הארי קרסינג (1928-1990) הוא שם העט של סופר אמריקאי אשר ספריו מעולם לא תורגמו לעברית עד כה. הספר נכתב בשנת 1965 ועורר הדים רבים, תמיהות לגבי מחברו והשערות שונות ביחס למהותו; או בקיצור, אנשים לא ממש הבינו איך לאכול אותו.
גיבורו של ספר זה, לעומת זאת, לא רק שידע לאכול בכמויות מסחריות, היה גם שף בחסד עליון...
יום אחד מגיעה דמות מסתורית לעיירה קוֹבּ, השוכנת בעמק פסטורלי המוקף יערות, גבעות ובקעה. גובהו של הגבר מעל שני מטרים, הוא רזה מאוד ולבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. הוא מגיע על אופניו ונושא עמו מעט מאוד מטען, עליו נמנים בעיקר סכיני שף וספרי בישול.
על פסגתה השטוחה של הגבעה מתנוססת טירה גותית עתיקה, הנקראת פּרוֹמינֶנְס, בה חיה בעבר שושלת קוב, אשר שתיים מבנותיה נקשרו בנישואין לאנשי התחזוקה של נחלות הטירה: משפחת היל, ומשפחת וֵייל. מכיוון שלא נולדו יותר יורשים זכרים לבית קוב, שתי המשפחות הללו המשיכו לנהל את נכסי השושלת, ביחסי שנאה זו לזו. על כן הטירה המפוארת נותרה ריקה מאדם – כפי שציווה קוב הזקן בצוואתו. רק במידה ויתקשרו המשפחות וייל והיל זו לזו בנישואין – יורשו להיכנס ולחיות בפרומיננס האדירה.
אל אחוזתה של משפחת היל מגיע אותו גבר גבוה וגרום, קונַרד שמו. הוא מציג את עצמו כטבח מהולל אך חסר-כל, ומתקבל לעבודה בתור טבח האחוזה. בית היל מונה את מר וגברת היל, התאומים אסתר והרולד, וצוות משק הבית. קונרד מתוודע אליהם בקרירות הגובלת בהתנשאות, ויוצא לסיבוב היכרות עם בתי העסק בעיירה, תוך כדי הפגנת בטחון עצמי מופלג, הטלת מורא על בעלי החנויות, והתנהגות סנסציונית כללית. הוא צובר מידע שימושי רב במהלך הימים הבאים והשתלבותו בחיי החברה של העיירה; הוא לומד למשל שמשפחת וייל, המונה כיום את זוג ההורים ואת בתם דפני, מקיימת קשרי חברות חמים עם בני משפחת היל, ובעבר חשבו כולם שדפני תינשא יום אחד להרולד; אך בשנים האחרונות היא שמנה וגדלה לממדים עצומים ואינה יוצאת מהבית עוד.
בחלקו הראשון של הספר נדמה כי מדובר בסיפור אגדה, במעשייה די סטנדרטית. אך ככל שהעלילה הולכת ומתעבה, ככל שמערכות היחסים בסיפור תופסות תאוצה, כך נחשפת לאיטה מהותו האמתית של קונרד ודרכי פעולתו. כמעט משעשעת הדרך השלווה בה מַבְנה המחבר את המתח והאימה; שכן זוהי לא עוד אגדה חביבה, סיפור אהבה רצוף מכשולים עם סוף טוב, או אפילו משל מעניין עם לקח חשוב. זהו דיוקן אפל ומצמית של אישיות אנטי-סוציאלית רודנית; וכפי שהדמות מעוורת את עיני קרוביה למזימתה, מסנוורת אותם בכישרונה הקולינרי הנדיר ובאופייה הסמכותי והראוותני, כך מבשל לנו קרסינג מנות נאות של שטניות חלקלקה המוגשות על כלי כסף, עם תוספות עשירות בבורגנות קצרת רואי, ולקינוח הוא מכבד בביקורת צינית על חומרנות, צייתנות עיוורת ועֶדריות עלובה, בכלי חרסינה יוקרתיים.
קונרד, הטבח המוכשר, מטמיע את עצמו בחיי הקהילה וזוכה להערצתם של בני משפחת היל ורבים אחרים. מי שעומד בדרכו, מורחק בשיטתיות מהמערכה. הוא מבצע את כל שלבי תכניתו בסבלנות ובהתמדה. קונרד הופך סדרי עולם, והופך למרכז העולם... אבל הוא אינו מושלם – שאם לא כן, לא היה הופך עם הזמן לקריקטורה הגרוטסקית של הפתאים שנפלו ברשתו הנוצצת.
למרות מה שאולי משתמע, קרסינג לא נוקט באמצעים לשוניים מיוחדים. כתיבתו חפה מדרמטיות, מעיצוב מסוגנן או מבריק. הוא מוסר את הטקסט כמעט בענייניות, תיאורי הדמויות והנוף תמציתיים למדי. אך גדולתו של ספר זה לא טמונה בסגנונו, כי אם ביכולתו של המחבר, השף הספרותי, לייצר תחושת רעב תמידית, כמעט מתסכלת, לעוד ועוד פירורי מידע, עוד ועוד תיבולי התרחשויות מפכחות, עד שבסוף נשאר הקורא עם תודעה המומה ומלאת תובנות, כמו אחרי ארוחה דשנה, כשכואבת לך הבטן ואתה פשוט מוכרח לשחרר כמה כפתורים בחגורה, להישען אחורה ולבחון מה בעצם קרה כאן.
