר תצורה אנושית, משתעל דם עד שלא יכול הוא להשתעל עוד. הילד – שיערו הרטוב נדבק למצחו והוא אינו ממאן להתירו, בגדיו הסמרטוטיים מתפוררים יותר ויותר עם כל יום שעובר. ולימים אין זמן ואין סיבה עוד. העולם האפוקליפטי הזה נסדק ונקרע עם כל רעם שמכה בשמי הלילה השחורים, כשהאב ובנו פוסעים בנעליהם הפרומות קילומטרים על גבי קילומטרים על פני האדמה המפורקת והארורה הזו ששנים רבות אנשים רבים פסקו מלהתהלך בה. אלה שעדיין בחיים – פנו לרצח המוני, אינוס נשים ובכדי לאכול את עובריהן, וקניבליזם של גופות מתות, גם אם עדיין לא חדלה נשימתן מלהתקיים.
בין סדרי העולם הזה, במקום בו אין טעם לחיים, אך החיים ממשיכים להתקיים בצורה נטולת סיבה וודאית,
האיש נטול השם מנסה להוביל את בנו הצעיר דרך-דרך החתחתים האורבנית, מבעד ליערות, כשלאורך כל הדרך הם פוסעים דרך הכביש. הכביש הוא אם כל הדרכים, הכביש הוא התווי וציון הדרך היחידי שאיכשהו נותר שלם מהעולם המפורק, הכביש הוא האות המסמן לרעות שיבואו, אך יותר מכל – הכביש הוא הגאולה, כי הכביש הוא סימן ההיכר לסוף הדרך, הדרך שאותה האיש מנסה להנחיל לבנו – יעד לא ידוע, אל עבר החוף הדרומי, שם אולי יהיה טוב יותר, שם אולי כבר לא יתעוררו לצינת הלילה ולעוד בכי בלתי נשלט על החיים הארורים שהינם שלהם. בין לבין, מבליחות השיחות המונוטוניות והמינימליסטיות, שתמיד איכשהו מסתיימות ב'אוקיי'. הבן הסובל מחלומות סיוטיים שהוא אינו מעוניין לחלוק עם אביו לעומת האב הסובל מפלאשבקים אודות אשתו שנטלה את חייה משום שלא הייתה מסוגלת להתמודד עם נסיבות החיים, והותירה את האב לטפל לבד בבנו, לדאוג לו בעולם מרוסק. אין ממש עלילה בסיפור הזה. זהו יותר סיפור הישרדות. איפה משיגים אוכל כשכבר הכול נגמר במשך השלושה ימים האחרונים והגוף נעשה חלש. החיפוש השיטתי הזה בין בית נטוש אחד לאסם מפורק אחר בעודם מחפשים אחרי שאריות שהבוזזים פיספסו בדרך. השמחה הבלתי נשלטת על כך שמצאו בונקר קבור באדמה עם ערימות אוכל שהבן מעולם לא ידע להכיל בחייו הקצרים, מיטה חמה, אמבטיה רותחת, בייקון וביצים על צלחת חרסינה, טחינת פולי הקפה בשביל למזוג לספל מהבהיל. הנאות החיים, אבל אי-אפשר להישאר שם הרבה זמן, כי כפי שהם מצאו את המקום, כך ימצאו אותם האחרים וכשהרעב שולט בראש, כך הפעולות למען הטוב והאדיבות שבעולם נמחקת ונשארת רק הרצחנות והשנאה התהומית. וכך הם עוזבים את המקום לטובת עוד אכילה מקופסאות שימורים חצי ריקות, לטובת שינה מתחת ליריעת פלסטיק כשהגשם מכה בראשם, לצד התעוררות לעוד בכי בלתי נשלט ושיעול בלתי פוסק שעלול לסמל מוות. האב שהולך לקושש עצים בכדי להחיות את המדורה, הפחד שמא האש והעשן יגלו את מיקומם לאנשים הרעים. לאב שנותרו רק שני כדורים באקדח (ואיתם הוא מהתל בעצמו האם יוכל בבוא היום להשתמש בהם על בנו ועליו בעת סכנה שיהיה בלתי אפשרי לברוח ממנה) והאם נשארו עוד "אנשים טובים" בעולם הזה? לכל אחד יש אינטרס לשרוד, גם על חשבון האחר. אבל לא האב ובנו, הם "כל עולמו האחד של השני", וזהו הסיפור שלהם, טראגי ככל שיהיה.

האם דוריאן גריי, השומר פורטרט עצמי שלו המנציח את יופיו וניצחיותו אינו שיקוף ברוטאלי של פני החברה האנושית?
קשה להכיל כמה הרבה זמן עבר מאז שהספר הזה נכתב (1890), אך כמה רלוונטי התוכן הביקורתי והכמעט סאטירי שכתב וויילד במורבידיות הארסית שלו לימינו שלנו.
נראה כי דבר לא השתנה. הרבה מאיתנו חיים במציאות סובייקטיבית של אשליית נצח, של שגעון גדלות מעוות מן השורש.
כמו המשפט מ"המלט": "משהו רקוב בממלכת דנמרק." בהחלט, משהו רקוב באנושות.
תעשיות ה"יופי" משווקות כל דבר מלבד יופי אמיתי וטבעי. אבל כולנו צורכים את זה, וממשיכים לממן מציאות חולה ומעוותת.
אנחנו לומדים ליצור את עצמנו מחדש, בין אם בניתוחים פלסטיים או בשינוי גוף שלעולם לא נהיה לגמרי מרוצים ממנו ומעצמנו.
הפנטזמה של האני הפנימי תמשיך לרדוף אותנו כמו איבר רפאים שנגדע. הגוף שלנו מארח את מחשבותינו בו, וההיפך רק משרת את הקיום בו כגוף פונדקאי מארח, אך רבים מתכחשים להתבוסס בכך, ובוחרים להאמין בסימולקרה, כמו סייפר מהמטריקס.
המטריצה השקרית מזמינה יותר כי היא אינה אמיתית.
בגלל שהחברה שלנו מושתתת על מעגל הרסני של צורך בשלמות שאינה קיימת, אנו מוצאים נוחות בהערצת אובייקטים מתומחרים תקשורתית כדי להזין בנו עוד התמכרויות והרס עצמי, כדי שנמשיך לרכוש את חבילות המבצע שישטפו אותנו בהכלה כי אנחנו חלק ממשחק מתוכנן מראש ואין לנו דרך לעזוב.
החברה שלנו כל-כך שיפוטית וביקורתית אחד כלפי השני כדרך חיים, בה אנחנו מרגישים תמיד חשופים ולא ראויים אם לא ניצור לעצמנו זהות ראויה וננציח את הגלוריפיקציה המתעתעת אותנו להיות מה שאנחנו לא. אולי מעטים הם האנשים שבאמת רואים מעבר למעגל השקרי וההרסני הזה של התקשורת, הקולנוע והמציאות היומיומית בפרסומות ובאינדוקטרינות החברתיות מתקופת ההחיברות במערכת החינוך ועד הצורך במציאת עבודה או זוגיות, או אפילו צורך בחיבה והערכה מהאדם שמנגד.
אנחנו לפעמים כל-כך רוצים שיאהבו אותנו, אך המציאות הזו לימדה אותנו דפוס נרכש של פאסיביות-אגרסיביות שלעולם לא נקבל אהבה אם לא נפעל על פי "חוקי המשחק". והמשחק מקולקל ורקוב מן היסוד. כמו הפורטרט של דוריאן, המשקף את החולי החברתי בחטא ההיבריס הגרוטסקי של היופי.
אט אט מוטח בפנינו שאנחנו באופן טבעי ומולד לא מסוגלים להיות חלק ממנו, אך עדיין מתאמצים כדי להיות משהו בעולם הזה, להיות ראויים,
ובגלל "פגימות" לבוש, היעדר סטטוס או מעמד חברתי, לקות תקשורתית או מצודדות חיצונית הנובעים מאופנה חולפת או תקופה חברתית מסוימת, אנחנו נשפטים ומבוקרים כל-כך בחומרה עד כדי כך שאנשים מאבדים כל אחיזה באמונה שאי-פעם יקבלו הכרה והערכה בתקופת חייהם.
אולי מעטים מהדורות האחרונים יצליחו לשרוד דרך מבול ההטפות ההרסני של אמצעי התקשורת הסמויים והישירים יותר, דרך פריצה משוק הבשר המונחל על כל דרך ופעולה שלנו בצורך להתקיים ולהרגיש נחשקים ונאהבים, אך הדורות הבאים יתקשו מאוד בכלל לזכור שפעם היה יכול להיות אחרת, או שדברים ראויים להיות שפויים יותר. אולי נצליח להציל אילו שהן סיביל וויין עתידיות, ולמנוע את מסכת הייסורים המורכבת של המחול הסיזיפי של אלו שנולדו באל כורחם עם טרגדיה בדמם.

לקרוא מלאבקרפט זו לא חוויה קולינרית ספרותית ממוצעת.
אפילו רחוק מזה. מי שמגיע וצולח את כתביו זה אדם שעבר כברת דרך בעולם האופל, צלל עמוק בהתפלשות פנימית בביצות האבדון,
הסתקרן מכתות מאגיות, קונספירציות פאגאניות מהבונים החופשיים ועד הBohemian Grove והמחקר הסודי של הקבוצות הפאראפסיכולוגיות של הנאצים. מראיית הנסתר, מימדים מקבילים, אלים עתיקים מפלצתיים המחכים להתעורר ולהשליט פה אנטרופיה שוב. בתי קברות נטושים ורדופים (או כברות, כפי שטבע זאת סטיבן קינג), עיירות אבודות אפופות מגיפה ורקבון,
מוות, טירוף ואובדן השפיות. וזרועות תמנוניות, הרבה זרועות תמנוניות.

מי שמגיע לקרוא מלאבקרפט הוא זה שההתעסקות המסורבלת שלו בתיאורים גותיים טרחניים לא תפריע לו לינוק לתוך חייו היצירתיים והדימיוניים את המחשבה הלאבקרפטית שתשנה את חייו. מכאן מתחילים לחפש סרטים וכתבים שנעשו בהשראת המיתוסים של קת'ולהו,
והעולם כבר אינו אותו עולם, המציאות כבר אינה נבחנת באותם עיניים מערביות נאיביות, אלא דרך פארנויה המוזנת מאימה ספרותית משובחת.

שנות ה-90 המוקדמות בחיי היו ימים בהם התחלתי להתעניין בסרטי אימה. זכורים לי לטובה סרטים כמו "היצור" (John Carpenter's The Thing) - המבוסס על הסיפור הקצר של ג'ון ס. קמפבל או סדרת הסרטים של "פלישת חוטפי הגופות" -המבוססת גם היא על ספר מד"ב ישן. ויש עוד סרט, אותו ראיתי כשהייתי צעיר, אך לקח לי זמן להבין שגם הוא מבוסס על ספר. הסרט נקרא "שליטי הבובות", והוא תיאר פלישת חייזרים בסגנון "פלישת חוטפי הגופות" שמשתלטים על גופותיהם ותודעתם של בני האדם והופכים אותם לעבדים או "חיילים".
כשגיליתי שהסרט המסתורי שכילד אפילו לא ידעתי את שמו, מבוסס על ספר, ועוד ספר של הסופר שכתב את "לוחמי החלל" (גם כן ספר שבעקבותיו יצאו סדרת סרטים בשם Starship Troopers וסדרת אנימציה ששודרה בערוץ הילדים, דאז, שלאחרונה רכשתי מארז מורחב שלה), התרגשתי מאוד לאתר אותו.
הספר תורגם לעברית מזמן, ולכן כבר לא בחנויות.
הוא אפילו תורגם פעמיים, כזכור לי, פעם תחת השם "השליטים" ופעם תחת השם "הפלישה לכדור הארץ".
קשה שלא לאהוב את השפה המעט ארכאית של ספרי המדע-בדיוני\פנטזיה הישנים האלו, כשהריח החזק של הדפים הנרקבים נידף עם כל דפדוף.
הספר מתאר את הפלישה של חייזרים שמתיישבים בשכמותיהם של בני האדם ומתחברים עם זרועותיהן התמנוניות הדקות לתוך מוחם וכך הם יוצרים סימביוזה ביניהם אך פסיבית מהצד האנושי.
גיבור הספר, הוא סוכן שמקבל פקודות מהבוס שלו המכונה "הזקן" בפי אלו שתחתיו. בסרט שיחק את הזקן השחקן הותיק, דונאלד סאתרלנד, שגם שיחק באחד מסרטי "פלישת חוטפי הגופות".
בסרט, כמובן שיש איזה סיפור אהבה בין הסוכן לשותפה שלו, אבל בספר זה אחרת. הסיפור אהבה-שנאה שמתחולל הזכיר לי מאוד את סיפורי היחסים המתוחים והחולניים בספריו של פיליפ ק. דיק. גם כאן, הדמות הנשית המתוארת כאדמונית שיער ודיי מפולפלת, מותחת את הגבולות של הגיבור ומהתלת בו מתוקף תפקידה.
הספר סחף אותי מאוד, ואני חושב שצריך להודות מאוד למתרגם שעשה עבודת קודש ממש בימים ההם.
אני מתגעגע לסוג הזה של תרגום. יש בו מתיקות גסה שמזכירה לי נוסטלגיה שהיום כבר לא מוצאים יותר מלבד בחנויות יד שניה.

באלארד עשה מעשה אמיץ. הוא הכניס את עצמו, דמותו שלו, למעין אוטוביוגרפיה פנטזיונרית וחולנית. הוא נכנס לעולם שבו כת מחתרתית של אנשים מרוגשים מינית מתאונות דרכים. המתכת המתעקמת, לוח המכוונים הנמעך היישר לתוך הבשר הרך. הצלקות והפציעות, הדם, העיוותים. באלארד לכאורה מחדיר אותנו בעובי הפח המכאני של התרסקות גרוטסקית על כבישי המוות. דרך דמותו של מדען הטלוויזיה המצולק והמטורף, רוברט ווהן, אותו הוא מעריץ בפסיביות אגרסיבית - שחזור תאונותיהם של המפורסמים והמתים שלעד ייזכרו בחלונות הראווה של צעירותם הנצחית. באלארד יצר כאן בעזרת הפנטאזמה הרפאית שלו את התגשמות היצרים המיניים האפלים הנסתרים בכל אחד ואחת מאיתנו. לקרוא, להיבחל ולהתענג.

אמנם הספרים הקודמים בסדרה שאחרי 'דרקון אדום', להלן: 'שתיקת הכבשים' ו'חניבעל' נכתבו בגלל שתומאס האריס רצה לספר סיפור, מבחינתו הוא סיים את הסיפור עם 'חניבעל' ולא התכוון להמשיך מעבר.

מדובר בסופר שכותב ספר אחד ל-7-10 שנים, והוא פיתח כאן סאגה שהייתה עיקר חייו, או יש לומר - מפעל חייו.
את הספר האחרון בסדרה - 'חניבעל: מקור הרוע' הוא כלל לא התכוון או רצה לכתוב.
כיוצר המקורי של דמותו של חניבעל לקטר, הוא וגם רבים ממעריצי כתיבתו - האמין שדמותו של לקטר צריכה להישאר בגדר מסתורין.

עם זאת, אולפני הוליווד חשבו אחרת.
אם כבר, לאלו שטוענים שספר זה משמיד את זכרו של לקטר, מי שצריך להאשים, זה אותם בלבד.
הוליווד, שהרוויחו כספים רבים על גבי האריס ורכבו על הגל של ההערצה העיוורת לדמותו של חניבעל (רואים את זה בעיבוד לספר 'דרקון אדום' שעשו בשנים האחרונות. דמותו של חניבעל בספר המקורי היא דיי שולית, ומופיעה לפחות מ-50 עמודים בספר שאורכו כ-400 באנגלית, ואילו בסרט, עקב הפופולריות של אנתוני הופקינס שגילם אותו, זמן המסך של הופקינס בסרט הוכפל, אם לא שולש), והציבו להאריס אולטימטום:
"אנחנו (הוליווד) רוצים להפיק עוד סרט על חניבעל לקטר. אתה יכול להיות זה שיכתוב את הסיפור שלו, כי אתה היוצר המקורי של הדמות הזו, או שאנחנו נשלם למישהו אחר, פשוט יותר שלא ירצה יותר מדיי כסף שיכתוב אותו במקומך. הבחירה בידיך".
כמובן, שהוליווד לא בוחלת באמצעי שכנוע, וכך נגזר על האריס לשבת ולכתוב ספר חדש שעליו יבססו את סרט ההמשך. ואם הייתי במקומו? סביר להניח שהייתי עושה בדיוק אותו דבר. רק לא לתת לאיזה נער זב חוטם להחתים את יצירת המופת הספרותית שלי - את מפעיל החיים שלי שעמלתי שנים כה רבות לברוא כיציר כפיי.

בספר השלישי בטרילוגיה - 'חניבעל', הוזכר בקצרה, בצורה של פלאשבקים המקור שמאחורי חניבעל.
אני זוכר שכשקראתי על מישה, אחותו הקטנה המשתכשכת באמבט בחצר האחורית של אחוזת לקטר בעת שהמטוסים הנאצים מפגיזים את היערות, לא יכולתי שלא לחוש תחושת צמרמורת. אני זוכר שאפילו ניסיתי לכתוב איזה שיר פרוזאי כושל שמעולם לא סיימתי, אודות מישה הקטנה.

על כן, כששמעתי שהאריס כותב ספר חדש שיספר את העבר של חניבעל, שמחתי. שמחתי, לא בגלל שידעתי שעניין זה נכפה עליו, אלא בגלל שלא רציתי שאף אדם אחר, כולל הוליווד, לא ישכתב את סיפור חניבעל לקטר לפי רצונו. אף אדם, מלבד האריס עצמו.

אני דווקא מאוד נהניתי מהספר. הוא לא היה מהחזקים של הטרילוגיה המקורית, אבל האווירה בו הייתה שונה, אירופאית, קסומה. בין אם היה זה סיפור ההישרדות של לקטר הילד ואחותו הקטנה בחורבות האחוזה מול החיילים המורעבים שאיימו על חייהם - והאירוע הטראגי שעיצב (ועיוות) את חייו והוביל להיותו קניבל, בין אם היה זה סיפור גידולו תחת כנפה המלומדת של ליידי מוראסאקי (גלגולה של מוראסאקי העתיקה), ובין אם היה זה גדילתו להיות סטודנט לרפואה מוכשר - עניין המסביר כיצד הפך להיות כה מיומן בביתור גופות.

בעיניי, הספר הזה היה שילוב של 'הנערה שאהבה את טום גורדון' של סטיבן קינג, ו'הבושם' של פטריק זיסקינד - מבחינת האווירה הוויזואלית, הלוקיישנים, והניחוח המטריד של הרציחות.

לעומת המבקרת הקודמת, שגם לא הבינה למה הספר הזה נכתב בכלל, שלא לדבר על כך שקיבתה הרגישה לא עמדה בתיאורים הקשים - אני דווקא מאוד נהניתי, וממליץ בחום, אך רק למי שקרא את כל שלושת הספרים הקודמים וקיבתו לא בוחלת לפניו).

ארוחה עירומה... איזה ספר...

אחד הספרים היותר קשים לקריאה, אך ללא ספק מהווה אבן דרך בנבכי הספרותה האמריקנית.

וויליאם בורוז היה מסומם. הוא היה גם הומוסקסואל. הוא היה אדם משונה מאוד, אבל אף אחד מהדברים הללו לא מנע ממנו ליצור את אחת היצירות המבריקות ביותר שנכתבו אי-פעם. אף ספר לא משתווה לקנה המידה של הספר הזה. למה שבורוז ניסה לעשות כאן.

מה כל-כך מיוחד בו? ראשית כל, אין לו עלילה לינארית בכלל. למעשה, כמעט ואין לו עלילה כלשהי. דבר שמאוד מקשה על הקריאה ואף על ההתחברות לספר. עם זאת, הספר נוגע בהמוני נושאים הזויים וחסרי כל פשר תוכני מדויק. למשל - בכתיבתו הוא נוגע לעיתים באפיוניים טוטליטריים סטייל
'1984' של אורוול או 'הצלם' של דיק. הוא משייט בין הסימטאות המטונפות של טנג'יר (המכונה גם אינטרזון), שם בורוז שהה זמן מאוד ממושך בעת כתיבת הספר. הוא שוזר במילותיו הקרקסיות סגנון היאה לזה של הסוריאליסטיים, או אף תנועת הדאדא המפורסמת, טכניקת ה-Juxtaposition, שבה הוא מניח שני אובייקטים שלא קשורים זה לזה אחד ליד השני בכדי ליצור משמעות חדשה.

בספריו הבאים, לאחר שניסה זאת בספר הזה, בורוז המשיך לההתנסות בטכניקות שהוא פיתח יחד עם בריאן גיסין בשם Fold-in ו-Cut-up שהינם אינטרפרטציה לטכניקות שהיו מיושמות על-ידי תנועת הדאדא, בהן טקסטים היו נחתכים מהדף ומסודרים באופן שונה בכדי ליצור משמעות חדשה, או לפי בורוז אף "נבואית" לגבי פשר הטקסט.

כאשר ארוחה עירומה הכה בחנויות, הספר הוחרם במקומות רבים בטענה שהוא יותר מדיי בוטה וגס.
ואכן, בספר מתוארות מספר סצנות פורנוגרפיות קשות ואלימות מאוד. הדמויות בספר הינם מטורפות וחסרי כל ביסוס של הגינות ומוסריות.
בורוז אף עמד למשפט של גינוי, עקב בוטות הספר, הוא זוכה כשחבריו עמדו לצידו והעידו למענו.

בארוחה עירומה - בורוז יצר מספר דמויות מיתולוגיות, כמו דוקטור בנוויי - רופא מנתח מטורף, וה-מאגוואמפ, יצור משונה שנהנה לחנוק את קורבנותיו בעת שהוא שוכב עימם.
בנוסף, דמות המספר שמבליחה ברגעים-לא-רגעים בספר היא וויליאם לי, שם העט של בורוז.

הספר גם עובד לסרט מבריק בידי דיוויד קרוננברג, שטען (כמו רבים אחרים) שארוחה עירומה במסגרתו הכתובה לעולם לא יוכל להיות מוסרט בצורה לינארית, ולכן קרוננברג בנה תסריט שמבוסס על אירועים מ-4 ספרים של בורוז וגם מהסיפור הביוגרפי של הסופר. הוא טען שכשכתב את התסריט הוא חש הליך סימביוזי בינו לבין בורוז כאילו היו שניהם אותו אדם.

ארוחה עירומה הינו ספר שנוי במחלקת, אחרים יטענו שזה הופך אותו ליצירת מופת, נוספים יגידו שהוא בלתי קריא לחלוטין ומעולם לא יצליחו לצלוח אותו.

בכל מקרה, זה ספר שלא ניתן להתעלם ממנו.

מצאתי את הספר הזה כשהייתי בגיל ההתבגרות בין ארונית הספרים מעלי האבק של אבי. בין הספרים שכבר עשרות שנים שכבו ללא שימוש. לפי הרישום על הדף הראשי, נראה כמו אימי קנתה את הספר לאבי לפני 30 שנה כשבדיוק השתחרר מהצבא. הכריכה האחורית רמזה על כך ששווה לבדוק את טיבו של הספר, מבעד לדפים המצהיבים והמתפוררים.

לפי המחקר שעשיתי עליו גיליתי שספר המד"ב הזה מורכב מ-3 נובלות שהורכבו לכדי ספר שלם. במקור, הייתה רק הנובלטה האמצעית - 'תינוק בן 3', ואחריה החליט סטרג'ן לכתוב עוד שתי נובלות שיבואו אחת לפני ואחת אחרי וישלימו את העלילה של הספר לכדי מכלול גשטלטי שלם. (Pun Intended)

הסיפור של הספר מתחיל עם החלק הראשון - 'השוטה הנפלא',
שמתאר אדם שאינו מסוגל לחשוב בהגיון מנקודת המבט שלו, סוג של אוטיסט עם יצרים חייתיים שמאז ומתמיד חי ברחוב.
השורה הראשונה מסבירה את הכל - 'השוטה חי בעולם שחור ואפור, משובץ הבהקים צחורים של רעב והבהובים של פחד, בגדיו היו ישנים ועתירי-אשנבים. כאן ביצבץ קרסול, חד כאזמל קר, ושם - במקטורן הקרוע - נראו צלעות כאצבעותיו של אגרוף, גבה קומה היה ושטוח. עיניו היו רוגעות ופניו מתות'. בהמשך החלק, השוטה מוצא בחורה צעירה שמאפייניה הרגשיים זהים לשלו והם מנסים להתקרב אחד לשני אך גדר ברזל מסתירה ביניהם מאחר ואביה המתעלל כלא אותה ואת אחותה בביתה. לא אגלה מה קורה בהמשך, זה משהו שראוי בדיקה, אבל זה סוחט דמעות.

החלק השני מספר על משהו אחר לגמרי, נובלטה קצרה של בערך 10 עמודים על שיחה בין בחור בשם ג'רארד לפסיכולוג כלשהו. הדיאלוג ביניהם הוא השנון ביותר שקראתי כמעט אי-פעם.

הפלא הוא, שעד בערך אמצע החלק השלישי, 'מוסריות', עדיין אין ממש שמץ של מושג על מה הספר, ורק כאשר הדמויות שהיו בחלק הראשון והדמויות של החלק שני מתחילות להשתלב ולחזור בחלק השלישי, ההגיון מתחיל לחבר את החלקים כמו פאזל.

מה שבעצם קורה בו, זה סיפור על 5 דמויות: השוטה, שמסוגל לקרוא מחשבות, ילדה שיכולה להזיז חפצים בעזרת טלקינזיס, שני תאומים שמסוגלים להיעלם ולהופיע באיזה מקום שירצו (טלפורטציה), 'התינוק' - שמסוגל לנתח ולהסיק כל מידע שקיים ממש כמו מחשב אנושי, ועוד נער שיש לו אינסטינקטים של פושע צעיר, אך עם יכולות של גאון.

במהלך הספר, חמשת הדמויות נפגשות ו"מתמזגות" יחד והופכות לעל-אדם, גשטלט שמורכב מסך חלקיו. מכונה משומנת שפועלת יחדיו.

הספר הוא אומנם לא קריאה שיגרתית, ודורש לאמץ את הראש לא מעט, אבל זו קריאה של קלאסיקה מאבני הז'אנר המד"ב,
וללא ספק מעוררת השראה.

והסוף - הסוף שווה את כל הרכבת הפאזל. אחד הסופים היותר נכונים שקראתי בספרות המד"ב.

(אגב, הספר זכה בפרס הפנטזיה הבינלאומי לשנת 1953)

את הספר מצאתי ממש במקרה בצומת ספרים במכירת חיסול לפני 5 או 6 שנים. מעולם לא שמעתי קודם לכן על אליס תומפסון (כך שמה נקרא באנגלית) וגם לא התמצאתי במיוחד בספרות הסאדית הטיפוסית. עם זאת, העטיפה משכה את עיניי והתקציר האחורי לכד אותי ברשתו.

שנתיים אחר-כך, הגעתי איכשהו לקרוא אודות המרקיז דה-סאד וגיליתי כי כתב ספר בשם "ג'סטין". ג'סטין, חשבתי. ג'סטין. השם הזה מצלצל לי מוכר. רצתי אל מדפי הספרים שלי ומצאתי את ספרה של תומפסון. בדיוק סיימתי ספר והייתי פנוי לספר חדש והתקציר לפתע קרא לי לבוא ולקרוא בו ולזנוח כל אופציה אחרת. התחלתי, התמכרתי. נשבתי לחלוטין. לא עברה שנה ואחרי ביקור באנגליה השגתי את כל הספרים האחרים שלה בשפת המקור וקראתי את כולםץ. כך הגעתי למסקנה המתבקשת - אליס תומפסון היא אחת במינה.

ספר זה מתאר את סיפורו של אסתטיקן נטול שם שמתאהב בפורטרט של אישה בשם ג'סטין. הוא מחליט למצוא אותה בכל מחיר, ובמהלך חיפושיו הוא מגלה דווקא את אחותה התאומה - ג'ולייט. (גם בספרו של דה-סאד היו שתי אחיות בשם ג'סטין וג'ולייט, וספר זה הוא מחווה עקיפה אליו). בעוד שג'ולייט נראית כמעט לגמרי זהה לג'סטין, הגיבור (או שמא, האנטי-גיבור) משמיץ אותה בליבו ומנצל אותה רק כדי להגיע לאחותה. מכאן מתחיל משחק של חתול ועכבר בו לא ידוע מי משחק עם מי, ומי בשליטה. כפי שאומרת לו ג'ולייט כשציין שלדעתו נשים הן מסוכנות - "אתה טועה, גברים הם שעושים את הנשים למסוכנות".

ספר זה, כמו שאר ספריה של תומפסון, הינו חידה אניגמתית שגם בסופו לא בטוח שהיא תפוענח, וכן זה משאיר טעם ורצון לחזור ולקרוא בו בשנית, תוך מציאת כל האיזכורים הסאדיים וההשראה הניכרת, הספר מחולל פלאים במחשבות קוראיו, מוליך אותם שולל פעם אחר פעם עם טוויסט ופיתול נוסף.

אני ממליץ בחום על הספר, הוא גם לא ארוך במיוחד (157 עמודים), הכתב גדול ונוח, והקריאה זורמת מאוד (כל פרק הוא לא יותר מ-2 עמודים). מומלץ!