הספר "הטבח" הוא ספר מיוחד מאוד. ראשית, הפורמט והעיצוב הנקיים ממניירות (סופסוף ספר בן פחות מ-400 עמוד!) החלוקה לפרקים קצרצרים ובקיצור - ספר שלא עושה חיים קשים לקורא. גם התרגום נהדר (<mark>מאנגלית: תומר בן אהרון</mark>), אבל העיקר פה הוא התוכן. והתוכן מובא גם הוא בצורה פיוטית וברורה, מהלך אחרי מהלך, דיאלוג אחרי דיאלוג, בלי התפלפלויות, מהפתיחה המסתורית ועד לסוף המפתיע וצפוי בו בזמן.

הספר מספר על טבח (או שמא ה

"כשהטבח יצא לאור לראשונה בשנת 1968, ללא ציון שמו של המחבר או כל פרט על מקורה וכוונותיה של היצירה – החלה להיבנות סביבו הילה מיוחדת. האם זוהי אגדה או מטפורה, ספר מתח או מסמך המדבר בשבחי הטעם והמטבח?״

כך נכתב בגב הספר הקטנטן הזה. מודה שהצליח לסקרן אותי ולגרום לי לקחת אותו ממדף הספרים החדשים בספריה. מי לא רוצה לקרוא ספר שנחשב קאלט ואף זכה למעמד פולחני במקומות אחדים.

את התקצירים אפשר לקרוא בקלות.

חמישה כוכבים כי הוא אחר, מעיז, מאתגר וייחודי. יום אחד מגיע לעיירה קוב אדם בשם קונרד, מקצועו טבח. לעיירה קוב שתי משפחות מיוחסות ובעלות נכסים, האחת משפחת היל (שחיה בגבעה) ומשפחת וייל (שחייה בעמק), יש קשר דם היסטורי בין שתי המשפחות.
על העיירה קוב משקיפה טירה גדולה, מרשימה, אך נטושה. הטירה שייכת למשפחת היל ווייל, אך הן לא יכולות להתגורר בה. צוואה עתיקה מצווה כי משפחות היל ווייל יוכלו לגור בטירה רק כ

טבח אחד מגיע לעיירה אחת ומחולל פלאים קולינריים וכנגזרת של זאת גם פלאים משפחתיים בשתי משפחות הקשורות זו בזו קשרים היסטוריים, רומנטיים, פיננסיים. הוא מצליח להניע את האנשים עמם הוא במגע לפעולות משמעותיות, לפי רצונו.

מצד אחד, קשה לכתוב ביקורת על העלילה ללא ספוילר ומצד שני אולי בעצם קל, כי נדמה לי שהספר מיועד להותיר את הקורא עם הרבה מאוד מחשבה.

הספר, כך לפחות לדעתי, לא מרצה את הקורא עם שורת סוף

הארי קרסינג (1928-1990) הוא שם העט של סופר אמריקאי אשר ספריו מעולם לא תורגמו לעברית עד כה. הספר נכתב בשנת 1965 ועורר הדים רבים, תמיהות לגבי מחברו והשערות שונות ביחס למהותו; או בקיצור, אנשים לא ממש הבינו איך לאכול אותו.

גיבורו של ספר זה, לעומת זאת, לא רק שידע לאכול בכמויות מסחריות, היה גם שף בחסד עליון...

יום אחד מגיעה דמות מסתורית לעיירה קוֹבּ, השוכנת בעמק פסטורלי המוקף יערות, גבעות ובקעה. ג

מתי שהייתי קטן הייתי קורא הרבה בספר שהיה אצלנו שקיבלנו מתנה על אגדות אנדרסן. אם היה נתפס עכשיו עוד פעם בידיים שלי הייתי קורא את זה מהתחלה שממש אהבתי את זה. אני מתי שהתחלתי לקרוא את הספר הטבח הרגשתי כאילו חזרתי בתוך העולם של האגדות.

האגדה פה זה על אחד שבא להיות טבח באיזה מקום והמקום לא נשאר מה שהיה לפני שהוא בא לשמה. הוא לאט לאט מחליף שמה את כל הדברים כאילו השמים למטה והאדמה למעלה. וזה הכל במקו

אחרי תקופה ארוכה יחסית שלא הצלחתי לקרוא דבר מצאתי את הספר הזה והחלטתי לתת לו ניסיון.
ממש שמחה שעשיתי זאת.
סיפור קסום על טבח בשם קונרד שמגיע לעיירה, משתלב בה והופך לטבח הראשי של אחת משתי המשפחות הוותיקות והעשירות בעיירה.
הגעתו גורמת לשינוי בו, בבית בו הוא עובד, באנשים מסביבו ובתפקידיהם.
הספר כתוב בצורה נפלאה, זורם ומחזיק את הקורא במתח תמידי: מה יקרה עכשיו? איך הם לא מבינים??
ספר כייפי ושונה.

ספר סוחף, מלא קסם ומיוחד. הוא היה כ"כ מרתק וקריא, עד שסיימתי לקרוא אותו בתוך פחות מ-4 שעות.
מסופר בו על אדם, שבאמצעות כריזמה, אכזריות ואפילו גסות רוח, מצליח לחולל שינוי משמעותי בעיירה שלמה. כולם סרים למרותו. הוא גורם לכך שאדונים יהפכו למשרתים, ולהפך (ואפילו יהנו מאוד מתפקידים החדש), שמנים יהפכו לרזים ולהפך.
אני מודה שלא הצלחתי להחליט האם הספר הוא אלגוריה למשהו, פארודיה או סתם סיפור אגדה קסום,

ישבתי והכרחתי את עצמי לסיים את הדבר הזה. מזמן לא השתעממתי ככה מספר. סיפורו של קונרד ון, טבח מהולל שמגיע לעיירה קטנה ולאט לאט בדרכו שלו משנה בה סדרי עולם.

כשמגיעים לסוף מבינים את הרעיון הכללי- איך שגלגל מסתובב. וזה נחמד מאוד, ואפילו מעלה חיוך, במיוחד האפילוג הנפלא.

אבל כל הדרך באמצע- שיעמום קיצוני. למה למרוח משל נחמד על מאתיים חמישים עמודים? ועוד לקרוא לזה ספרות מופת?