#
הכי מעצבן זה שאני יכולה לבוא בטענות רק לעצמי. יש התנייה בספרייה שלי, שאם את/ה רואה ספר חדש – קח אותו מהר בלי לבדוק בציציות. חוק הנדירוּת. אם הייתי עוצרת רגע לקרוא עליו הייתי מבינה שמדובר בסופרת שכתבה את "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" שהייתי רחוקה מלהתפעל ממנו, ואת הספר הזה היא כתבה אחרי ההצלחה ההיסטרית(!) של הראשון, כך שכל בעל כישורי הסקת מסקנות בסיסיים יכול להבין מה לפניו.

רוברטה ארנולד

שילה לוין ,יהודיה צעירה מניו יורק אשר מחליטה להתמרד כנגד ההורים, הלחץ החברתי סביב החתונה בגיל צעיר.
הספר נכתב בתחילת שנות השבעים בניו- יורק, ועבר תרגום מחודש על ידי <mark>שלי גרוס</mark>. הוא מסופר מנקודת מבטה של שילה לוין , בצורה הומוריסטית עם נגיעות רבות הטובלות בהומור שחור. לאלו המצפים לספר קורע מצחוק, וקליל, התחושה שלי הייתה שונה. הרגשתי את הביקורת על החיים בניו יורק כהומור עם משקעים.
שילה לוין, מתחילה

דבר ראשון רוצו לקרוא.

קראתם? יופי, אז עכשיו בואו נדבר בנחת על הספר.
למי שטרם שמע, הבין או הפנים, שושן היא עיר תוססת מלאת מהומות על לא דבר (מצד שני מידי פעם נורה איזה טיל, ואז זה על כן דבר). כך שבואה של שילה אל שושן, היה מסעיר כמעט לא פחות מחייה בניו יורק ;) משמיצי שילה טענו כי מדובר בספר רדוד באופן לא ערכי, מביך ומביש שאינו ראוי לקריאה (אחרי הכל איזה ספר נפתח באסון מכירת מילקשייק ששווק כדיאטטי

ספר מצחיק, כייפי, קליל וזורם. אם בא לכם כמה שעות של הנאה, זה הספר בשבילכם! ממליצה בחום!
הספר ראה אור לראשונה בתחילת שנות השבעים ועכשיו הוא מובא בתרגום חדש ועכשווי של <mark>שלי גרוס</mark>. בסוף הספר ישנה אחרית דבר ובה ראיון שערכה המתרגמת עם הסופרת, המורכב משאלות ותשובות תוך ניסיון להבין עד כמה דמותה של שילה משקפת את דמותה של הסופרת, אם בכלל.
שילה היא בחורה יהודייה שעדיין גרה עם הוריה. היא סובלת מעודף משקל קל

#
קראתם את "מה מעיק על פורטנוי"? הוא היה רב מכר היסטרי כשיצא לאור, ב-1969, שונה מכל מה שהספרות היהודית ניפקה עד אז. הוא היה "שנות הששים" של היהודים באמריקה, בתחום המין כמובן. פורטנוי המכור למין – גם משעבר את גיל ההתבגרות - כועס על העולם אליו נולד: הוא כועס על אמו – אבטיפוס האם היהודיה בכל הזמנים – זו שאינה מכירה במגבלותיה כאם, פורצת מחסומים וגבולות כי היא יודעת הכי טוב מה טוב לבנה-יקירה. כועס על

גיסי היה משועשע למדי לספר לי איך לחברה הרווקה של אשתו יש ילד: "היא הלכה לבנק. אני הולך כל יום לבנק וזה אף פעם לא קורה לי". היום הילד כבר גדול, בצבא או משהו, וזה כבר לא תופעה מוזרה כזאת.

גם רוברטה רוצה ילד, אלא שהיא מבוגרת למדי ואין לה בן זוג. בעיה. כלומר היום זו לא היתה נחשבת בעיה גדולה. ראשית רוברטה היא בת שלושים וחמש ויש עוד זמן, וגם אם בוער לה עכשיו, היא יכולה ללכת לבנק. לבנק הזרע הכוונה. אם

אני שונאת להשאיר מנוי לא מנוצל בספריה. זו מן שריטה שלי. אין מצב שמותר לי לקחת מספר מסויים של ספרים ואקח פחות. בזמן האחרון קרה שהגעתי לבד לספריה – לבנות היו עיסוקים משלהן, הבעל היה בעבודה. איימתי שאם אני הולכת לבד אני חוזרת רק עם ספרים לעצמי. זה איום חזק אצלנו בבית כי כולם מכורים לספרים, רק שלא העזתי לממש אותו עד לפני כמה ימים. הפעם החלטתי שאני אכן שואלת ספרים רק לי. אז היו לי שנים עשר מנויים לנצל.

"את בן אדם מאוד חיובי." שעת צהריים מאוחרת, אני עייפה להחריד מלילה נדוד שינה ומעבודה ממושכת. נאמנה להחלטתי להמעיט בצריכת הקפאין היומית שלי, מצאתי את עצמי שרועה על הפוף המשרדי כאמצעי זמני להפגת העייפות. האמירה נאמרה מפיו של עמית מהעבודה, שליד עמדת עבודתו ניצב הפוף הנ"ל. "אכן," הייתה תשובתי, כנראה בשפה מעט יומיומית יותר. בהתאמה, אני מוצאת את המעיר כאדם בעל תפיסה שלילית למדי.
אני באמת חיובית. יש בי צ

שילה לוין היקרה,
לא מתת, רק הוחלפת.
על ידי מי?
על ידי.
הסיפור הינו בעצם מכתב התאבדות ששילה לוין, גיבורת הסיפור, מותירה לקרוביה לאחר שהחליטה לסיים את חיה.
במכתב היא מפרטת לפרטי פרטים את כל המקרים שהובילו להחלטתה.
שילה לוין מאוד כועסת.
כועסת על הוריה, על אחותה, על האקס שלה, על נשים שהתחתנו לפניה ורק לא על עצמה.
קצת יותר מדי כעס לטעמי ופחות מדי ביקורת עצמית.
היא מאוד הזכירה לי את הדמות של ה