ביקורת ספרותית על תשרין מאת איימן סיכסק
ספר טוב

---

"תשרין" הוא מסוג הספרים שמחלחל פנימה ועיכולו אורך זמן.

הפעם אני בוחרת להתחיל בציור שעל הכריכה. לדעתי בחירת שתיל צבר בעציץ, ולא בסביבתו הטבעית מתאימה מאוד לעלילה מזוויות שונות.

הכתיבה של איימן סכסק מגוונת, ומתגלגלת מנקודות מבט שונות הכוללת דיאלוגים ומכתבים. התפתחות העלילה איטית כהסרת הלוט מיצירת אומנות של אומן בעל שם.

הקריאה בספר נותנת תחושה שהקורא נמצא בתיאטרון, מוקף מגוון דמויות, כשכל דמות מובלטת באלומת אור וצבע תואם.

הסיפור מתחיל ביום 20.10.2009 שוואחיד עאטף שולח מכתב לזוהיר אחיו, המרצה מאסר בכלא "השרון" עקב בעיית סמים. באותו מכתב וואחיד מבקש מזוהיר לקבל מידע על נדיה.

מי זו נדיה? למה פתאום עכשיו? נדיה (אחות אמו ודודתו) כבר נקברה לפני ארבעים שנה!

תוך כדי התפתחות העלילה, הקורא נחשף לסיפורה של הדודה נדיה, שנרצחה ביפו, והסתלקותה מהעולם היה תמיד אפוף במועקה ובמסתורין. נדיה התה הנרצחת הראשונה ביפו על רקע "כבוד המשפחה" ונעלמה בנובמבר 1969 בחודש "תשרין". (שמו של חודש אוקטובר בערבית-מתוך ויקפדיה-מקביל לחודש תשרי לפי לוח השנה העברי)

משלוח המכתב לאחיו מעורר תמיהות במיוחד, ועל אחת כמה וכמה, כשבמשך כל חיו, וואחיד התנכר לנוכחותו של אחיו. הוא נקרא "וואחיד" שמשמעותו השם הינה "יחיד במינו". כבר כילד היה וואחיד ילד שונה, ואביו אמר עליו שיש לו עיניים של זקן. מביטים בו ויודעים שהוא יודע וזוכר...

נישואיו לרנין אילצו אותו לעזוב את יפו לטובת חיפה. הם הכירו באוניברסיטת חיפה שרנין למדה עבודה סוציאלית. הוא בעל תואר שני, מרצה שמתמחה בכימיה, ורניין עבדה בעבודה סוציאלית וטיפלה במכורים לסמים. היא לא אהבה את יפו וגררה וואחיד לבית שנבנה על ידי הוריה בחיפה.

זוהיר נישא להודא, נשאר ביפו כאשר הודא בבית גידלה את התאומים והוא בכלא, כשכל יום הצטער על טעויותיו.

לתמונתה של נדיה, וואחיד נחשף כאשר הוא עזר לאמו, להתקין מדף בארון הבגדים בבית ילדותו ביפו. צילום תמונה של נדיה נמצאה מתחת לחולצות של אביו. וואחיד אסף את התמונה אליו, מבלי שאמו תשים לב, והחליט לערטל את סיפורה של נדיה ונסיבות מותה.

איימן סכסק מגולל בפני הקורא סיפור על משפחה שבתוך כיסיה טמונים "סודות", "תעלומות" ו"חידות". כל המוטיבים הללו מכתיבים את חיי הדמויות לאורך העלילה.

תוך כדי מסעו, וואחיד מגלה את הנסתר ואמיתות, שהוסתרו בקמטי משפחת עאטף, כולל משפחת בעלה, של נדיה שהתגוררה בעזה. מעניין שוואחיד עצמו שהיה צמא לאמת, השתמש דווקא בשם אחיו ולא בשמו, שניסה להתחיל עם נשים. כך נהג גם עם רנין ועם עידית "מתגלית".

איימן סכסק בכתיבתו המיוחדת, מנסה לבודד ולהציף את סיפורה של נדיה, ולשם כך הוא בוחר להשתמש בתיאור ניסוי במעבדת בית ספר, על הפרדת הליקופן מהעגבנייה.

הסיפור מתרחש ביפו ובחיפה עם הצצה לחיים המתקיימים בערים אלה בין היהודים לערבים.

כסופר כערבי-ישראלי איימן מדגיש את הקשר לארץ לדוגמא: אביה של רנין מתגעגע לעיר הולדתו חיפה, ואמו של וואחיד מספרת על הפרדסים שהקיפו את יפו. מאידך, לצד הגעגועים יש גם את הקשיים שכתובים בעדינות, כמו צייר שמעניק את ה- touch הסופי ליצירתו.

מוטיב נוסף שצף כטיפות שמן על פני המים, הם היחסים בין הפלסטינאים מעזה לערבים הישראלים מיפו.

בסוף העלילה מתוודה וואחיד במכתב לאחיו: ..."כל הזמן היה לי הרושם שאני עובד על כולם, שזאת תרמית מוצלחת שיצאה משליטה, ועכשיו כולם משוכנעים שאני מוצלח, אבל שמתישהו הבלוף ייחשף, וכולם יידעו שנעזרתי בקביים, ושאני בדיוק כמוך, לא מצליח לעמוד יציב לאורך זמן"...(עמוד 220)

משפטים מסוימים שאהבתי ויש עוד הרבה: "האהבה מדברת בקול רם יותר שנעדרים" (עמוד 130)
"המוות הוא תמיד בעתיד" (עמוד 192), "לכבות את המחשבות" (עמוד 193).

"תשרין" הוא ספר מאופק, אנושי, כתוב בשפה קולחת ועשירה, שנארג בתחכום וכישרון, על משפחה עם סודות, ודמויות שמחפשות משמעות וגם זהות.

מעורר מחשבה ומומלץ בחום.
אל תפסחו על הספר הזה.
הלוואי ויצרפו את "תשרין" בתוכנית הלימודים בבתי הספר.

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על תשרין