לא תכננתי לכתוב על הספר הזה ביקורת אף פעם.
יש ספרים כאלה, שאי אפשר לכתוב עליהם.
אי אפשר, כי כל מגע עלול לפגוע. להרוס. נקודת המבט שלי, התמקדות מסויימת שאבחר בה, הדברים שמהם אתעלם.
ומישהו עוד יחשוב שזה הספר.
וזה לא, זו רק אני ומה שלקחתי ממנו.
הספר עומד שם, מחוץ לביקורת, והוא מופלא.

***

ובעצם, כבר כמה שנים שלא קראתי אותו. עשור, אולי אפילו יותר.
עוד סיבה לא לכתוב עליו.
אבל קראתי אותו בגי

****




הייתם אוכלים עכברוש?

בנסיבות המתאימות, תרשו לי להמר שכן. כולנו היינו מכניסים לפה כל דבר, ולו המאוס ביותר, כזה שבימים כתיקונם היינו נגעלים שלא לדרוך עליו ברגל יחפה. קוראים לזה הישרדות, ובשביל להשביע את הרצון הזה, הבסיסי, הראשוני, הפרימיטיבי ביותר, היינו עושים כל דבר ואוכלים כל דבר, וגם עכברוש הופך להיות אמצעי, חלבון שיכול להשאיר אותנו בחיים ולו לעוד יום אחד, בין אם אנו שומרי כשרות,

מהי הישרדות בכל מחיר ובכל הכוח הקיים ביצור אנושי או חייתי?
לא זאת לא תוכנית טלויזיה מבוימת ומצולמת באיזה אתר אקזוטי באיי סיישל או בבהאמס או בים התיכון.
אלו לא דוג-מגישים/ות חטובים/ות יפה בלורית ותואר שנלחמים אחד/ת בשני/ה על מיליון השקל מינוס שליש מהסכום לקופת המדינה ועל "תהילת עולם" ואולי עוד איזו תוכנית גרוטסקית על המסך הקטן.
ההישרדות האמתית היא מקום שכוח אל באחד האיים המלאיים באוקיינוס בשקט 1

הקוראת: קוראת לאט. אולי הרבה, אבל לאט. זה אף פעם לא הפריע לה. ממילא סוג המתח שיש, אם יש, בספרים שהיא קוראת הוא לא כזה שלא מאפשר לה לראות במקביל משחק של ברסה נגד ולנסיה או לסגור ספר כשהיא צריכה להסיע ילד או לבוא לראות את הסרטון שהוא אומר שהיא חייבת, אבל חייבת, לראות. רק שכאן זה היה אחרת. לפני יומיים, כשהיא חיכתה בתור באיזו מרפאה, תוך שהיא קוראת, היא הציעה לשני אנשים שהגיעו אחריה להיכנס קודם, כי היא

לפני שנים ארוכות, באחד מראיונות העבודה אליהם הלכתי, שאל אותי המראיין שאלה שנראתה לי קצת מוזרה: לו יכולת להיפגש עם סופר מסוים לארוחת ערב, מי הסופר שהיית בוחר בו? כמה שבועות קודם לכן סיימתי לקרוא את שוגון כך שנקבתי בשמו של ג'יימס קלאוול ללא היסוס. אין לי מושג אם זה היה הגורם שבזכותו קיבלו אותי לעבודה או לא, בכל אופן מאז יש לי פינה חמה בלב לג'יימס קלאוול.

אין ספק שמלך עכברוש היא יצירת מופת. הספר

ציטוט מהספר:
"שתי פחיות הסרדינים והפחית האחרונה של חלב מרוכז היו העתודה של החוליה. לתקופה של מצוקה גדולה במיוחד. הפחיות נשמרו במחבוא ותמיד היה אחד מאנשי החוליה מופקד על שמירתו, עשרים וארבע שעות ביממה".

שערו לעצמכם: שלושה אנשים בחוליה, שלוש קופסאות מזון קטנות ושמירה בלתי פוסקת. אלה עשויים היו להיות כל ההבדל בין חיים למוות.

בספר הזה הישרדות היא שם המשחק ולכן יוצאות לאור השמש כל התכונות שמצוי

זהו ספרו הראשון של קלאוול, העוסק בצ'אנגי, מחנה שבויים בשטח הכיבוש היפני בסיגפור, במלחמת העולם השניה.

במחנה זה חי לו המלך, שעפ"י הכתוב בשער האחורי, זהו האדם השנוא במחנה, שכולם יראים מפניו ומתעבים אותו. זה לא כך עפ"י הספר עצמו וזו אחת הבעיות הגדולות של הספר. במשך הזמן מצטרף למלך (האמריקאי) חבר בריטי, קצין אוויריה בשם פיטר מארלו.

המלך הוא בסה"כ רב"ט, שומכלום בין שוכני המחנה וקציניו. למרות זאת,

קריאה ב־מרכבות האלים של אריך פון דניקן, במיוחד לאחר מותו לא מזמן הציבה אותי בעמדה כפולה: חשתי מעין דחייה אינטלקטואלית אינסטינקטיבית לבין משיכה עיקשת לשאלות שהוא מעלה. קשה להיכנס לטקסט הזה בתום לב מוחלט, שכן שמו של פון דניקן כרוך במשך עשרות שנים בטענות על סילוף, פרשנות מגמתית ולעיתים אף הונאה. ואף על פי כן, הקריאה בו אינה מתפוגגת כלאחר יד, חשתי מעין כוח משיכה מסוים, אולי דווקא משום שהיא פועלת במרחב

מפעם לפעם אני נתקל בביקורת עם איזכור על ספר שנשכח זמן רב על מדפיו של מי מהקוראים המבקרים.

העותק שבידיי מצטרף לגלריה הזו עם ותק חניה על מדף במשך עשרים ושמונה שנים מאז נקנה בתוך אסופה של שנים עשר ספרים בסדרת מופת מלחמתית ששמה "אדם בקו האש", בחנות של משרד הבטחון בקריה. מאז המתינו אותם ספרים בסבלנות עד בוא גאולתם, דבר שהתפניתי לעשותו בימים אלה.

הראשון שבהם הוא "מרד על הקיין", שהוא גם הראשון בספ