הספר מתאר משפט דמיוני שנערך למרדכי חיים רוּמקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז. האיש הוא דמות שנויה במחלוקת - מצד אחד עשה מאמצים עצומים כדי להפוך אותו ל"מכונת עבודה" עבור הגרמנים, מה שהיה אמור לעזור לגטו לעבור בשלום את המלחמה. הוא גם הצליח לארגן חיים ציבוריים בתנאים כמעט בלתי אפשריים: בתי ספר, בתי חולים, בתי תמחוי ועוד. מצד שני הוא סייע לגרמנים בביצוע השמדת היהודים (ראו את "נאום הילדים" המפורסם), והוא

אחד הספרים היותר מענינים שקראתי בעת האחרונה. המחבר מייצר סביבה דמיונית ובלתי אפשרית מבלי לקרוא לה כך. לאולם משפט אחד הוא מכניס את מלך גטו לודג' (שידוע בתולדות הגטו כמי שנסע במרכבה ברחובות הגטו ובין הגופות) ואשתו (האשמה בעצמה בהצמדות לשלטון), את חנה ארדנט, את תושבי הגטו, לוחם מגטו ורשה וקצין נאצי. מעבר למצב ההזוי והעירוב בין המתים והחיים, מאפשר המצב דיון בשאלת חפותו או אשמתו של מי שמלך בגטו ללא עור