בכיתה ב' למדתי לנגן על חלילית.
כל יום שני מארבע עד חמש לקחתי את הנרתיק הקטן של החלילית והלכתי למשבוץ הנטוש בקצה המושב (משבוץ- מבנה קטן, כמו אשקובית, חיבור של המילים מושב וקיבוץ).
שם חיכה לי המורה שלי ושם היינו מנגנים ביחד. בסוף כל שיעור הוא השאיר לי רבע שעה בה הייתי צריכה להסתכל מבעד לחלון, לסובב אליו את גבי ולנגן סתם כך, בלי תווים. מה שאני בוחרת לנגן.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי עד כמה אני אוהבת מוזיקה.
בכיתה ה' למדתי לנגן על גיטרה.
ילדה קטנה עם תיק גדול הולכת למשבוץ (אחר הפעם). כשאני נכנסת אני פוגשת את המורה שלי לגיטרה. הוא מחייך אליי, שואל מה שלומי ואנחנו מתיישבים לנגן. בתחילת השיעורים היו נשארים לי סימני פסים מהמיתרים על הידיים. בגלל שכאב לי כל כך נהגנו לעשות הפסקות קטנות, בהן דיברנו סתם ככה. הוא גר במשבוץ לבד וכל פעם אימץ כלב נטוש אחר. הוא הניח צלחת עוגיות במרכז השולחן וביחד דיברנו על הכלבה שלו, ועל הכלבה שהייתה לי, ועליו ועל חברה שלו ועוד המון דברים.
כל כך אהבתי אותו, אין לכם מושג עד כמה.
באיזשהו שלב החלטתי שנמאס לי ואין לי כוח להמשיך להשקיע. כשאמרתי לו שאני רוצה לפרוש הוא הזמין אותי אליו פעם אחרונה. ישבנו בחוץ, על נדנדת העץ שלו, והוא שאל אותי למה אני עוזבת.
"קשה לי, אני לא חושבת שאני יכולה להתמיד בלה בלה בלה" היו התירוצים שלי. הוא מצידו, לא הבין מה גורם לי לוותר על המוזיקה.
"יש לך פוטנציאל, קואורדינציה, את מסוגלת. חבל לך."
אבל אני הייתי בשלי. לא חוזרת ויהי מה.
(היום אני חושבת שאולי זה היה בגלל שהוא נתן הרבה שיעורי בית. הוא היה אחד המורים היותר טובים שלי, אבל הוא נתן המון שיעורי בית ודברים וזה היה לי קצת קשה. הוא התחתן הקיץ וחשבתי כמה כיף לילדים שלו. באיזה אבא הם זכו, רגיש ומוכשר. והוא הוציא דיסק, ואני פשוט אפסיק לחפור עליו כי אם לא זה לא ייגמר)
בכל אופן, אחרי שסירבתי נחרצות להמשיך, הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר לי: "את חייבת לי לפחות עוד פעם אחת לנגן איתך."
אז ניגנו. וכל כך נהניתי. הוא הסתכל עליי בגאווה ואני הבטתי על הכלבה שלו, שישבה והקשיבה למוזיקה שלנו. והיה אור שמש ורוח קלילה בחוץ, ואנשים עברו והסתכלו עלינו מנגנים ביחד והיה כל כך מופלא.
זאת הייתה הפעם השנייה שהתאהבתי במוזיקה.
הפעם השלישית הייתה עכשיו, בסוף הקיץ האחרון.
התחלתי לנגן על גיטרה, שוב. למה? בגלל שראיתי את כולם מנגנים מסביבי. הנוער שלנו מאוד מוזיקלי, כולם מוכשרים וכולם מנגנים יחד. והם מנגנים כל כך יפה, שזה גורם לך להרהר בזמן שהם מנגנים. ישבנו איזה ערב וכולם ניגנו ביחד והם הפיקו מהגיטרות שלהם צלילים שלא חשבתי שאפשר להוציא מגיטרה קלאסית רגילה.
והיה אחד שבקיץ התחיל לנגן, והוא כל כך התמיד שבסוף הקיץ הוא כבר קנה גיטרה משלו ואילתר לעצמו.
אז זה גרם לי גם לרצות לנגן. מותר לי.
אז חפרתי לחברה שלי והתחלתי ללמוד אקורדים ותווים.
אז עד היום אני יודעת ארבעה אקורדים, אוקיי? אבל אני לא מפסיקה להתאמן, ואני אלמד עוד ואני אוציא מהגיטרה הזאת את כל הצלילים שאפשר.
מאז ששבתי לנגן, שמתי לב עד כמה המוזיקה משנה את האנשים. כמה היא מחברת.
היה מקרה שבאה מישהי שאנחנו לא מכירים, והיא ניגנה די טוב. כולם ישר התבייתו עליה ותוך רגע הם ניגנו יחד ודיברו כאילו הם מכירים כבר שנים.
במדרחוב היו צמד של כנרית וגיטריסט שניגנו, ומסביבם עמדו המון אנשים. הם ניגנו מדהים. כל כך רציתי ללכת אליהם ולומר להם את זה, אבל התביישתי.
עקבתי וקצת חקרתי לעצמי את זה- ואנשים שמנגנים לומדים להיות יותר עדינים וקשובים לעצמם ולאחרים.
"אם אשאר" מדבר בדיוק על זה. על המוזיקה, שהיא חלק כל כך גדול מהספר הזה. על האהבה שלנו אליה, על השינויים שהיא עושה בנו.
מיה, צ'לנית צעירה, אוהבת מוזיקה קלאסית. בניגוד לאביה הרוקיסטי ואמה אוהבת-הרוק-אך-לא-מנגנת, היא היחידה שאוהבת את סגנון המוזיקה הזה בבית.
היא חברה של אדם, רוקסטאר של להקה קטנה, נגן גיטרה.
לאורך כל הספר היא מחפשת את מקומו של הצ'לו שלה. האם מקומו הוא לבדו, באולם קונצרטים גדול וממוזג, מנגן יצירות שאלפי אנשים גדלו עליהם, מול קהל דומם ומקשיב, או על במה קטנה, עמומה מעשן ואורות צבעוניים, בין גיטרות חשמליות וצעקות מול קהל צורח ומשתגע?
אני חושבת שהחיפוש שלה לא נגמר. הוא תמיד ממשיך, ואני מקווה שהיא תמצא את סופו.
"תקשיבי לי," אדם אומר בקול שנשמע כמו רסיסי פגז.
אני פוקחת את העיניים לרווחה עכשיו.
אני מזדקפת ככל יכולתי.
ואני מקשיבה.
"תישארי." במילה היחידה הזאת, הקול של אדם נסדק."
הבחירה של מיה היא לא האם ללמוד בג'וליארד ולעזוב את אדם והמשפחה. לא. היא הרבה יותר גדולה מזה. הבחירה שלה היא האם להישאר, לכאוב, להתנחם ולבכות, או האם לעזוב לחשיכה הנצחית, האינסופית, החמימה והבטוחה?
סבא וסבתא של מיה היו העוגן שלי לאורך כל הספר. אהבתי את הפשטות והחוזק שלהם. הם מאוד הזכירו לי את סבא וסבתא שלי, ונזכרתי כמה אני אוהבת אותם.
לסיכום ביקורת ארוכה במיוחד, לכו לקרוא. "אם אשאר" יגרום לכם לחשוב כל כך הרבה, בקטע טוב.
