פולין. ורשה, סנדומייז'.

שלוש פעמים ביקרתי בפולין - גם בוורשה - לא' לא מצליחה לראות בה יעד לטיול. בילוי בטח שלא. שלושת הפעמים היו במסגרת ה'מסע לפולין' - אל ההיסטוריה, אל מחנות ההשמדה.
ורשה.
נמצאת גם היא במסלול המסע, אל העבר המעיק מנשוא שנמצא שם - בפולין של מתחת לפני השטח.
ומעל - מחייכת אל עוברי האורח. עוטה לבוש צבעוני שעוטף את האפור. מזמינה - נראית עיר מרתקת.
במבט מן הצד - תוססת. מתאמצת. ויו

איזה ספר נאיבי ומתוק. אידיוטי בדיוק במידה הנכונה, חמוד ומשעשע.

ג'רושה – בהמשך ג'ודי – היא ילדה יתומה ממוסד כלשהו שעשיר חסר זהות מעניק לה מילגת לימודים בקולג' לנשים. היא מדווחת לו על חייה המסעירים (לימודים, חברות וחופשות בכפר) במכתבים חביבים בעלי הומור חינני. הספר קצר (150 עמודים) ונגמר בסוף-הכי-שקוף-בארץ.

יש בו כל מה שעשוי להפוך אותו לספר-פס-יצור:
1. הסוף שלו "הרומנטי והמסתורי שאסור לגלות"

יכול להיות, שבעזרת ספר זה אנחנו מסתכלים על ההיבט האנתרופולוגי הראשון שמלמדים אותנו, ולפעמים - בלי כוונה: שבנות קוראות ספרים ובנים מטפסים על עצים.
מפני שמהצצה על חלון הדירוגים של הספר הזה ניתן לראות ש 330 (והמספר עולה!)בנות , קראו את הספר הזה, לעומת 53 בנים, אני נוטה להניח שזה עוד ישתנה (וישאר לטובת הבנות כמובן)
בכל אופן , בטוח יש מחקרים על זה, ואם זה היה מעניין מישהו זה היה בטח כתוב בדף האחור

לפני זמן מה יצאתי מהספריה ע''ש שכטר במודיעין לרחבת הכניסה ושם, על גבי מדפים, נחו ספרים ומעליהם שלט המזמין את הקוראים לקחת ספר ולא להחזיר. גם הספר הזה היה ביניהם וכמו כולם כל סממני השייכות לספריה נמחקו בטוש כחול. וכך, נתון לחסדי הגורל, המתין לסופו יחד עם אחיו המנודים. השם נראה לי מושך ומרתיע כאחד: מושך כי הוא יוצא דופן ומסקרן ומרתיע כי מה כבר יש להרהר אודות קילוף שעועית? אז מסתבר שהשם, אם להתייחס ל

"מה שבאמת חשוב זה לא ההנאות הגדולות,אלא לדעת להפיק כל שאפשר מהדברים הקטנים. גיליתי את סוד האושר אבאל'ה,
והוא לחיות בתוך העכשיו, לא להתחרט על העבר ולא לנסות לחזות את העתיד." " אני החלטתי לשבת לי בצד ולערום לי תלולית של הנאות קטנות."
כל כך מפוקחת,כל כך צמאה לדעת הכל,כל כך מכילה את החיים ושמחה בהם בכל דקה ודקה.

הוא מתפקד כסבתאלה, לעיתים כמו אמאלה..אבל רוב הזמן הוא המיטיב ששולח כסף כדי שג'ודי ת

מסתבר שגם לפולנים יש בלשי משטרה וגם שם הם בד"כ גרושים, בעלי זיפים ולבוש מרושל , חרמנים עם חוש צדק מפותח ויכולת הברקה יש מאין.
מתחיל קצת לשעמם, לא?

הסיפור מתרחש בעיירה כפרית בפולין שיש מאחוריה עבר של אנטישמיות,פוגרומים ועלילות דם.
אנשי מפתח בקהילה הקטנה נרצחים בזה אחר זה והעקבות מובילים את המשטרה לימים שהיהודים הסתובבו ברחובות ורצחו ילדים נוצרים כדי לטבול את מצות הפסח בדמם...
הרציחות מעלות בק

אתם מכירים, ודאי את מטבע הלשון "רק אצלנו..." (או "רק בישראל...") שמתלווה אליו תכונה לא מחמיאה בעיני המשתמש בו. "רק אצלנו יש שירות כל כך גרוע", "רק אצלנו נהג לא יציית לתמרור עצור" "רק בישראל מערכת החינוך כל כך דפוקה" וכו'. הבנתם את הרעיון. בדרך כלל הביטוי הזה מעצבן אותי. לא כי אני פטריוטית במיוחד, אלא כי משתמעת ממנו מידה רבה של פרובינציאליות והתבטלות, וגם בעייה לוגית מסויימת. כלומר, מי שלא חי בכל מ

הספר מתאר יתומה בת 16 שחיתה כל ימיה בבית יתומים חיים המתוארים בדי הרבה ספרים: חינוך נוקשה, עבודה קשה, הטפות מוסר אינסופיות וחוסר מוחלט בחיבה, שלא לומר אהבה. אל המציאות הזו מתגנבת טיפת מזל: חיבור שכתבה ג'רושה אבוט (איזה שם! אפילו השם יתום...) שיכנע את אחד התורמים של המוסד, שישאר עלום-שם בחלקו הראשון של הסיפור לשלוח אותה ללימודים בקולג' ובתמורה עליה לכתוב אליו מכתב בחודש ולתאר את חייה ואת התקדמותה

אחד הספרים הכי מקסימים, מתוקים ונוגעים ללב שקראתי.
ממליצה בחום!!!!!!