זוהיר נישא להודא, נשאר ביפו כאשר הודא בבית גידלה את התאומים והוא בכלא, כשכל יום הצטער על טעויותיו.
לתמונתה של נדיה, וואחיד נחשף כאשר הוא עזר לאמו, להתקין מדף בארון הבגדים בבית ילדותו ביפו. צילום תמונה של נדיה נמצאה מתחת לחולצות של אביו. וואחיד אסף את התמונה אליו, מבלי שאמו תשים לב, והחליט לערטל את סיפורה של נדיה ונסיבות מותה.
איימן סכסק מגולל בפני הקורא סיפור על משפחה שבתוך כיסיה טמונים "סודות", "תעלומות" ו"חידות". כל המוטיבים הללו מכתיבים את חיי הדמויות לאורך העלילה.
תוך כדי מסעו, וואחיד מגלה את הנסתר ואמיתות, שהוסתרו בקמטי משפחת עאטף, כולל משפחת בעלה, של נדיה שהתגוררה בעזה. מעניין שוואחיד עצמו שהיה צמא לאמת, השתמש דווקא בשם אחיו ולא בשמו, שניסה להתחיל עם נשים. כך נהג גם עם רנין ועם עידית "מתגלית".
איימן סכסק בכתיבתו המיוחדת, מנסה לבודד ולהציף את סיפורה של נדיה, ולשם כך הוא בוחר להשתמש בתיאור ניסוי במעבדת בית ספר, על הפרדת הליקופן מהעגבנייה.
הסיפור מתרחש ביפו ובחיפה עם הצצה לחיים המתקיימים בערים אלה בין היהודים לערבים.
כסופר כערבי-ישראלי איימן מדגיש את הקשר לארץ לדוגמא: אביה של רנין מתגעגע לעיר הולדתו חיפה, ואמו של וואחיד מספרת על הפרדסים שהקיפו את יפו. מאידך, לצד הגעגועים יש גם את הקשיים שכתובים בעדינות, כמו צייר שמעניק את ה- touch הסופי ליצירתו.
מוטיב נוסף שצף כטיפות שמן על פני המים, הם היחסים בין הפלסטינאים מעזה לערבים הישראלים מיפו.
בסוף העלילה מתוודה וואחיד במכתב לאחיו: ..."כל הזמן היה לי הרושם שאני עובד על כולם, שזאת תרמית מוצלחת שיצאה משליטה, ועכשיו כולם משוכנעים שאני מוצלח, אבל שמתישהו הבלוף ייחשף, וכולם יידעו שנעזרתי בקביים, ושאני בדיוק כמוך, לא מצליח לעמוד יציב לאורך זמן"...(עמוד 220)
משפטים מסוימים שאהבתי ויש עוד הרבה: "האהבה מדברת בקול רם יותר שנעדרים" (עמוד 130)
"המוות הוא תמיד בעתיד" (עמוד 192), "לכבות את המחשבות" (עמוד 193).
"תשרין" הוא ספר מאופק, אנושי, כתוב בשפה קולחת ועשירה, שנארג בתחכום וכישרון, על משפחה עם סודות, ודמויות שמחפשות משמעות וגם זהות.
מעורר מחשבה ומומלץ בחום.
אל תפסחו על הספר הזה.
הלוואי ויצרפו את "תשרין" בתוכנית הלימודים בבתי הספר.
לי יניני
***
התקופה של כיתה ט' היא ללא ספק הייתה התקופה הכי קשה שעברתי בחיי - לפחות בבית הספר. בתקופה זו הרגשתי בודד יותר מתמיד, וכל יום בבית הספר הרגיש לי כמו נצח, ופיללתי כבר לסיומו. לא באמת היו לי חברים, למעט חבר אחד ויחיד, ואם זה לא מספיק ואלוהים רק רוצה לעצבן ולהציק, יצא שאותו חבר אחד ויחיד לא למד יחד איתי בכיתה באותה שנה. וכך, נתקעתי בבית הספר עם שלושה סוגים של תלמידים: 1. כאלה שהציקו לי וניצלו את האופי השקט והרגוע יחסית שהיה לי ושבדרך כלל לא נהג להתפרץ בזעם (בדרך כלל, כי מתישהו באיזשהו שלב לא יכולתי לסבול יותר את ההצקות שלהם, וכמו פצצה מתקתקת, שאחרי הרבה זמן שהיא רק מתקתקת ומתקתקת, מתישהו באה ההתפוצצות, ואותם תלמידים מעצבנים נוכחו לדעת שהיא יכולה להיות מאוד מאוד כואבת) 2. כאלה שהיו ניטרליים - כלומר, לא הציקו לי, אבל גם לא היה אפשר ממש לקרוא להם 'חברים' (והם היו בעצם הרוב). ולקבוצה השלישית השתייך רק החבר האחד שלי.
גם המורים, שלמרות שאת חלקם חיבבתי והם ידעו להתנסח היטב, נראה היה שהם היו די אדישים לתלמידים והיו רק מלמדים ומלמדים ולא נותנים הרבה יחס אישי (דבר שהייתי כה זקוק לו באותה תקופה, ומשום מה לא ידעתי איך לבקש אותו) - מה שרק הוסיף על תחושת הבדידות שלי. טוב, אולי חוץ ממורה אחד - המורה לאומנות - שחיבב אותי מאוד (אבל זה, כמובן, לא הקל בהרבה על התחושה שלי באותה תקופה).
בהפסקות, שנדמו ארוכות כמו השיעורים, לא היה לי מה לעשות, והיו הפסקות שבהם נאלצתי בעל כורחי להסתובב עם הילדים מהכיתה ולהיתלות יחד איתם על העמוד ולעשות 'מתח' - גם שם הרגשתי די בודד ולא קשור. אפשר לומר ששתי הדברים הטובים היחידים שיצאו לי מההיסתובבות הזו, הם: 1.שזה העביר לי את הזמן בהפסקות, ו- 2.שהייתי בכושר מצויין.
הבדידות הזו, שחשתי בכיתה ט', בעצם יצרה בי את יצר המרידה - תחושה בועטת כזאת, של רצון כמעט בלתי נשלט למרוד בכל דבר: בבית הספר, בתלמידים, במורים ובהורים ובכל המבוגרים שאומרים לי מה לעשות, ובנורמות החברתיות שעליהם גדלתי.
המרידה הזו, באה לידי ביטוי, בין השאר , בכך שעוד לפני שהיה מסתיים יום הלימודים (בדרך כלל שעתיים או שלוש שעות לפני) הייתי מבריז מבית הספר, יוצא ממנו והולך הביתה. אבל לא דרך השער של השומר, שאמנם היה פתוח לרווחה, אך השומר היה מאוד קשוח ולא היה מרשה לתלמידים ללכת הביתה ככה סתם בלי סיבה, אלא דרך החומה. הייתי מתחמק מעיניי הנץ של השומר, וכמו גנב, הייתי מטפס על החומה, ואז קופץ למטה, ועובר לצד השני - "הצד של החופש", ככה קראתי לזה. אני, דרך אגב, לא הייתי היחיד שהיה נוהג להבריז מבית הספר בשיטה הזו: הרבה תלמידים אימצו לעצמם מן טכניקה כזו, שמטרתה הייתה בעצם לעבור את החומה יותר בקלות, כי היו גם אנשים נמוכים או כאלה שלא היו כל כך בכושר, אז מה שהם עשו, היה להגניב כיסאות מתוך כיתות בית הספר, ולהציב אותם למטה, כדי שיעזרו להם בטיפוס, וגם אני נעזרתי בהם. אבל בניגוד לאותם תלמידים, שהסיבה שהם הבריזו מבית הספר הייתה בטח בגלל שסתם לא היה להם כח ללמוד, אצלי הסיבה הייתה יצר המרידה שלי, שנבע מתחושת הבדידות שחשתי.
משום מה, למרות הכל, הציונים שלי בתעודה של סוף שנה היו לא רעים בכלל, בלי אף נכשל (היה רק ציון אחד בפיסיקה, שהיה גבולי - 55 - אבל האמת היא שציפיתי להרבה פחות, בגלל שכל שיעור הייתי נירדם), ועם ממוצע 80.
בכיתה י' עברתי לבית ספר אחר, בעיר אחרת. טוב הרבה יותר מהקודם, ושבו אני המשכתי ללמוד גם השנה, ואמשיך ללמוד גם בשנה הבאה: הציונים שלי השתפרו פלאים (מממוצע 80, לממוצע 90). המורים, שנתנו לי בו יותר יחס אישי, אפילו אמרו עליי שאני גאון - משהו שאף אחד לא היה אומר לי עד אז, אולי חוץ מההורים שלי, אבל זה לא כל כך נחשב. היו לי מיליון חברים (טוב, לא באמת מיליון. זה רק מספר טיפולוגי, סימלי. פשוט היו לי הרבה חברים). והכי חשוב - לא חשתי יותר בדידות. בשנה אחת, השתניתי בקצב כזה, שלא השתניתי כך במשך כל כך הרבה שנים. פתחתי דף חדש מצד אחד, ומצד שני ניתקתי כל קשר עם חיי הקודמים (למרות שעם החבר האחד שלי אני עדיין בקשר, אבל לא הרבה. נפגש איתו בערך פעמיים-שלוש בשנה). ומאחד שכל הזמן היה רק מורד ומורד, הפכתי, למה שנקרא, 'ילד טוב' - כזה שעושה את מה שהמורים והמבוגרים אומרים לו לעשות (וזה אולי מסביר את כל הציונים הגבוהים שיש לי).
טוב לי בבית הספר החדש: 9 שעות שם מרגיש לי בערך כמו חצי מזה בבית הספר הקודם. בהפסקות כמעט תמיד יש לי מה לעשות (וגם כשאין, ואני סתם נשאר לשבת בכיתה, אני לא מרגיש בדידות ורצון עז לברוח משם), ואני חוזר הביתה תמיד בזמן, ולא לפני הזמן.
אבל אל תטעו: זה לא שאין לי אף זיכרונות טובים מבית סיפרי הקודם. יש ועוד איך. אבל, באופן כללי, תמונת המצב הייתה די עגומה, ותמיד אנחנו, גם האופטימיים ביותר שבינינו, נוהגים לתת יותר משקל לדברים הרעים מאשר הטובים. טוב שהכל מאחוריי.
לפני שבועיים, הלכתי לבקר בבית סיפרי הקודם. חשוב שתדעו שבית הספר הזה כבר ניסגר ולא לומדים בו יותר, ולכן, כשהגעתי לבקר, לא נכנסתי דרך השער של השומר, כי השומר לא היה והשער לא היה פתוח, אלא נכנסתי לבית הספר בעצם בדרך שבה כל הזמן יצאתי ממנו: דרך החומה.
כשנכנסתי, נראה בבירור שבית הספר היה נטוש: לא הייתה בו נפש חיה מלבדי, וכתוצאה מכך אף אחד כבר לא טיפח את השיחים שהיו צומחים בבית הספר, ועכשיו כשביקרתי שם, העשבים היפים והמטופחים הפכו להיות לעשבי פרא קוצניים, שטיפסו אל על, ולקח לי קצת זמן לפלס לי דרך בין כל זה. בקושי היה שטח אדמה שהיה אפשר ללכת בו, מרוב השיחים שהשתלטו על כל פיסת אדמה טובה. לבסוף, כשסיימתי את כל זה, הלכתי לבקר בכל מני מקומות ברחבי בית הספר, שבהם שיחי הפרא התקשו יותר להשיג שליטה, למרות שגם שם היו לא מעט כאלה - וכשביקרתי באותם מקומות, פתאום תקפה אותי הנוסטלגיה: עלו לי פתאום כל הזיכרונות מימי בית הספר, גם הטובים יותר וגם הטובים פחות - כל מקום הזכיר לי משהו, אירוע מסויים. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל ממש נהניתי מהביקור. זו תחושה כיפית כזאת להיות בבית ספר נטוש, שלשם שינוי אין בו אף תלמיד או מורה, ושרק נשמעים בו ציוצי הציפורים הכל כך ערבים לאוזן. כל זה גרם לי לדמיין כאילו אני לבד בעולם, ובעולם אין צרות. ולהיזכר פתאום בכל הזיכרונות האלה, שגם הגרועים ביותר נראים פתאום לא כל כך נוראיים כתוצאה מההשפעה החיובית שעושה הנוסטלגיה על אנשים, היה משהו מדהים.
זה יישמע ממש אירוני, אבל דווקא עכשיו, באותו ביקור שלי בבית סיפרי הקודם, כשהייתי בו לגמרי לבד ולא היה בו אף אחד מלבדי, מכל הפעמים שבהם הייתי בבית הספר, הרגשתי בו הכי פחות בודד שיש.
***
אז עכשיו, לאחר שפרשתי בפניכם את תולדות חיי, אציג את התשובות לכל אחת מן השאלות ששאלתם את עצמכם לפני שסיפרתי לכם עליי את מה שסיפרתי:
1. למה אני חושב שהולדן קולפילד הוא הכפיל שלי, ושהסיפור שלו הוא בעצם הסיפור שלי? מפני שגם הוא, בדיוק בדיוק כמוני בכיתה ט', הוא דמות מורדת. וגם הוא, בדיוק בדיוק כמוני, שנא את בית הספר יותר מהכל, והבריז ממנו הרבה, אפילו יותר ממני. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה (והאחרונה, לפחות בינתיים) שהייתה, בצירוף מקרים מדהים, בכיתה ט' (וגם את הביקורת שלי עליו כתבתי כשהייתי בכיתה ט', מיד אחרי שקראתי את הספר), ולכן ההזדהות שלי עם קולפילד הייתה מוחלטת. הרגשתי שאני זה בעצם הוא, והוא זה בעצם אני. זהו, יותר מזה אני מתקשה למצוא מילים נוספות כדי להגדיר את התחושה הנפלאה הזו של ההזדהות עם דמות מתוך ספר.
2. למה כל כך אהבתי אותו, עד שהחשבתי אותו ל"אחד מהספרים הטובים שקראתי, אם לא ה-"? בדיוק בגלל מה שכתבתי בסעיף מספר 1 (בגלל ההזדהות) + עצם העובדה שזה ספר שפשוט כתוב כמו שצריך (כלומר, כתיבה כמו של נער מורד כזה), ועם עלילה מצויינת.
3. למה אני חושב שלקרוא אותו בפעם השנייה לא תהיה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה? בגלל שהשתניתי. פשוט ככה. בגלל שאני כבר לא אותו נער מתבגר שטוף ההורמונים שמורד בכל מה שזז שהייתי, אלא נער רך יותר, כזה שקיבל פתאום באמצע החיים כף גדושה בדבש ושאין לו מה להתלונן על זה אז הוא פשוט אוכל ממנה ולכן הוא גם עושה כל מה שמבקשים ממנו לעשות מבלי לשאול שאלות אפילו (אבל הכף הגדושה בדבש זו רק מטאפורה. אני לא באמת אוהב דבש. יאכסה), שכמעט ולא מבריז מבית הספר, שמדבר על שלום תקווה. אם אקרא אותו פעם נוספת (מה שכנראה לא אעשה - אלא אם כן החיים שלי ישתנו ואני אחזור להיות שוב מי שהייתי) ההזדהות שלי עם קולפילד תיפחת. נכון, הוא עדיין יהיה כתוב נהדר והכל, אבל ההזדהות היא מה שבעצם השפיעה הכי הרבה על דעתי על הספר, ולכן זהו פרט קריטי שחשוב מאוד שיהיה, ואם הוא לא יהיה אז זה ממש לא יהיה אותו הדבר.
הולדן קולפילד הוא כבר לא הכפיל שלי - לפחות לא הכפיל של ה'אני החדש', זה שכותב עכשיו ביקורת שנייה על 'התפסן בשדה השיפון'. הולדן קולפילד הוא הכפיל של ה'אני הישן', זה שכתב את הביקורת הראשונה על 'התפסן בשדה השיפון'. הולדן קולפילד הוא כבר לא אותו הולדן קולפילד שהכרתי והזדהיתי לפני שנתיים, ואני הוא גם לא אותו אני שהולדן קולפילד הכיר והזדהה לפני שנתיים.