בשנת 2000 פקדה את עמק הוָרְטָה סופה איומה ונוראה. היא נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות ללא הפוגה. חיות מבוהלות הסתתרו במאורותיהן במעמקי האדמה, ילדים רכים כיסו את ראשיהם בכריות כדי לא לשמוע את קולות הרעם הבלתי פוסקים. בבתים רבים כבה האור, גגות התעופפו ברוח.


ביום השלישי לסערה היכה ברק בעץ אלון אדיר ממדים ועתיק יומין שניצב בראש גבעה, והוא התפוקק וקרס תחתיו. הבתים בעמק הזדעזעו והסופה שככה.


לא היה זה עץ אלון רגיל; זה היה עץ הקסמים. היה לו כוח עצום ומופלא, אך איש טרם גילה זאת.


העץ הובל אל בית החרושת, ושם ניסרו אותו ובנו ממנו חפצים שונים. בכל אחד מהם נשמר שביב של כוח הכישוף. חפצים לשימוש יומיומי קיבלו כוח שלא נודע כמותו בכל רחבי תבל. הם נשלחו לחנויות, ומאותו יום החלו להתרחש בעולם אירועים שהרעידו את אמות הסיפים.


הכיסא האדום


בשעת חצות בדיוק פקח קוּקִי את עיניו ומיד עצם אותן שוב, משום שבחלון הבזיק ברק. כעבור רגע נשמע קולו של רעם עז, והבית הזדעזע. קוקי משך את השמיכה מעל ראשו; הוא שנא סערות. בדמיונו ראה מיד כיצד הבית נשרף, או מתפרק לחתיכות, או כל יושביו נחטפים בידי מפלצות שמגיחות מן הסערה ובולעות ילדים. לילד הזה היה דמיון מפותח.


"פיליפ, אתה ישן...?" לחש קוקי. "פיליפ!"


אין קול ואין עונה. הילד זחל לאיטו אל מחוץ לשמיכה והביט במיטת אחיו.


המיטה עמדה ריקה, פיליפ לא היה בה. קוקי קפץ ממיטתו, רץ אל מנורת הלילה ולחץ על המתג, אך האור לא נדלק.


אין אח ואין אור!


הוא פתח בזהירות את הדלת ויצא אל המסדרון האפל. שקט שרר בבית, רק קול טפטוף נשמע. טיף... טף... מהתקרה דלף זרזיף של מים.


"מה קורה כאן? טוֹשְׁקָה!"


הוא פתח דלת שהתנוסס עליה השלט: “מי שנכנס בלי לדפוק זה הסוף שלו“, וצעק:


“טוֹשָׁה, קומי!“


אבל גם אחותו לא הייתה.


מיטתה עמדה ריקה והשמיכה הייתה על הרצפה.


קוקי רץ אל חדר השינה של הוריו.


“אבא!“


בחדר השינה החשוך לא היה איש, ורק הצ‘לו, שנחבל מהדלת הנפתחת, השמיע צליל גניחה ארוך. לאן כולם נעלמו? הוא עמד שם לבד לגמרי, בעיצומה של סערה, בלי אור, והשעון שעל הקיר צלצל חצות. לילד בן תשע זה בהחלט עניין לא קטן.


“אני מריח צרות,“ לחש קוקי.


המים המשיכו לטפטף מהתקרה. טיף... טף... טיף... טף... המקצב הקודר של הטיפות הפחיד אותו יותר מכול.


“אני חייב להישאר רגוע. אסור להתרגש. חייבים למצוא פתרון... אבא אומר שתמיד אפשר למצוא פתרון,“ חשב לעצמו, אלא שלפתע —


הבזק עז! הברק שוב הבליח מתוך העלטה. אורו הלבן השתקף בשלולית שעל הרצפה, והיא נראתה לקוקי כמו מאגר של רעל איום ונורא, שדי בטיפה אחת ממנו לאַכּל את כפות רגליו היחפות.


“צריך לקרוא למישהו,“ הוא לחש. “אני חייב להזעיק עזרה...“


הוא פנה אל הדלת, אבל מיד הבין שהוא לא יכול לצאת כך מהבית, בלי נשק כלשהו. הוא חשב לקחת איתו את החרב המהבהבת שקיבל מאבא, אבל זנח את הרעיון כי ידע שהיא צעצוע של ילדים ולא תוכל להועיל לו. הוא לקח את חליל הצד של אחותו, שהיה נשק מסוכן כי היו לו לחצנים בולטים והוא היה כבד, כי היה עשוי ממתכת. קוקי פנה לעבר הדלת וכבר הניח את ידו על הידית, ופתאום שמע חריקה קלה. מישהו בעברה השני של הדלת הכניס מפתח למנעול וסובב אותו לאט לאט לאט. קוקי קפא במקומו.


“חטפו את כולם ועכשיו באים לחטוף גם אותי!“ חשב בייאוש. “הם רוצים לקחת את הצאצא האחרון למשפחת רוֹס...“


לשונית הבריח נקשה וזזה. הידית החליקה לאט מטה והדלת החלה להיפתח בחריקה חרישית. ברגע האחרון קפץ קוקי והסתתר מאחורי המעילים שהיו תלויים על הקולב. בחושך הוא ראה דמות חבושת קסדה מתקרבת אליו. אסור היה לו לחכות עוד, היה עליו לתקוף ראשון. הוא קפץ מבין המעילים והיכה את היריב בכל הכוח בחליל המתכת הכבד.


נשמעה צרחה פרועה:


“איה!“


ומיד אחריה: “קוקי, טיפש אחד! מה אתה חושב שאתה עושה?“


אחיו פיליפ בן השתים־עשרה הסיר את קסדת האופניים ושפשף את ראשו. אִמם מיהרה להיכנס לדירה במעיל גשם רטוב, בידה פנס.


“מה קרה לך?“


“קוקי ניסה לחסל אותי!“ צעק פיליפ.


אמא רצה אל קוקי.