לקחו לי הרבה שנים עד שהחלטתי לקרוא את הספר.
באמת, הרבה הרבה שנים.
כל החברות שלי שמסביבי השתגעו על הספרים של פרסי ג'קסון, בזמן שאני הייתי נשארת עם הספרים שלי בצד ומבהירה שאני לא רוצה לקרוא את סדרת הספרים.
אבל בסוף הספר הגיע אל הידיים שלי. ולא רציתי לקרוא אותו בגלל שאני לא מתחברת אל הז'אנר הזה. הוא לא אני. האלים היחידים שאני אוהבת הם אלים נורדים ואף פעם לא חשבתי על המיתולוגיה היוונית כמשהו שאפשר לחבב.
אבל חברה שלי עשתה לי את המוות, אז קראתי את הספר וקיוויתי שהוא לפחות יהיה מעניין.
והו, הוא היה מעניין. הוא היה נורא מעניין. כשסיימתי את הספר רצתי לספרייה כדי להשיג את הספר השני, וחברה שלי אמרה לי לפחות עשר פעמים "אמרתי לך".

אני לא אוהבת דמויות ראשיות. הן מעצבנות אותי. לרוב הן תלותיות, או בכייניות, או מכעיסות. אבל פרסי היה אדיר. ממש אדיר יחסית לילד בכיתה ו'.
וגרובר היה מדהים. הוא היה מצחיק, וחבר נאמן וטוב שתמיד היה שם בשביל פרסי.
ואנבת'! כאילו, וואו. אנבת' אדירה. יותר מאדירה. היא מוסיפה כל כך הרבה לספר. היא צינית וחזקה ובדאסס, והיא כל כך בוגרת לגילה, והיא גם נאמנה אל פרסי למרות שהיא עושה רושם שהיא לא סובלת אותו. (חייבת להוסיף- אני חושבת שאני משפפת את פרסי ואנבת.)
לוק דיי עצבן אותי. זה היה פלוט-טוויסט ענקי שפשוט הגיע משום מקום. לא ראיתי את זה בא. לוק היה נחמד מאוד בהתחלה. לא האמנתי שזה מה שיקרה, אבל זה קרה. חבל. דיי חיבבתי אותו.

ונעבור לכתיבה;
הכתיבה הייתה זורמת. היה משהו כיפי בלקרוא ספר מנקודת המבט של ילד בכיתה ו'. אני לא אוהבת ספרים מנקודת מבט של ילדים צעירים, אף פעם לא התחברתי לזה, אבל היה משהו כיפי בקריאה בספר הזה. באמת אהבתי לקרוא אותו, והצטערתי שהוא נגמר, הרגיש לי קצר מידי.
אני סיימתי את סדרת הספרים הראשונה ועכשיו אני עוברת אל השנייה. ממש במתח לגבי הכל. בהצלחה לי!

לפני ארבע שנים בערך, מת אצלנו ילד בישוב מסרטן בלב. הוא היה רק ילד, בן ארבע. היה לו סרטן למשך שנה וחצי. הוא הצליח להתגבר, ואז זה שוב חזר.
הדבר האירוני והכואב, ו~ סלחו לי, מעט צפוי במותו; זה קרה בדיוק מתי שהעניינים התחילו להשתפר. כשהמצב נראה טוב יותר, זה בא בבום. בבת אחת. <I>כרעם ביום בהיר</I>, בא לנפץ את התקווה שעוד נשארה.

לא אומר שזה היה מקרה המוות מסרטן הראשון שאי פעם קרה במשפחה שלי, או בכלל בסביבה הקרובה, אבל ההבדל המשמעותי הוא שזכרתי אותו. את הילד הקטן והבלונדיני עם העיניים הכחולות הבהירות. קראו לו דניאל. הכרתי אותו, ואת ההורים שלו ואת האחים שלו.

הייתי ילדה קטנה. לא הבנתי בדיוק מה המשמעות של זה, למה העיניים של אבא אדומות כשהוא הולך עם אמא להלוויה.
לא ידעתי.

המילה <I>סרטן</I> תמיד הייתה המילה המאיימת, המחלה חשוכת המרפא, שמתאפיינת בראש קירח ובהנשמת חמצן. לא ידעתי אז שהיו אפילו סוגים שונים של סרטן. לא רציתי לדעת, כי "מרבה דעת מרבה מכאוב", וזה הפחיד אותי עד מוות.
אירוני למדי, כי תמיד פחדתי מהמוות.

הספר הזה, היה כמו חץ. חץ מדויק וקטלני להחריד שפוגע במטרה בצורה חדה ונקיה. חץ של אמת כואבת, של דברים שמנסים להדחיק ולהכחיש. דווקא את הדברים האלה זורקים לך בפרצוף, בתיבול הומור וציניות וחדות לשון.

וזה היה ספר שאי אפשר להגדיר. ובכלל, הרגשות שלי הם דבר שקשה להגדיר. כשאני אוהבת, אני אוהבת חזק. כשאני שונאת, אני יכולה להחריב ולהרוס הכל בשנאה שלי. הרגשות שלי הם כולם אלימים וכוחניים, ובגלל זה, אין הרבה הבדל בין האהבה לשנאה, כי אני יודעת שברגע של שבר, שתיהן יכולות להרוס הכל.

הגעתי לספר עם ציפיות גבוהות והתאכזבתי מעט, קודם כול בשל החיבה שלי לדמות של טם ,וגם בשל העובדה שהעלילה כמעט ולא מתקדמת , ההיסוס וחוסר ההחלטיות אצל לורל נובעים מהקסם של הפיות שעובד גם על פיות ,
אולם טם לא פיית קיץ מרהיב אבל בשביל לורל שחיה בחברת בני האדם הוא בהחלט חזק כדי שהקסם שלו ישפיע עליה ,
ואולי לורל פשוט מפחדת וכך גם הסופרת לבחור או לחילופין שהסיפור יגמר ואם זה כך זה ממש חבל !