ביקורת ספרותית על שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק מאת גייל פארנט
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 3 בפברואר, 2019
ע"י yaelhar


#
קראתם את "מה מעיק על פורטנוי"? הוא היה רב מכר היסטרי כשיצא לאור, ב-1969, שונה מכל מה שהספרות היהודית ניפקה עד אז. הוא היה "שנות הששים" של היהודים באמריקה, בתחום המין כמובן. פורטנוי המכור למין – גם משעבר את גיל ההתבגרות - כועס על העולם אליו נולד: הוא כועס על אמו – אבטיפוס האם היהודיה בכל הזמנים – זו שאינה מכירה במגבלותיה כאם, פורצת מחסומים וגבולות כי היא יודעת הכי טוב מה טוב לבנה-יקירה. כועס על אביו הנעבך, המטפח עצירות כרונית ומתפרנס מפיתויים של מסכנים ממנו, ובעיקר כועס על היוולדו כיהודי – מה שמונע ממנו קשר טבעי עם "שיקסות" יפות תכולות עין ובעלות אף סולד, ומכוון אותו לנערות יהודיות טובות ולא מושכות.

למה אני כותבת על פורטנוי? כי שילה לוין היא מקבילתו הנשית, שיצאה לאור כמה שנים אחריו. היא לא מכורה למין (חס וחלילה! טפו, טפו, טפו!) היא חונכה כיהודיה טובה - כלומר כמו פורטנוי - על ביקורת, רגשי-אשמה ותלונות. שילה מכורה לחיפוש מועמד לנישואים. מגיל שנתיים בערך היא במסע ציד אחרי בעל – הוא יכול להיות שוטה וקטן, פיסח וחיגר – בתנאי שהוא יכול לומר "הרי את מקודשת לי". פורטנוי מקונן על כל השיקסעס שהוא חומד – שילה מקוננת על כל הפישר, וייס וגולדברג שהיתה יכולה – אם היו משתפים פעולה עם גורלם – להינשא להם סוף סוף. אם היא תגשים את חלומה היא תלד את פורטנוי ותיכף ומיד תשלים מטמורפוזה – מנערה יהודיה שמנמנה, בוגרת קולג' (שכמתנת סיום יכלה לבחור בין מעיל פרווה לניתוח אף), החולמת על "משרה משמעותית" דהיינו זוהרת - לאמא יהודיה שלא מרשה שום הגדרה עצמית לצאצאיה. בשבילה אין פשרה, שימו לב: היא (ת)חיה חיי חיכוך יומיומי מתמשך הכולל סחטנות ובושה, עימותים וכפייה.

הספר כתוב היטב, בשנינות והומור שהופך לאט לאט מעיק וחוזר על עצמו. כמה אפשר לשמוע תלונות וקיטורים, על הבחור הזה או ההוא, הכישלונות, נסיונות הפיתוי העלובים והחיים המשמימים של שילה לוין הממתינה לחיים האמיתיים? רציתי לומר לה "גברת, את מתאמצת מדי. תרגיעי קצת, מצאי לך נושא נוסף לחשוב עליו – אולי תגדלי סחלבים או תרקמי גובלן – כך אולי יהיה לך סיכוי לחיים". אבל כמו לאנשים שאנחנו מכירים, שמרוב מאמצים הם מגיעים בדיוק למקום שהכי מפחיד אותם והופכים נלעגים ודחויים – כך גם שילה לוין. אין עם מי לדבר.


*


28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, מושמוש
שלום עליכם - כמו נוספים שכתבו באותו דור - היו זן שונה לחלוטין מהסופרים היהודים-אמריקאים. הם חיו בעולם אחר ואי אפשר, לדעתי, לדבר עליהם באותה נשימה.
מושמוש (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה! על הביקורת ועל ההערה המלמדת הנוספת - ההבחנה בין שלום עליכם לסופרים יהודים אמריקנים.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
גלית - הספר שיעשע גם אותי עד שהתחיל להתיש אותי.
ואת צודקת: המסרים שלו עדיין תקפים - בתחפושת מושכת.
גלית (לפני שבוע וחצי)
אני אהבתי את הספר הוא הצחיק אותי.
מה שזעזע אותי זה שכלום לא השתנה 40 שנה (רק אוליי בהעמדת פנים שזה כן) עדיין התרבות שלנו מאדירה את הנישואין או לפחות את הזוגיות ואשה שעברה את ה"גיל הנכון" ולא נישאה שלא לדבר על לא הביאה ילדים מקבלת תווית של מסכנה,משהו לא בסדר איתה.
yaelhar (לפני שבועיים)
חן חן, עמיחי
הספרים של רות' שקראתי לא גרמו לי ברצון להוסיף לקרוא אותו את הספר שהזכרת לא קראתי.
יש מין "הפוך על הפוך" בספרות היהודית (האמריקאית) הגורס שאם היהודי יורד על עצמו אחרים אולי לא יירדו עליו. זה ככה בפורטנוי ובשילה לוין, וגם וודי אלן מתמכר לנחת הזו. אבל לעניות דעתי מה שהיה מתאים ואותנטי לשלום עליכם ממזרח אירופה, לא מסתדר עם ברוקלין וקווינס.
עמיחי (לפני שבועיים)
כתבת יפה. תודה רבה.

נהניתי מההשוואה לפיליפ רות.
...ואם מיס לוין הייתה מתחתנת עם סימור ("השוודי") לבוב (levov) היה יותר טוב?
"פסטורלה אמריקנית" של רות מראה שכ"כ הרבה דברים יכולים להשתבש, ובאופן חמור, גם ליהודים שהשתחררו לרווחה מהסטראוטיפ היהודי המעיק...
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה, אַסְיָה
כן, הוא די מתיש אחרי ההתחלה הנראית רעננה.
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה, Tamas
מעיון בביקורות נוספות למדתי שחלק מהקוראים נהנו ממנו מאד. גם המקבילה הגברית שלו מלאה קיטורים ואותי היא התישה...
yaelhar (לפני שבועיים)
תודה רבה, גלית
אַסְיָה (לפני שבועיים)
כתבת יפה ואני מסכימה עם דעתך, גם אני בשעת הקריאה הייתי מתוסכלת מהקיטורים הבלתי פוסקים של שילה. סיימתי אותו במאמץ כביר...
Tamas (לפני שבועיים)
תלונות וקיטורים...לא בבית ספרינו...
תודה על הביקורת המזהירה, תרתי משמע.
ד.א. איך, לעומת זאת, המקבילה הגברית?
גלית (לפני שבועיים)
לא,אבל כבר המון זמן ברשימה





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ